השאלה שהכי עניינה אותי בכניסה לסרט "הבוזגלוס: הקרב על הירושה" הייתה איזה קהל אפגוש לידי באולם. למרות ש"הבוזגלוס", סדרת הדוקו־ריאליטי על המשפחה הכי מתועדת בכדורגל הישראלי, משודרת בהצלחה כבר תשע עונות, מעולם לא פגשתי מישהו שמגדיר את עצמו כצופה אדוק. מודה, גם אני נטשתי איפשהו בעונה החמישית מסיבות שאפשר לסכם כ"הבנתי ת'קטע", ומאז צפיתי רק מדי פעם בפרקים - בעיקר כדי לבדוק אם יעקב הפסיק לעשן והאם מירן התחזקה מספיק כדי לעטות כיסוי ראש.
בכל אופן, כשנכנסתי לאולם הקולנוע ברמת גן תהיתי אם אזכה לראות מעריצים של מאור מתקופת הזוהר שלו כשחקן כדורגל. אולי בכלל חלק ממאות אלפי העוקבים של עדי בוזגלו באינסטגרם? או כאלה שהצביעו לאסי כשזכה ב"הישרדות"? אבל הכי הגיוני היה לגלות בוגרים של ה"אקדמיה" של אוהד בוזגלו, שם הוא מלמד "כיצד להצליח עם נשים". התשובה הייתה אחרת: האולם היה מלא למדי בבני (ובעיקר בנות) נוער, בטווח שבין חטיבת הביניים לתיכון. לרגע שקלתי לפנות לאחת מהן ולשאול איך היא בכלל נחשפה לבוזגלוס, אבל הראש שלהן היה תקוע בטלפון - גם במהלך כל שמונים ותשע הדקות של הסרט.
מי שהרים את הראש מהנייד צפה ביצור כלאיים שהולך ונעשה נפוץ יותר ויותר בישראל, סדרת טלוויזיה שהופכת לסרט עלילתי. גם במקרה היותר מוזר של סדרת דוקו-ריאליטי שהופכת לסרט עלילתי, זה אינו המקרה הראשון: קדם לו "מרוסקים: גולסטאר - הסרט". חברי הצוות המיומן שמאחורי הסרט, שכולל את הבמאי רני סער ("עספור", "רמזור") והתסריטאים שחר סגל ואורן יעקובי, החליטו לתפור סביב המשפחה עלילה בדיונית שבה הם מגלמים את עצמם. התוצאה? אחד הסרטים הפחות טובים שראיתי בחיי. חרף אורכו הקצר, מצאתי את עצמי מקפיץ את הרגליים בעצבנות ותוהה מתי הוא כבר ייגמר.
העלילה היא כזאת: אחרי תשע עונות, בני משפחת בוזגלו דורשים לקבל יותר כסף על הסדרה. הם מגיעים למשרדי yes ומגלים שהיא בכלל בוטלה. למזלם, במקרה לגמרי, הם נתקלים בסדרת מכתבים שנשלחו במשך חודשים לביתו של אוהד, מהם עולה שהמשפחה היא יורשת של בן דוד רחוק בשם בוזנסקי (הכניסו בדיחות שחוקות על מזרחים ואשכנזים). לשם כך הם נדרשים לטוס להונגריה (צופי העונה הנוכחית יודעים שהצילומים בכלל התקיימו בגיאורגיה) כדי לפגוש את עורך הדין - גומבוץ (ירון ברובינסקי, בתפקיד שיעדיף למחוק מהרזומה).
מהרגע הראשון הטיסה הופכת לאסון: יעקב נעצר על עישון במטוס. האח הצעיר אלמוג ואשתו נטליה נשארים בארץ, כי הוא היחיד שעדיין משחק כדורגל - מה שמספק גאג עייף על היותו שחקן פעיל. ביסודו זהו סרט מסע קלאסי: משפחה לא מתפקדת יוצאת מהאזור המוכר בעקבות חלום על ירושה מסתורית, ועל הדרך אמורה לגלות את המכנה המשותף שמחבר אותה. אלא שלכאן נוסף גם אלמנט ישראלי מוכר - "אור לגויים": מהרגע שהבוזגלוס מגיעים להונגריה, ולמרות שהם בקושי דוברים אנגלית, הם מוצגים כישראלים החכמים שמלמדים את המקומיים איך דברים צריכים להיעשות.
הבדיחות, ללא יוצא מן הכלל, נשענות על גאגים מוכרים מהתוכנית: יעקב שמשדך בין סוהרת למנהל שלה, מירן שמציעה טיפול קוסמטי לבת של המשפחה שאל ביתה הם פולשים בקו עלילה שהוא מחווה תמוהה לסיפור "זהבה ושלושת הדובים", אסי ועדי שחוזרים שוב לאירוע המביך עם המכס, ואוהד שמקבל גם תפקיד כפול של דמות מסתורית בשם "אל פרזידנטה" - לצד בדיחות על חוסר היציבות שלו.
הילד פספס בענק
וזה העניין: בתרבות הישראלית יש בהחלט מקום גם לסדרות כמו "הבוזגלוס" וגם לסרטים מסחריים שמכוונים למכנה הכי הכי רחב. דווקא מדינה שמוצפת בכל כך הרבה חדשות קשות, ראויה שתהיה בה גם תרבות פופולרית קלילה ומטופשת. "לשחרר את שולי סאן" הוכיח שאפשר לעשות את זה בהצלחה. אלא ש"הקרב על הירושה" הוא כישלון קולוסאלי כי הוא מטיל על גיבוריו משימה בלתי אפשרית - לשחק. לא כדורגל, ולא לשחזר דינמיקות טלוויזיוניות מחיי היומיום שלהם, אלא ממש לשחק. וזה משהו שאף אחד מהם לא יודע לעשות.
את המשפחה עצמה קשה להאשים. כבר לפני יותר מעשור טבע יעקב את המשפט "הילד ענק", בהתייחס לכישרון של מאור, ומאז נראה שהוא עמד בהבטחה - לא בתחום הכדורגל, אלא בטלוויזיה. הוא הצליח למנף קריירה רגילה לגמרי למותג שאף משפחת כדורגל אחרת לא הצליחה לייצר. אז למה שהם לא יאמינו שגם משחק קולנועי הוא בהישג ידם? הרי מה הם החיים, אם לא למנף את עצמך כל עוד אתה בשיא.
מי שכן צריכים לבחון את עצמם הם אנשי המקצוע שמאחורי הקלעים. הם הוציאו תחת ידם סרט שלא מכבד לא את המשתתפים בו ולא את הצופים. יש במאים שיודעים לעבוד עם לא־שחקנים ולהוציא מהם זהב - אבל כאן לא נראה שמישהו בכלל ניסה. כל טייק מרגיש כמו ניסיון נואש לגרום לבוזגלוס להוציא משפט שנשמע אמין בצורה מינימלית. ואם כבר, אז נסיים באנלוגיה מעולם הכדורגל: "הבוזגלוס: הקרב על הירושה" הוא לא החמצה מול שער ריק. הוא יותר כמו שחקן שחוטף כדור בקו ה־16, עובר שחקן יריב ועוד אחד, עושה מהלך מהפנט - ואז לא מוסר לשחקן החופשי, ובסוף בועט ליציע. הילד פספס בענק.