אלה אולי קולות הרקע הכי מפורסמים בתולדות הזמר העברי. מאחורי רוחמה רז וקול הפעמונים שלה מזמזמת מקהלה שמימית של צוות הווי חטיבת הצנחנים את הפתיחה של "בארץ אהבתי השקד פורח" של לאה גולדברג. השנה היא 1975, וישראל עוד נתונה בשכול עמוק אחרי מלחמת יום הכיפורים.
ופתאום, הקולות האלה, שמרחפים מעל פריטת גיטרה, סוחפים אותה כמו חלום על ארץ אחרת, דמיונית. בארץ הפורחת הזאת מחכים לאורח, וכל כך מפתה להתמסר לשעה הטובה והברוכה המשכיחה כל צער שבה זה סוף סוף יקרה - אבל מתחת לזה מסתתרת המציאות המלנכולית: מי יצליח לראות? מי יצליח לפתוח את הדלת? האם יימצא מישהו כזה? המנגינה של מוני אמריליו הגדול, שגם עיבד את הביצוע האלמותי הזה, מרככת את הגלולה המרה הזאת, ובאמת משכיחה כל צער. החלום נשאר חלום.
אמריליו, שהלך לעולמו בסוף השבוע בגיל מופלג, הפך לאגדה של הזמר העברי בגלל הדואליות הזאת בדיוק: הלחנים שלו הם חלומות על ישראל פסטורלית וענוגה, שאולי לא הייתה אלא פנטזיה, ובתוך החלומות, בקצה, מבצבצת האימה מבין השורות, נבלעת בתוך חלילים או קולות רקע או גיטרה חברותית, ספק נאיבית.
כך זה למשל עם "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" (יהודה עמיחי), למשל, שבו החייל חוזר אחרת מהצבא, אולי הלום, והוא וחברתו, מהעולם שלפני, לא מסוגלים עוד לתקשר - והמוזיקה הרומנטית של אמריליו והביצוע הנפלא של הדודאים חובשים את הפצע הזה בהבנה ושלווה. או אולי חלום אחר, החלום על "האיש מן הבקעה", אגדה שכתב חיים חפר לזכרו אל"מ אריה רגב שנהרג בקרב ב"ארץ המרדפים". גם כאן המקהלה של להקת פיקוד המרכז, מאחורי דורית ראובני הגדולה, מסייעת לדמיין עולם מופלא של פרחים וחופש. רק המילים החותמות: "רות סוף, אומר האיש מן הבקעה", רומזות לסוף העגום של הסיפור.
כך זה גם עם "ההר הירוק תמיד" (יורם טהרלב), שבו הכרמל הוא הרקע הרומנטי לגדילה והתבגרות (ושוב, לשכול) ותקוות המשורר היא רק לשוב לתמימות המקורית שמזוהה איתו, וכך זה בוודאי ב"יש פרחים" (נתן יונתן), שגורם אפילו לאודם שצועק למרחקים להיטמע בתוך הטבע.
אמריליו האריך ימים והשאיר עוד קלאסיקות רבות (באמת קצרה היריעה), אך הוא נאלץ למות בימים שבהם המנגינות האלה איבדו מקסמן. לא בגלל האופנות שהשתנו - אלה שירים נצחיים שישירו כאן עוד הרבה שנים - אלא מפני שזאת מוזיקה שמחייבת אמונה: שיש חלום משותף, שהנער לא יקטוף את הפרחים, שמישהו יבוא ויפתח את הדלת לשליח.
אבל אנחנו יודעים יותר מדי. הארץ טבעה בדם ובמלחמה מכוערת ומרושעת, והאימה שהסתתרה בשולי השירים השתלטה על כל המסך. אפילו הכרמל כבר לא ירוק תמיד. מהחלום הפרחוני נשארו תמונות בשחור לבן וגעגועים מרים לתמימות ונחמה שלא גרה יותר בחלקת האדמה הזאת. זה מה ששובר כל כך את הלב כשמקשיבים היום לשירים האלה: במערבולת האלימה שבה אנחנו חיים, ביגון העמוק הזה, אין כבר שום תקווה לשעה או למנגינה שמשכיחה כל צער.