האם היה זה ערב יוצא דופן בדברי ימי הציביליזציה האנושית, כפי שגרס נשיא ארה"ב? ימים יגידו, הלוואי שכך יהיה. מה שבטוח הוא שזה היה ערב מוזר לטלוויזיה הישראלית.
צריך לתת לטלוויזיה על שלל ערוציה הנחה גדולה על העובדה שבמשך כשעתיים בהו הצופים (בכלל הערוצים 11-15) בבימה הריקה באולם שבבית הלבן, בלי לקבל יותר מדי מידע חדש על מה שעומד להיות (את זה אפשר היה לסכם במשפט) ועם יוצא מן הכלל אחד, שתכף נגיע אליו. למה "הנחה גדולה"? כי ספק אם אפשר היה אחרת.
כלומר, זו לא הייתה מסיבת עיתונאים שנדחתה בשעה ורבע, אלא אירוע שנדחה בכל פעם בחמש דקות: מצד אחד אי אפשר לעזוב את השידור הישיר, פן תתחיל ההצהרה המשותפת לטראמפ ונתניהו, מצד שני - נגמרו כבר כל המילים.
איך פתרו את זה בכל חמשת הערוצים שמשדרים אקטואליה בעברית (אם רוצים אפשר להוסיף גם את ערוץ 9 בשפה הרוסית, שגם אליו שילטתי מרוב שעמום)? ובכן, במה שקוראים בשפת הכדורגל: "הנעת כדור לרוחב" - קפיצה קטנה לאולפן (שגם בו לא היה לאיש מהיושבים בפאנלים יותר מדי מה לחדש), הפסקות קצרות לפרסומות, פה ושם איזו אנקדוטה מהאולם עצמו - והרבה כלום ושום דבר.
מי ששרד את הפריים המשמים, התחיל לגלות בו - כמו בציורים האלה שצריך לבהות בהם ולתת למבט להתפזר כדי לראות תמונה תלת ממדית - כמה נקודות עניין למי שתהה תמיד מה עושות האיילות בלילות, כלומר - מה עושים כתבינו האמיצים ברגע שבו הם בטוחים שאנחנו לא רואים אותם.
מכת ברק
כך למשל זכינו (דווקא בערוץ 14) לקלוז-אפים נדירים של סולימאן מסוודה, הקולגה מכאן 11, הכרנו זוויות של ירון אברהם שלא שיערנו כלל שהן קיימות, ראינו איך מוריה אסרף מ-13 נצמדת יותר מדי לפריים של ערוץ 12, ראינו את יעקב ברדוגו חותר למגע עם ראשוני המשלחת הישראלית שנפלטו מחדרי הישיבות - וגולת הכותרת: נריה קראוס, בשמלה ורודה, דופקת סלפי מפואר של 360 מעלות.
כלומר, הביטוי השחוק "מסיבת עיתונאים" קיבל לפתע משמעות די משעשעת.
ובכל זאת, כוכב אחד זרח מעל לכל עמיתיו: הכוונה היא ל"כתבנו בוושינגטון" ברק רביד. אלה היו ימים מוצלחים מאוד לרביד, שנדמה שיש לו קשרים מעולים עם אנשי סגל הבית הלבן - מהעוזרים והדוברים ועד, לא יאמן - אפילו לנשיא טראמפ עצמו.
רק שלשום הוא הפגיז בכותרות שעלו משיחה בת 10 דקות שקיים עם טראמפ, ואילו אתמול הוא ידע על שיחת ההתנצלות של נתניהו בפני ראש ממשלת קטאר עוד בטרם הונחה השפופרת בעריסתה.
איך שלא הופכים את זה, מדובר בחתיכת הישג. נסו רק לדמיין את הסיטואציה: בחדר סגור בבניין המאובטח בעולם, יושבים שני האנשים הכי מאובטחים בהיסטוריה, מנהלים שיחת טלפון עם צד ג' - והמידע הזה מגיע לרביד כמעט בלייב. מטורף.
חסרי אמצעים
הסקופ של רביד הגיע לכלל הערוצים (אם להמשיך את הדימוי הספורטיבי) כמו אוהד שפרץ אל כר הדשא בהפסקה: ברור לכולם שהמנה העיקרית של הערב עדיין לפנינו, אבל פתאום יש נושא לעסוק בו, לדון בפרטיו, לקבל עליו תגובות.
כך אירע שכאשר הוגש סוף סוף הסטייק (יש גם מנה צמחונית, למעוניינים, תבחרו לכם משהו עם טופו ופטריות) - נדמה שלאף אחד כבר לא היה כוח ללעוס אותו.
טראמפ לא התחשב בהפרשי השעות, בעובדה שבישראל כבר כמעט עשר בלילה ובזה שהפועל באר שבע בדיוק הבקיעה בסמי עופר: הוא נאם ונאם, הפגין בורות היסטורית מרהיבה בכך ש"חגג" אלפי שנות סכסוך, סגר על הדרך חשבון עם ביידן שנדמה שהוא היחיד שעדיין זוכר ועל הדרך הפגין גם את אמת המידה שלו לבני אדם.
זו הייתה כמעט הערת אגב, בשעה שכל השומעים (נתניהו נראה כאוחז בדוכן כדי שלא להירדם) כבר היו מותשים, אבל טראמפ הבדיל בין מנהיגים שיש להם כסף, מה שמאפשר להם לחולל שינוי אמיתי, לבין מנהיגים שיש להם כוונות טובות אבל הם חסרי אמצעים.
זה קצת מוזר למי שמכיר מעט היסטוריה אמריקאית ויודע על הדלות שבה חי וושינגטון שנמלט מהבריטים, על החובות שהעיקו על ג'פרסון באחרית ימיו ועוד, אבל מי אנחנו שנעיק על טראמפ עם פרטים היסטוריים בשעה שהוא פותר סכסוך של "אלפי שנים" בין מדינה שעוד לא מלאו לה 78 לבין שכנותיה הקרובות והרחוקות כאחת.
אחרי שצנח כל הקונפטי, התפנו כולם לשאלות שלא היו... טראמפ, איש לא צעיר, נראה כבר עייף ומשועמם, ובכל זאת אפשר לנתניהו "שאלה או שתיים מכתב ידידותי". אחד ה"עיתונאים" הישראלים קם ממקומו, יישר את עניבה, היטב את משקפיו על קצה אפו - והמתין לרגע הגדול בחייו, אבל נתניהו ויתר על הזכות. כך שאם שמעתם לפתע רעש גדול מבחוץ, היה זה רעש שברון הלב של יעקב ברדוגו, בסצנה שאי אפשר היה לביים: טראמפ הרים את ברדוגו כדי שנתניהו יינגח אותו פנימה, לפרצופם של ערוצי 11-13, אבל ראש הממשלה כבר נראה עייף מכדי לכבוש.
רוצים לדעת איך כמה הרגלים קטנים יכולים לשנות את התחושה שלכם ביום־יום? התשובה כאן
מה ראינו פה?
הליכתם של שני האישים ללא שאלות ותשובות, החזירה את הכדור לידי העיתונאים המבולבלים, שברגע הראשון לא ידעו איך לפרש את שראו עיניהם: מצד אחד ייתכן שבאמת זכינו לרגע שבראייה לאחור ייחרט בזיכרון כאחד הערבים ההיסטוריים של חיינו. מצד שני, יתכן מאוד שחזינו בכלום ושום דבר, מה שייזכר כלא יותר מעוד כישלון מפואר.
ירון אברהם, שקצת חסה בצילו של ברק רביד לאורך כל הערב, היה הראשון למסגר את האירוע בדגשים שעליהם עמד טראמפ לעומת אלה שבלטו ב"גרסת נתניהו". אמר וצדק.
אפרופו סיכום, עד כמה נתניהו לא סופר את ערוצי הטלוויזיה בישראל (כולל האחד וחצי שמונחים בכיסו, 14 ו-15), אפשר היה ללמוד מהעובדה שאת הסיכום שלו הוא העביר במדיה דיגיטלית. בקיצור נמרץ: "הצלחנו לבודד את חמאס ולכפות עליו הסכם שאיש לא האמין שהוא אפשרי".
גם המשפט הזה, כמו כל מה שראינו בשעות שקדמו לו, יכול להיות מדויק או מופרך (אולי חמאס הוא שהצליח לבודד בעזרת הקהילה הבינלאומית את ישראל בזמן שזו חלמה על סיפוח והתיישבות?) בדיוק באותה המידה. לכן נותר ערב האקטואליה המתיש הזה ללא שורה תחתונה, אולי מלבד צמד המילים: ימים יגידו.