לפני כמה ימים היכה ביפו היורה. הגשם הראשון של השנה שטף את אבק הקיץ, ניקה את ספסלי שדרות ירושלים, השקה את העצים הגבוהים ששתולים לאורכה. על פניו הזמנים משתנים והעונות מתחלפות, אבל יש דברים שלא נשטפים. במיוחד כאלה שלא רואים אותם - כלומר: לא כולם - אבל הם מרחפים בחלל.
והחלל הוא נייח ונייד בו בזמן. נייח: בתחומי תחנת ארליך; נייד: בתוך הרכבת החולפת כל 7 דקות בקצב איטי מעל פני הקרקע. לפני שנה בדיוק, 1 באוקטובר, רגע לפני ראש השנה, שני מחבלים שהגיעו מחברון רצחו כאן שבעה בני אדם: נדיה סוקולונקו, שחר גולדמן, רויטל ברונשטיין, ענבר שגב ויגדר, ויקטור שמשון גרין, יונאס קרוסיס ואיליה נוזאדזה. עוד רבים אחרים שהיו ברציף או על הרכבת נפצעו. לצערי הייתי שם בתוך הקרון הזה, ביום ההוא, וזה נוסע איתי, באופן המילולי ביותר, כמעט מדי יום.
בעומס האירועים הנוראי של השנים האחרונות, ההתרחשות הנוראית הספציפית הזאת עומעמה במהירות. פחות משעה אחר כך הגיעה מתקפת הכטב"מים מאיראן. למחרת הותרו לפרסום שמות של שמונה חיילים שנהרגו בלבנון. כמה ימים אחר כך הגיע פיגוע נוסף בתחנת המרכזית בבאר שבע, ואירועי השנה ל-7 באוקטובר, וכמובן המלחמה האכזרית הזאת שכבר אז לא האמנו שהיא נמשכת כל כך הרבה זמן ואילו מחירים היא גובה. רק החודש היה עוד פיגוע בתוך תחנת אוטובוס בירושלים שנספו בו שישה אנשים. ממרחק הזמן והזוועות, מאות ישראלים ועשרות אלפי פלסטינים הרוגים, בשביל רוב האנשים זה רק עוד יום רע במזרח התיכון.
הדם נוסע ונוסע עם הרכבת, ואין מה שיעצור. הוא זועק אליי מרצפת הקרון
במובנים מסוימים, נדמה לי שהזמן נעצר באותו יום ובמובנים אחרים הוא לא הפסיק לדהור. גם הזמן הוא נייח ונייד: זה תמיד שם, מזעזע לרגע - רעשים חזקים נעשו בולטים יותר, מציקים יותר - ואחר כך חולף. התחושות, הימים, העלים. לרגע עולה תזכורת גרפית, אלא שהרכבת ממשיכה לנסוע כל הזמן.
והיא לא עוצרת. בתחנת ארליך עצמה, שנה אחרי, אין זכר לדבר, לא אות ולא סימן. הפרחים ונרות הנשמה פונו אחרי כמה שבועות, הזכוכיות חודשו. בשלב מסוים הונח שם עציץ עם שלט, וגם הוא נעלם עם הזמן. רוכבי אופניים נוסעים בלי הפסקה, אנשים עולים לרכבת ויורדים ממנה. גם אני נוסע ברכבת כמעט כל יום. אנשים סביבי יושבים או עומדים או שומרים על ילדים קטנים, או בעיקר שקועים בטלפון. בדרך כלל גם אני. כשהיא מגיעה ליפו מכיוון צפון ועולה על פני הקרקע, היא מתחילה להאט, ואז פתאום, ככל שמתקרבים לארליך, עולה לרגע מין דריכות לא-רציונלית, ולאחריה אנחת רווחה קלה כשהכול ממשיך כרגיל. הבת הגדולה שלי יודעת: אבא מעדיף לשבת בפנים, רחוק מהדלתות.
אבל מכל התחושות, העובדה שהתנועה לעולם אינה נפסקת היא מחליאה במיוחד. אפילו ברמה האנוכית ביותר של הסיפור: אי אפשר לסבול את הרעיון שהכול כבר נראה רגיל לגמרי, ושהרחוב המשיך בשלו, והרכבת ממשיכה לנסוע, והעונה שוב התחלפה, והיורה שוב הגיע. אני מנסה למרוד בזה, בלי הרבה הצלחה, ומתעקש לעמוד מול הזיכרון, שלפחות אני לא אשכח. לצפות בכל הכתבות בטלוויזיה ובכל התיעוד, ללכת לכל הדיונים בבית המשפט, להבין בדיוק כיצד הכול התרחש ובאיזה סדר. לעשות סדר בכאוס הזה.
מתחת לכל זה מבצבצת הבנה איומה. עם כל הזוועות והאסונות של השנתיים האחרונות, שאפשר לומר עליהן בדיוק אותו הדבר, כמה אנשים מסתובבים בינינו עם אותה התחושה? אם אני, שלא נפצעתי, מרגיש ככה, איך מרגישים מי שנפלו עליהם השמיים? המשפחות השכולות, האזרחים שאיבדו הכול במלחמה עם איראן, סתם עדי ראייה אומללים? הזמן, השגרה וההתחדשות הוא עלבון לכולם. האם זה מה שאנחנו היום? חברה שנדרשת להעמיד פנים שהכול ממשיך בשלו, אך מתקשה ללכת מעל קרקע פעורה?
לפעמים אני קורא עם הבת הגדלה שלי את "איתמר מטפס על הקירות" של דוד גרוסמן, סיפור שאהוב עלי מהילדות. ופתאום הוא צובט: איתמר שנכנס אל התמונות שעל קיר חדרו פוגש אריה ולביאה בוכיים, מוטרפים מדאגה, שבנם עלה לרכבת ולא חזר. בתושייה אדירה ועם עזרה קטנה מידידים, איתמר מצליח למצוא אותו ולהחזירו מהרכבת הנוסעת בתמונה אחרת. ואני חושב בלב: איתמר הגיבור, הלוואי ויכולת להוציא את כולם גם מהרכבת שלנו ולהחזיר לאבא ואמא. שלא יישארו ברכבת, שלא יישארו בתמונה.
אבל אין זמן לשקוע בזה. אני סוגר את הספר, הילדה כמעט נרדמת, ועכשיו אנחנו מתרכזים במחשבות רכות על סיפורים ילדים ועונות שמתחלפות. אני מחזיר את הסיוט שלי למגירה, ומפנה בשבילה מקום לחלומות הרבה יותר נעימים.