הנה לנו קונספציה חדשה: כולם כולל כמעט כולם, מעורכי מהדורות החדשות בערוצים השונים ועד לבכירי המערכת הפוליטית, משוכנעים שבימים הקרובים תהיה עסקה עם חמאס לגבי שחרור החטופים. מי לא? בעיקר אחד שלא תשמעו אותו בחדשות בפריים-טיים, אבל נותר היחיד שמזהיר שעסקה, אם תהיה, היא עניין ממושך.
תכף נגיע אליו, אבל קודם כל קצת על מסגרות: אם ברמה הלאומית, המוסרית והאנושית אין דבר חשוב יותר מאשר שחרור החטופים, הרי שברמה התקשורתית-פוליטית, אין דבר חשוב יותר מאשר מסגור הידיעה: מה בעצם קרה כאן? איך זה שמלחמה שעד לפני כמה ימים הוצגה לציבור בישראל כמלחמת חורמה, כצעד אחרון לפני ניצחון מוחלט או התבוססות מדממת בבוץ העזתי, הפכה לפתע להזדמנות היסטורית?
נתחיל במשהו טכני לחלוטין, אבל כזה שמשפיע מאוד על הכיסוי התקשורתי של האירועים (ואולי גם מספק אינדיקציה למהלך האמיתי של הדברים, כפי שיובהר תכף): החדשות האמיתיות קורות בלילה... כלומר, בארה"ב.
כך למשל הלכו ישראלים רבים לישון בערב שבת עם תשובה חמאסית שמוסגרה כ"שלילית" וקמו עם "יאללה, חותמים". אפשר להניח שעבור ציבור שומרי השבת העניין עוד יותר מבלבל: הם נכנסו לשבת עם "הפעם לא תהיה תשובה של 'כן אבל'" וקמו עם אותו "כן, אבל" כבסיס למשא ומתן.
כלומר, עוד לפני שנכנסים לדיון מי יזם, מי מוביל ומי מתקפל, אפשר להבין שיש גורם אחד שמכתיב את לוח הזמנים - ובמידה רבה גם את עמדות הצדדים. הוא יושב בארצות הברית ומנהל את המהלכים לפי האינטרס שלה, או ליתר דיוק - שלו.
עכשיו צריך כל צד לקוות שהאינטרסים האישיים של הנשיא האמריקני (רווח כספי, פרס נובל לשלום, הפניית המבט החוצה מהתבוסה בבית המשפט שעצר אותו מלשלוח כוחות צבא לפורטלנד ועוד) יחפפו ככל הניתן את אלה שלו.
לשלוט בתאגיד
הפריים הראשון שממסגר את האירוע הוא שייצרב בתודעת הצופים הרבה יותר מכל הררי המלל והפרשנות שיבואו בעקבותיו, וכל מהדורות מוצאי השבת, בדרך כלל פיהוק מתמשך בין הים או הכדורגל לטרדות המחר, זכו הפעם לתשומת לב נדירה. ולפחות בכל הקשור לתאגיד (המושמץ על ידי אנשי נתניהו), ראש הממשלה לא היה יכול לקוות לבת ברית נאמנה יותר מאיילה חסון. "טראמפ לחץ - חמאס התקפל" גרסה הכותרת של כאן 11.
שידורי החדשות של חסון הפכו כבר מזמן למופע מפעים בשירות האינטרסים של נתניהו, אבל אמש נדמה שנקבע שיא, בעיקר מפני שבכל ערוצי התקשורת החופשיים (כלומר, לא 14) הייתה תמימות דעים ביחס לעובדה שחמאס לא התקפל, אבל טראמפ זרם. רק אצל חסון, חמאס הוא המפסיד הגדול של אירועי הלילה.
מה שכן, אפילו אצלה לא מדובר בהובלה ישראלית, כמו בערוץ 14 למשל שמציגים את ההסכם כמופת של נחישות ישראלית. גם חסון חייבת להודות, בסופו של דבר, שהמושך בחוטים והמחליט הוא דונלד טראמפ.
ב-12 וב- 13 אין בכלל שאלה. הצהרת ראש הממשלה, בדרך כלל אירוע שלקראתו וסביבו מתרחשת כל מהדורת החדשות, הייתה הפעם לא יותר מהערת שוליים, ניסיון (קצת פתטי) לנכס את ההנחתה כמדיניות ואת האילוץ כהישג.
נתניהו אמר משהו על "מניצחון לניצחון". ובכן, אי אפשר שלא להסכים איתו לפחות על מחצית המשפט: ההסכם המתגבש עשוי בהחלט להיות ניצחון לישראל, אבל אפילו אם כך יהיה, הרי זה ניצחון ראשון שהיא נוחלת אחרי שנתניהו הוביל אותה מתבוסה לתבוסה, לבידוד מדיני מטורף, לפעולה יומרנית וכושלת בקטאר שגרמה לטראמפ להפשיל שרוולים ולכפות על נתניהו לעשות משהו שהוא כמעט ושכח איך עושים: לפעול למען האינטרס הישראלי ולא למען שלו בלבד.
הברק מכה פעמיים
מה שעוד קרה לנתניהו בדרך הוא איבוד הבלעדיות על המידע: כאשר ב-12 פותחים עם כותרת של ברק רביד ששוחח ישירות עם טראמפ, שאפילו קצת ירד על נתניהו ("הוא יודע שאיתי כדאי להיות בסדר") ובערוץ 13 פותחים עם דיווח משיחה של שליחתם, נריה קראוס, עם אותו מקור ממש שמשדר אופטימיות מוחלטת, נדחקת הצידה עוד יותר חשיבותו של ראש הממשלה.
בחדשות 12 ממחישים עד כמה חדר טראמפ לא רק לקבלת ההחלטות ברמה הגלובלית, עת הוא כופה על ישראל לקבל תכנית ששתי מדינות אויב (לא בהגדרתן, אבל בהווייתן) כטורקיה וקטאר רקחו ביחד עמו, אלא גם לרמה הפוליטית-פנימית. זה קורה כשדפנה ליאל מספרת על הקושי של סמוטריץ' ובן גביר לפרק את הממשלה מאחר שטראמפ הוא דמות נערצת על הבייס שלהם.
זה לא פחות ממדהים, בעיקר כי זה היה הקלף החזק של נתניהו במשך השנים מול החרדים. אלה יכלו לאיים עליו, אבל לא לממש, בעיקר מתוך ידיעה שברחוב החרדי נתניהו פופולרי יותר מבכירי הרבנים.
עכשיו התהפכה עליו המשוואה - ורק להיזכר שעד לפני לא יותר מכמה שבועות נחשב טראמפ לנכס הגדול ביותר בהצהרת ההון הפוליטית של נתניהו!
בערוץ 14 מבולבלים. מצד אחד עלול לקרות כל מה שהטיפו נגדו עד לאחרונה. מצד שני צריך לשדר את מה שטוב לנתניהו.
בצר להם הם דולים מהצהרת טראמפ רק את המילים שאפשר לפרש כאולטימטום לחמאס ושבח לישראל, ממש מלאכת מחשבת של הנדסת תודעה. לא נורא, אם זה מה שדרוש כדי להשיב את החטופים, שיציגו את תבוסתם כניצחון, העיקר שישובו בנים לגבולם.
יש הרגלים קטנים שיכולים לשנות לגמרי את איך שאתם מרגישים ביום-יום>> גלו איך
נטפלים לדרמר
מה שכן, מבט אל מה שצפוי לנו בדמדומי שלטון נתניהו מספקים "הפטריוטים", שמפנים שוב את האצבע למפגינה ישראלית שרודפת את רון דרמר באיטליה. כשנשארה רק ההסתה, סימן שנגמר מה שאפשר כבר לומר לגבי החדשות עצמן.
"אתה צם?" שואלת המפגינה את דרמר ומזכירה שהחטופים לא ממש אוכלים כבר שנתיים. "אוי ואבוי, לא אוכלים שנתיים", מעווה ינון מגל את קולו עד שלא ברור לרגע למי הוא לועג: למפגינה שהתנפלה על דרמר או לחטופים המעצבנים האלה, שאלמלא היו נשבים היינו זוכים כבר לניצחון מוחלט.
בחלקים היותר-רציניים של המשדר מטיחים שם רפש ברמטכ"ל ובכל גורמי הביטחון. הם אלה שהטיפו לעצירת הלחימה ולקבלת עסקה רעה יותר משהשיג נתניהו בהתעקשותו. על זה נאמר: אשרי המאמין.
הבטחנו אחד שמעז לקלקל את המסיבה? קורים לו גיורא איילנד, שאותו כיניתי פה פעם כ"פרופסור לס של המלחמה". אולי כי ממש כמו הפרופסור הנכבד שהעז לשפוט את ההיסטריה המערכתית שאליה נכנס כל העולם בגלל הנגיף, הוא חושב קצת מחוץ לקופסה.
הבעיה היא שקצת כמו שאירע ללס, גם איילנד מוצג כתמהוני מעט ונדחק מהפריים טיים אל תכנית הבוקר של רסקין (קשת 12). שם הוא מתנבא כי בעוד כולם מסכימים שכל מה שנותר לסגור הוא את הפרטים הקטנים, הרי שהסגירה של אלה עלולה לפוצץ את הדיל כולו, ובכל מקרה תהיה ממושכת הרבה יותר מכפי שכולנו רוצים להאמין.
איילנד מעורר רגשות מעורבים: מצד אחד כולנו רוצים שייגמר כבר, שישובו כבר הביתה בשלום כל אותם אלה שהצליחו לשרוד שנתיים בגיהינום. מצד שני, מתגנב ללב החשש שהוא הפרשן היחידי שמעז לומר בקול רם שהמלך הוא עירום.