בסרט "כלבי אשמורת" ישנה סצנה בה מיסטר פינק (סטיב בושמי) בורח בריצה ברחובות לוס אנג'לס משוטר צעיר, שמגולם על ידי שחקן אנונימי לחלוטין. אך למעשה, סרט הפולחן לא היה מופק אלמלא אותו שחקן, לורנס בנדר, שהפך עם השנים לאחד המפיקים העסוקים והמוערכים בהוליווד - עם עשרות מועמדויות לאוסקר ושמונה פסלונים מוזהבים על סרטים שהפיק.
האגדה מספרת שלורנס בנדר פגש במסיבת יום העצמאות האמריקאי של 1989 את קוונטין טרנטינו, אז צעיר בן 26 שעבד כפקיד בספריית וידאו. השניים נסחפו בשיחה, וטרנטינו סיפר לו על רעיון לסרט על חבורה של פושעים זרים זה לזה, שמתאחדים כדי לבצע שוד יהלומים - בזמן שאחד מהם שוטר סמוי. בנדר, טכנאי הפקות צעיר ושאפתן, התאהב ברעיון, עודד אותו לכתוב את התסריט, והבטיח לעזור לו להפיק את הסרט.
כסף גדול לא היה שם. בתחילה תוכנן הסרט להצטלם בשחור לבן, במצלמת 16 מ"מ ובתקציב של כ־30 אלף דולר בלבד, אך בנדר הצליח להפעיל קשרים משפחתיים ולגייס לפרויקט את כוכב הקולנוע הארווי קייטל. השאר היסטוריה. החיבור בין טרנטינו לבנדר הפך לשותפות יצירתית שנמשכה גם אחרי הניינטיז - עם "ספרות זולה", "ג'קי בראון", "קיל ביל" ו"ממזרים חסרי כבוד". בנוסף, בנדר חתום על עוד שוברי קופות כמו "סיפורו של וויל האנטינג", "מצאת החמה עד צאת הנשמה", "אמת מטרידה" ועוד.
זו הסיבה ששמו של לורנס בנדר קפץ לי לעיניים בקרדיטים של סוף הפרק הראשון של "אור ראשון", הסדרה העלילתית של קשת 12 על אירועי ה-7 באוקטובר. השם של בנדר, יהודי תומך ישראל ואיש קולנוע שעשה כל כך הרבה סרטים שאני אוהב (בלשון המעטה), הוא לא הראשון שהיה קופץ לי לראש בהקשר של יצירה על האסון הגדול בתולדות המדינה שלי. ומצד שני, הסדרה שהוא אחד ממפיקיה בהחלט מרגישה לפרקים כמו סרט של טרנטינו - שזו מצד אחד מחמאה ענקית ליוצרים, ומצד שני מדגיש את הבעיה האמיתית של הסדרה.
בדיוק כמו "ספרות זולה", גם הסדרה "אור ראשון" מאגדת ארבעה קווי עלילה, אותם היא מספרת בלי קו לינארי רצוף, לעתים קופצת לפלאשבקים לעבר, לעתים עוברת ממקום למקום באותו זמן אבל במקום אחר. אלא שלהבדיל מהסיפורים הבדיוניים המרהיבים של וינסנט וג'ולס על הדרך שבה מזמינים ביק מק באמסטרדם; לעומת הזוגיות הקינקית של מיה ומרסלוס ואלאס; לעומת שעון הזהב שיורש המתאגרף המזדקן בוץ' קולידג' - כל הסיפורים ב"אור ראשון" אמיתיים. מצמררים. מעוררי טריגר. מחטטים בטראומה שעדיין מתגבשת.
וכן, אם זה נשמע לכם לא נורמלי שמבקר טלוויזיה יעשה השוואה בין אירועי ה-7 באוקטובר בעוטף עזה ל"ספרות זולה" של טרנטינו - זה בעיקר כי זה לא נורמלי. אם תחפשו שורה תחתונה, אז זאת היא: זו סדרה לא פאקינג נורמלית. וזו הבעיה הכי גדולה של הסדרה הזאת. יכול להיות שבתנאי מעבדה הייתי יכול לכתוב עליה ביקורת רגילה, לשבח את תצוגת המשחק הגדולה מהחיים של שרית וינו אלעד, להלל את הישאם סלימאן ולאכול את הכובע (שוב) בפני רותם סלע - לא הליהוק הראשון שלי לתפקיד בת שבע יהלומי, אך בהחלט כזה שמצליח להשאיר אותך בלי נשימה יותר מפעם אחת במהלך ארבעת פרקי הסדרה.
אבל זו לא סדרה רגילה, וככזו אי אפשר באמת לכתוב עליה ביקורת רגילה. אחת מהביקורות העקביות שהוטחו בפני הסדרה (עוד לפני שפורסם ממנה פריים אחד) הייתה כי מכיוון שהמלחמה עדיין נמשכת, אי אפשר לעשות יצירה עלילתית עליה. כדוגמה, טענו, שבשנת 1947 לא היו סרטים עלילתיים על מלחמת העולם השנייה. הבעיה עם הביקורת הספציפית הזאת היא שהיא פשוט לא נכונה. למעשה, אורסון וולס לא חיכה ל-1947 עד שעשה את "הזר", סרט עלילתי שעוסק בפשעי המלחמה הנאצים, והפיץ אותו כבר ב-1946. אלא שבכלל לא צריך ללכת עד אחרי סיום המלחמה. כבר ב-1940 סרט המתח הבריטי "רכבת לילה למינכן" התחיל בסצנה שבה צ'כית צעירה בשם אנה בורחת ממדינתה רגע לפני שהנאצים לוקחים אותה למחנה ריכוז.
למעשה, הסרט האהוב עליי בכל הזמנים הוא "להיות או לא להיות" של הבמאי היהודי ארנסט לוביטש, שהיגר מגרמניה לארה"ב. הסרט שיצא ב-1942 מתחיל בדמותו של אדולף היטלר שמסתובבת ברחובות ורשה וגורמת לבהלה בקרב אזרחי פולין, עד שלבסוף מגלים שמדובר בשחקן תיאטרון שרצה לבדוק אם מחלקת האיפור של התיאטרון עשתה עבודה טובה. למען הסר ספק מדובר בקומדיה, לטעמי אחת מהקומדיות המצחיקות בכל הזמנים - שכל עלילתה מתרחשת בפולין תחת השלטון הנאצי, כולל קולונל בגסטפו המכונה לאורך הסרט "מחנה ריכוז ארהארדט".
הסרט, שנחשב היום לקלאסיקה הוליוודית - התקבל עם צאתו בארה"ב בבוז מצד הקהל והביקורות. בספרו האוטוביוגרפי מספר כוכב הסרט, השחקן האגדי ג'ק בני, כי אביו יצא מהסרט באמצע מכיוון שלא היה מסוגל לראות את בנו במדי קצין SS. להבדיל מ"הדיקטטור הגדול" של צ'ארלי צ'אפלין שיצא ב-1940, הסרט "להיות או לא להיות" יצא בארה"ב אחרי התקיפה בפרל הארבור והצטרפותם של האמריקנים למלחמה. מבקרי קולנוע לא התייחסו לרמת ההומור של הסרט או למשחק המופלא של קרול לומברד (שנהרגה בתאונה טרגית לפני שהסרט יצא לאור) - אלא רק לעובדה שחיילים אמריקאים יוצאים לקרב נגד הנאצים, וזה לא הזמן להציג נאצים בצורה קומית בקולנוע.
כלומר, יכול להיות שעוד חמישים שנה נוכל לבחון את "אור ראשון" של היוצרים רותי עפרוני וליאור חפץ כמיני-סדרה "נורמלית", אבל הפולמוס שנוצר סביב הקרנתה - פחות משנתיים אחרי השבת השחורה, ובזמן שהמלחמה נמשכת ו-48 חטופים עדיין נמצאים בשבי - ראוי ומובן.
אלא שהבעיה האמיתית עם הסדרה היא לא (רק) התזמון שלה, אלא יותר בגלל הדרך שבה הדברים מוצגים. כאמור, ההשוואה המיידית היא "כמו סרט של טרנטינו", שבכל מקרה אחר היה נתפס כמחמאה ענקית לבמאי ליאור חפץ, והפעם נכתבת כביקורת שלילית. למה? באופן אישי מה שאותי תפס זה הקליף האנגרים המותחים שמסיימים את הפרקים. מה קרה לאיתמר שיצא להילחם עם מחבלים ברחובות אופקים בפרק הראשון? תגלו רק בפרק הרביעי. מה קרה לבת שבע, יעל, תמרי ואיתן שנחטפו לעזה בסוף הפרק השני? תגלו בפרק השלישי. הקהל הבינלאומי אולי יהיה בהלם לגלות בפרק העוקב שילד בן 12 נחטף לבדו לעזה, אבל כל ישראלי שחי פה בשנתיים האחרונות כנראה לא יקבל ספוילר מהשורות האלה. פשוט אסור היה להקרין אותה עכשיו וככה.
ואלה לא רק הקליף האנגרים, אלא הרגעים ההוליוודים בהם שוטר גיבור חוטף כדור בראש בהיתקלות עם מחבלים, רק כדי לקום לתחייה אחרי רבע שעה (בהן צופי הסדרה אמורים לחשוב בתמימות שהוא מת) ולחזור להילחם כמו רמבו. מבחינת אקשן ודרמה זה מושלם - אבל במקום להתרגש, ישבתי מול המסך והצטמררתי. לא בדיוק קרינג' אלא תגובה אנושית פשוטה למשהו שאתה מרגיש שאתה לא אמור לראות או לחוות. לא ברור איך אף אחד בשידורי קשת לא עצר רגע במהלך הצילומים ושאל את עצמו האם זו הדרך להראות את האירועים האלה.
בגדול, נראה שכל הסדרה פונה יותר אל קהל בינלאומי מאשר ישראלי. בזמן שבישראל הסדרה עולה בארבעה פרקים שמשודרים במרחק כמה ימים אחד מהשני - בחו"ל, פרמאונט פלוס, כל הפרקים יעלו ב-7 באוקטובר. זו אולי גם הסיבה לפתוח סדרה על הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה דווקא מנקודת מבט של פועל מרפיח שמתגורר בערערה עם תשעת ילדיו. הנרטיב ברור: להראות לעולם שהערבים הרעים של החמאס הרגו גם ערבים טובים, כאלה שבסך הכל רוצים להתפרנס ולחיות בשלום עם משפחתם. ייתכן שאם המדינה הייתה מבצעת פעולות הסברה יותר טובות, הערוץ שמכנה את עצמו "הטלוויזיה של ישראל" לא היה צריך לעשות פעולות הסברה קולנועיות כאלה.
ובכל זאת, למרות הביקורת האקזיסטנציאלית על עצם קיומה של הסדרה - הסדרה, כיצירה טלוויזיונית, עובדת. לא מן הנמנע שדווקא בגלל הנושא, השחקנים מתעלים על עצמם. כך לדוגמה הקומיקאית רותם אבוהב, לא בדיוק הליהוק הראשון שחושבים עליו לסדרה בלי רגע של הומור, נותנת את תפקיד חייה. גם חן אמסלם וישראל אטיאס - שהתרגלנו לראות כזוג אחים ב"זגורי אימפריה" והפעם מופיעים כזוג נשוי - משכנעים באהבתם המשוגעת תחת אש.
ברמה האישית, אני מתגאה כבר למעלה מארבעה עשורים בכך שאני אף פעם לא בוכה מרגעים עצובים בסרטים וסדרות. אני גבר מוזר, כזה שבוכה בניצחונות גדולים במשחקי כדורסל ובכל סרט של פיקסאר - אבל מהרגעים המרגשים, לא העצובים. להבדיל, מתישהו בסוף הפרק הראשון של "אור ראשון", כשהמחבלים מתקרבים לממ"ד של משפחת יהלומי, החלו הדמעות לזלוג מעצמן - ולא הפסיקו עד סוף הפרק האחרון. זה לא היה בכי רגיל, אלא התפרקות של שעות. טראומה שנולדה ביום הנורא ההוא, והצטברה מאז במשך קרוב לשנתיים בלי לקבל פורקן.
צפיתי בארבעת הפרקים ברצף, תוך כדי שאני מתעצבן על קשת 12 שיצרה את סדרת הסנאף הזאת - וחייתי מחדש את הטראומה האישית שלי מה-7 באוקטובר. טראומה צנועה, כזאת שאי אפשר להשוות בכלל לזאת של החברים מהעוטף - ובכל זאת, טראומה. להבדיל מפוסט טראומה, הטראומה הזאת ממשיכה להתגבש ככל שהמלחמה הזאת ממשיכה להתרגש עלינו. לא יכול לדמיין מה יקרה לאחד מניצולי הטבח שיצפה בטעות בסדרה הזאת.
ולכן, למרות קאסט מבריק ומשחק משובח מכל כיוון (ועוד לא דיברנו על הילד המוכשר אורי רן גלעד, שמגלם את איתן יהלומי ונותן תצוגת משחק ששווה אוסקר) אי אפשר להמליץ על צפייה בסדרה הזאת בשום דרך, ואפילו להפך. הסדרה צריכה להיות מלווה בכתובית אזהרה: "התוכנית מכילה אזעקות מוקלטות, קטעי נפץ חזקים ולא מומלצת לצפייה על ידי ישראלים". שהגויים יצפו בילד נלקח מאמו בכוח ונעלם בדרך לשבי בעזה. בעיקר אלה עם השיער הכחול והשלטים של "קווירס פור פלסטיין". ואנחנו? עוד חמישים שנה אולי נחזור ונהלל את המשחק של רותם סלע ומיקי לאון. בינתיים, נסתפק במשדרי חדשות והפגנות במקום, עד שכולם יחזרו.