"אור ראשון" ו"שחר אדום", שתי הסדרות הישראליות על 7 באוקטובר, עלו בשירותי הסטרימינג בארצות הברית במלאת שנתיים לטבח, והמבקרים מסכימים כי הסדרות עוצמתיות - אך גם מאשימים אותן במניפולציות. לפי מטה-קריטיק, "אור ראשון" קיבלה מהמבקרים ציון ממוצע של 74 מתוך 100 (על סמך חמש ביקורות), ו"שחר אדום" ציון ממוצע של 79 (על סמך ארבע ביקורות).
דניאל פיינברג כתב בהוליווד רפורטר כי "אור ראשון" היא "תעמולה ביסודה", וכי היא מתוכננת בצורה מחושבת להפיק תגובות סנטימנטליות. "ברמה הזאת, היא עובדת טוב והייתי גמור בסופו של הפרק הרביעי, למרות שהייתי מודע לכל מיתר שנפרט ולהפקה של כל דמעה".
"מה עוד שהסדרה מטשטשת באגרסיביות ובחכמה את החזון שלה", הוא ממשיך, "היא לא שואלת מה חשבו המחבלים או איך ממשלת ישראל ושירותי המודיעין קרסו בצורה כל כך חמורה או האם כל זה מצדיק מוסרית את מה שבא אחר כך. ההנחה היא שהצופים יביאו את התשובות של עצמם לשאלות האלה, ושמסיבות רבות, הסדרה היא בלתי צפייה עבור קהלים מסוימים וצפייה קשה בשביל כולם". פיינברג קובע גם כי "למרות כמה ניסיונות מעצבנים לעורר תגובה מדי פעם, היא עוצרת נשימה באופן אפקטיבי".
חלק מהביקורת של פיינברג עוסקת בייצוג המחבלים בסדרה. והוא מציין כי הדמויות הללו לא מקבלות דיאלוגים, ומזכיר סצינה שבה אחת הדמויות, קובי, הורגת מחבלים בזה אחר זה בנשק אוטומטי "בתהליך דה-הומניזציה מכוון".
למרות זאת, פיינברג משבח את ההופעות של השחקנים השונים, בפרט שרה וינו אלעד, רותם סלע, ליבי ישראל אטיה, והישאם סלימאן. לגבי האחרון, הוא מציין כי למרות שהדמות הזו לא כתובה מספיק טוב, הרי שהשחקן "כל כך טוב שהוא מסוגל להתגבר על הרושם שהיא תגובה מוכנה מראש לביקורת ולא אדם ממשי".
בוראייטי, אליסון הרמן מדגישה כבר בפתח הביקורת שלה כי הסדרה לא מזכירה את המלחמה בעזה או את תולדות הסכסוך שקדם לה, וגם לא נתניהו וסינוואר. מנגד, היא מציינת כי הסדרה מצליחה להמחיש את ההיקף והטראומה של 7 באוקטובר תוך הימנעות מכמה אלמנטים גרפיים במיוחד כמו אלימות מינית או רצח ילדים, ובמקומם להעלות על נס את הגבורה של הורים ובני זוג שסיכנו את חייהם בשביל להגן על יקירהם.
בעיני הרמן, ההכללה של הדמות של איוב ממחישה את השקפת העולם הליברלית של הסדרה. עוד היא כותבת כי הסדרה "מזדהה כל כך עם הסיפורים שעליהם היא מבוססת שנשאר מעט מקום לכל מה שלא מופיע בהם".
ג'יימס פוניווזיק, מבקר הטלוויזיה הבכיר של הניו יורק טיימס, כורך את שתי הסדרות יחד. הוא מזכיר כי שתי הסדרות אמנם מסתיימות בנימה של תקווה, חוסן והשראה - הן עדיין ברוטליות, אפילו כשהאימה נותרת מחוץ למסך. "כשאנחנו צופים בהורים מתחבאים עם ילדיהם הקטנים - גברים חמושים צועקים מחוץ לקירות, כל בכי של תינוק הוא איום פוטנציאלי - הפחד מהציד הוא אינטימי ונורא". הוא משבח במיוחד את המשחק של וינו אלעד.
גם פוניווזיק מציין כי שתי הסדרות ממוקדות ביום אחד - ולכן חסרות הן את העבר של הסכסוך וגם לא את המלחמה שבאה לאחר מכן. הוא דן בהרחבה בשאלה אם מדובר בסדרות פוליטיות ואם יש מקום לבקר אותן על ההחלטה להימנע מלעסוק בכל היתר. "הרעיון שהזכרה של פוליטיקה מסביב לזוועה היא עלבון לקורבנות הוא תקף ממזמן. אתה לא יכול לבקר אבל. זו המילה האחרונה, בלתי ניתנת לערעור ולטעייה, מעבר לוויכוח. אבל יש הבדל בין אבל פרטי להנצחה ציבורית. ברגע שמספרים סיפור לקהל רחב יותר, גם אם רק כדי לתעד אותו, זה מגיע בהכרח בהקשר, וההקשר הזה כולל עכשיו גם מלחמה שבה ישראל הרגה עשרות אלפי פלסטינים ושיטחה חלק גדול מעזה". לצד זאת, הוא מזכיר כי אמנים "אינם מחויבים לספר כל סיפור, גם כשהם מבססים את עבודתם על אירועים אמיתיים. אמנות קיימת גם כדי ליצור אנדרטאות ומונומנטים, ולהזכיר את הנופלים. שתי הסדרות מבקשות להבטיח שהמתים לא יישכחו, באווירה של חובה ומדי פעם יופי נוגה".
לבסוף, פוניווזיק מסכם כי בשל הזמן הקצר שחלף מאז האירועים, אולי עוד מוקדם לצפות ליותר. "זה לקח שנים מאז 11 בספטמבר עד שסדרות אמריקניות על טרור כמו 'רוביקון' ו'הומלנד' הפכו לרחבות יותר מבחינת פוקוס ומורכבות יותר מבחינה מוסרית, בדיוק כמו שלפני 7 באוקטובר היו סדרות ישראליות ופלסטיניות עם יותר ניואנסים, כמו 'הנערים' של HBO. 'אור ראשון' ו'שחר אדום', לעכשיו, הן טיוטות ראשונות להצגה של יום יחיד ונורא בשדה התרבותי, בעוד ההיסטוריה ממשיכה להגלגל הלאה".