הוג לומר בהשאלה שקולנוען הוא כמו ילד בחנות צעצועים. במקרה של דרק סיאנפרנס, במאי "גנב על הגג" ("Roofman"), זה נכון גם מילולית.
כמשתמע משמו, הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של גנב - ג'פרי מנצ'סטר, לוחם ביחידת עלית שבעקבות מצוקה כלכלית, החל לפרוץ לסניפי מקדונלדס דרך חורים בגגות ולשדוד אותם. לאחר מכן, הוא מצא מחסה בחנות ענקית של טויז אר אס. הסרט מתאר כיצד הגנב המגניב, בגילומו של צ'אנינג טאטום, מסתתר שם במשך כמה חודשים והופך את המקום לביתו, כשמדי פעם הוא יוצא מן המקום כדי לפתח קשר רומנטי עם אישה בגילומה של קירסטן דאנסט.
כל זה קרה בשלהי שנות התשעים. "חנות הצעצועים הענקיות הללו כבר לא קיימות. הן פשטו רגל", אומר סיאנפרס בריאיון זום המתקיים לרגל צאת הסרט. "מצאנו שלד של חנות של טויז אר אס ועל הבסיס שלו בנינו את הכל מהתחלה. הרגשתי כמו פיצקרדלו בסרט של ורנר הרצוג, כשהוא מעביר ספינת קיטור במשקל 320 טון מעבר לגבעה. העבודה היתה מאתגרת בעיקר כי שיחזרנו את החנות אחד לאחד, אבל בסופו של דבר הצלחנו וזה היה כמו חלום שהתגשם".
"גדלתי בפרברים של דנבר, ועבדתי בסניף של וולמרט. אני מכיר את החנויות הגדולות הללו ואת התחושה שיש בהם - הן כל כך גדולות, שאתה מרגיש בהן כמו אלמוני מוחלט. יש בכך נוחות מסוימת. בצד זאת, הן גם מקיפות אותך בקפיטליזם ממוסחר שמפתה אותך, עם כל הצעצועים ושאר המוצרים. מעל הכל, התחושה היא שיש לך המון אפשרויות. המרחב הזה היה מגרש משחקים מבחינת צ'אנינג. אני חי דרך השחקנים שלי, והיה כיף לראות אותו משתולל ככה".
יש סצינה שהוא משתולל עם הישבן חשוף. בוא תגיד לי על זה משהו, כדי שתהיה לי כותרת טובה.
"אתה רוצה שאדבר על התחת של צ'אנינג? בכיף. הסצינה הזו התרחשה במציאות. המנהל של החנות נתקל בג'ף כשהוא מתרחץ בכיור. נתתי את התסריט לצ'אנינג בלי להגיד לו משהו מיוחד על הסצינה הזו. הוא הרי עבד בצעירותו כחשפן, החוויה שהוא ביסס עליה את 'מג'יק מייק' שלו, אז הנחתי שלא תהיה לו בעיה. באמת לא היתה לו. הוא פשוט הופיע לצילומים ועשה את זה. צ'אנינג הוא אחד מן השותפים לדרך הכי טובים שאתה יכול לאחל לעצמך. הוא ייצא איתך למסע, ויעשה מה שצריך. הוא יגשים כל רעיון שיש לך. הוא ינסה הכל. הוא אמיץ ופגיע. הוא מוכן לחשוף ולחקור את עצמו. הוא אחלה של כוכב. הוא כוכב רומנטי וכוכב אקשן. הוא הקומיקאי הכי טוב שיש. הוא שחקן דרמטי עצום. ג'ף מנצ'סטר הוא דמות שמכילה את כל האספקטים הללו, וצ'אנינג הוא השחקן היחיד שיכול לגלם את כולם".
יש גם סצינה בה ג'פרי מרביץ לצעצוע של אלמו מ"רחוב סומסום". למה דווקא אלמו? מה הוא עשה לך?
"למה אלמו? כי זה מה שקרה במציאות. מבחינת ג'ף, החנות היתה גן עדן בהתחלה. היו לו חוקים - להסתתר בכוך שלו ולא לגעת בכלום. כשתקופת המסתור שלו הלכה והתארכה, הוא התחיל להשתגע. גן העדן נהיה גיהנום. הוא היה מוקף בצעצועים שחייכו אליו, ומבחינתו גם צחקו עליו, ויום אחד הוא הוציא את כל התסכולים שלו על אלמו. הוא החזיר אותו לקופסה אחרי שקילקל את המנגנון שלו, כי שיעשעה אותו המחשבה שילד אחד יקבלו אותו כמתנה לחג המולד, ואז כשהם יתחילו לשחק איתו הוא יתחיל להתעוות להם מול הפרצוף. המחשבה הזו שיעשעה אותו. זה השלב שבו הוא גם התחיל ללכת לכנסייה שהוא ראה מהגג של החנות. הוא קיווה שזו ההזדמנות שלו לגאולה".
יש צעצוע מהחנות שגנבת לעצמך בזמן הצילומים?
"כן, של בוב ספוג".
סיאנפרנס פרץ בתחילת העשור הקודם עם "בלו ולנטיין" המרגש והפולחני בכיכובם של מישל וויליאמס וריאן גוסלינג, גם הוא בפרויקט פריצה. לאחר מכן ביים את "מקום בתוך היער" המצוין, גם הוא עם גוסלינג, ולאחרונה ביים את הסדרה "שומר אחי". "גנב על הגג" הוא הסרט הראשון שלו מזה שמונה שנים.
"מבחינתי 'שומר אחי' היתה סרט גם כן, פשוט באורך של שש שעות וחצי, וב-HBO. היא תבעה ממני זמן רב. סיבה נוספת לכך שלא ביימתי כמעט עשור היא המשפחה שלי: השקעתי הרבה זמן בלהיות אבא. עכשיו כשהילדים שלי גדולים יותר, יש לי יותר פנאי לעבוד. אני עובד בקצב שלי. תמיד יש לי רעיונות, אבל צריך לחכות לזמן הנכון, לשחקן הנכון וכמובן למימון. הכי חשוב לי שכל סרט יהיה הסרט הכי נכון לעשות. אני תמיד מקווה שהסרט האחרון שעשיתי הוא הסרט הכי טוב שלי. כמובן שהתעשייה השתנתה, והקורונה הפכה את הכל למשוגע יותר. היה קשה להרים את 'גנב על הגג' יותר מכל פרויקט אחר שעשיתי. בכל פעם שהצגתי את הרעיון, אמרו לי שכבר לא עושים סרטים כאלה. זה היה לי מוזר. צ'אנינג טאטום בחנות צעצועים? זה נשמע בדיוק כמו הסרטים שהייתי רואה בשנות השמונים והתשעים. מה אגיד לך, כנראה שמלאכת עשיית הסרטים נועדה להיות קשה".
סיאנפרנס אדיב ונדיב להפליא, אם כי לפעמים מקפיד לא להרחיב את הדיבור יתר על המידה, כדי להשאיר מקום לפרשנות. כך למשל כשאני שואל על מה שנדמות לי כשלוש התמות המרכזיות של הסרט - חג מולד, בדידות, ובית.
"אני אוהב את חג המולד וסרטי חג מולד", הוא אומר. "זה חג קניית המתנות האולטימטיבי. לג'ף יש דחף להעניק, כך שכריסמס הוא החג האהוב עליו כי הוא מאפשר לו להגזים בנתינת יתר. כילד, הייתי הולך לסלון ורואה את כל המתנות ואומר לעצמי 'כל כך הרבה מתנות, ומה שאני באמת צריך זה אהבה. אני לא צריך מתנות. אני רק רוצה לבלות עם ההורים שלי'.
"אני קצת מהסס לדבר יותר מדי על המשמעות של הסרט, אבל נראה לי שמצא אותה. בית זו תמה מרכזית. כל הסרטים שלי הם סרטי בית. הם על משפחה. הם מתרחשים בתוך בתים והם עוסקים ביחסים שיש לנו עם המשפחות שלנו והאנשים שאנחנו מכירים הכי טוב. ג'ף ביצע את כל הפשעים שלו מתוך תשוקה שיהיה לו בית, ולייצר לעצמו בית חדש - בית שיהיה הבית המושלם. הוא עשה בחירות רעות מאוד כמובן, ובגללן נידון לעשרות שנות מאסר - שנים של בדידות, שנים בלי בית. זה חלק מהסיפור פה. אני לא רוצה להגיד על מה הסרט. אני מעדיף שאנשים יפרשו את זה בעצמם, אבל אין ספק שאתה שמת את האצבע על הרבה מן הנקודות החשובות".
ג'ף מרגיש שהוא נותר מחוץ לחגיגה של חג המולד כי אין לו בית ומשפחה. אני לא גנב כמוהו, אבל כיהודי שחי באמריקה אני מזדהה עם התחושה של להיות אאוטסיידר בכריסמס.
"יש לי הרבה חברים יהודים שבאים אלינו כל חג מולד, ואנחנו הולכים אליהם בחנוכה. אנחנו, הנוצרים באמריקה, קצת משוגעים עם כל הקטע של המתנות בכריסמס".
השיחה הזו מזכירה לי את "תפוס אותי עם תוכל" של ספילברג, שגם עוסק בחג המולד, בדידות ובית.
"בזמן העבודה על 'גנב על הגג', כל הזמן שאלו אותי אם צפיתי ב'תפוס אותי אם תוכל', אבל בכוונה נמנעתי מכך, שלא ישפיע עליי".
לפני סיום אני חייב לשאול על "בלו ולנטיין" וגם יש לי וידוי פאתטי. זה סרט שנגע בי ובעוד הרבה אנשים, ועד היום אני זוכר כמה לייקים קיבלתי בפייסבוק כשפרסמתי עליו ביקורת. איך אתה מסתכל על הסרט כיום?
"לקח לי 12 שנה לעשות את 'בלו ולנטיין'. כתבתי 66 גרסאות שונות של התסריט במשך 12 שנה, וחשבתי שאני מקולל. כל שלושה חודשים חשבתי שזה הולך לקרות, ואז משהו קרה- מישהו דחה את התסריט, שחקן פרש, מישהו שהלך לתת כסף מת. בשלב מסוים איבדתי תקווה, אבל אז ריאן גוסלינג ומישל וויליאמס הצטרפו, ואני זוכר אותם בכל כך הרבה הערכה וחיבה. הרבה ממה שצילמנו היה טוב בהרבה ממה שדמיינתי בראשי. הם נתנו הכל ובזכותם לא הרגשתי מקולל, אלא שבורכתי. 'בלו ולנטיין' היה שיעור חשוב לחיים.
"העבודה של במאי היא לקחת משהו שלא קיים, ולתת לו חיים. במשך 12 שנה הרצון שלי התנגש בקיר, ואז יום אחד היקום נתן לזה לקרות בצורה כל כך מלאת חיים וקסם. הסיפור של 'בלו ולנטיין' עזר לי לשמור על פרופורציות במהלך השנים. עד כמה שאתה רוצה דברים, בסופו של דבר הכאוס שולט בעולם. אני מנסה לחבק את הכאוס בכל פעם שאני עושה משהו. כך גם עשיתי פה - פשוט נתתי לצ'אנינג טאטום להשתולל בחנות צעצועים ולקסם לעשות את שלו. 'בלו ולנטיין' לימד אותי למצוא את האיזון בין כאוס ושליטה".