יש סרטים שיש איתם כל כך הרבה בעיות, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל. "על סף פיצוץ" ("House of Dynamite") הוא דוגמה לכך, ובמקרה שלו אולי נכון להתחיל מהסוף. הסרט יעלה לאקרנים בסוף השבוע, שבועיים לפני שיגיע לנטפליקס. צפיתי בו בהקרנה מוקדמת בפסטיבל ניו יורק ובסיומה הקהל נאנח אנחה קולקטיבית שכמותה מזמן לא שמעתי. בלי ספוילרים, אפשר לומר כי הסיום שלו הוא לא סתם אנטי-קליימקס, אלא מהסוג המתנשא. כזה שאומר לקהל, "אנחנו יודעים מה אתם רוצים ולא ניתן לכם אותו, כי אנחנו טובים מכם". הכל טוב, אבל למה לא אמרתם את זה מההתחלה?
אז נחזור להתחלה. את הסרט ביימה קתרין ביגלו, מי שנרשמה כאישה הראשונה בהיסטוריה שזכתה על אוסקר לבימוי הודות ל"מטען הכאב" מ-2009, מן הסרטים המופתיים והחשובים של דורנו. לאחר מכן הגיע "כוננות עם שחר" האדיר גם כן, שגם הוא עסק במעורבות האמריקאית במזרח התיכון. הסרטים הללו גם מיצבו אותה כיוצרת מעוררת מחלוקת, שהתעצמה לפני שמונה שנים עם סרטה האחרון עד כה, "דטריוט". רבים מחו על כך שיוצרת לבנה כמוה מעזה לעסוק באלימות נגד שחורים. מובן שגם על "על סף פיצוץ" יש להם מה להגיד.
את התסריט כתב נואה אופנהיים, לשעבר נשיא חטיבת החדשות של NBC, שניכר כי הוא מגיע מהתחום ולא מעשייה קולנועית-עלילתית. העלילה פשוטה: בוקר בהיר אחד, ארצות הברית מתעוררת לגלות שטיל גרעיני עושה את דרכו לעבר שיקגו בנסיבות לא ברורות. הסרט מתאר מה מתרחש בחדרי המצב, ועוקב אחר שרשרת הפיקוד עד לנשיא שעומד בראשה, והדילמה שעומדת בפניהם. אם לא יגיבו, ייתכן שטילים נוספים יחריבו את אמריקה כולה, ואם כן יגיבו - זה יגרור את העולם כולו למלחמה גרעינית, שאחריתה מי ישורנה?
התוצאה היא מעין שילוב של "ד"ר סטריינג'לאב" ו-"24", המתיימר להשתמש בגימיק תסריטאי: לכאורה, העלילה מתפרשת על פני 18 דקות בלבד, מרגע איתור הטיל ועד ההחלטה הגורלית, ומציגה את הדקות הללו משלוש נקודות מבט שונות. הסרט נמשך כשעה וארבעים דקות, ומיותר לציין ש-18 כפול שלוש זה לא מאה דקות, אז איך זה קרה? פשוט כי "על סף פיצוץ" לא באמת נאמן למבנה שלו. נוסף לכך, גם טכניקת הרשומון לא ממש מוכיחה את עצמה.
משמעה של חלוקת העבודה הזו היא שלכל אחת מן הדמויות יש זמן מסך מצומצם. רבקה פרגוסון מככבת על הפוסטר אבל מגיחה בסרט לדקות ספורות. אידריס אלבה בראש רשימת הקרדיטים ומגיע רק בשלב מאוחר. שחקניות מוכשרות כמו גרטה לי ("חיים שלמים") וקייטלין דיוור זוכות לשורות דיאלוג מעטות. עוד בקלחת גם ג'אד האריס, טרייסי לטס, ג'ייסון קלארק ואחרים. רובם מפציעים ונעלמים במהירות של טיל, וסליחה על משחק המילים.
ביגלו ואופנהיים הם אנשי מקצוע ותיקים ומיומנים, שאפשר לסמוך עליהם. ניכר שהשקיעו מאמץ רב בתחקיר. הז'רגון בו משתמשות הדמויות ספציפי עד מאוד ומשכנע, ומי שמתעניין באחורי הקלעים של סיטואציות כאלה בוודאי ירווה נחת. הצפייה דורשת ריכוז רב.
בכל הקשור למושגים טכניים סביב נשק התקפתי והגנתי, הסרט מפורט. אך הוא נותר מעורפל לגבי המציאות הפוליטית והגיאו-פוליטית. כן, יש שיחת טלפון עם הצד הרוסי וניתוחים של הכוונות הצפון-קוריאניות, וגם המילה "תל אביב" נאמרת פעם, אבל אין שום התייחסות לכל האירועים שהתרחשו בעולמנו בשנתיים האחרונות, וגם שום רפרור או הקבלה אליהם.
גרוע מכך, גם הנשיא וגם צוותו נראים תלושים לחלוטין מן המציאות, כאילו הגיעו מזמן אחר - לכל המאוחר מ-2015. האופי וההתנהגות שלהם לא מזכירים בשום צורה את הממשל הנוכחי או הקודם, וככל הנראה גם לא את הממשל שיבוא אחריו. גם פוטין, נתניהו, האייתולות וכל השאר לא מוזכרים פה. אז נכון, מלחמה גרעינית היא איום על זמני, אבל המחסור המוחלט בקונטקסט גורם ל"על סף פיצוץ" לאבד מן הרלוונטיות ומן האקטואליות שלו.
הגישה של הסרט כלפי הממשל האמריקאי מבלבלת: הוא נע בין סאטירה אבסורדית, שלפיה לנשיא ולאנשיו אין מושג מה לעשות במקרה חירום, לקול תרועה פטריוטית המאשרת שהם ינסו לעשות את הדבר הנכון. ביגלו, כפי שיוצרים אמריקאים נוהגים לעשות בימינו, הצהירה שמטרתה היחידה היא לעורר שיח. עם כל הכבוד, איזה שיח בדיוק אמור להתעורר? מה "על סף פיצוץ" מגלה לנו - שהעולם נמצא על סף פיצוץ? שנשק גרעיני זה מסוכן? שמלחמה גרעינית עלולה לפרוץ בכל רגע? שלארצות הברית ולרוסיה יש את היכולת להשמיד זו את זו? מישהו לא ידע את זה?
האמירות של הסרט די שטחיות ובנאליות, ואמורות להיות מובנות מאליהן לכל מי שראה חדשות או צפה בסרטים בשישים השנה האחרונות. בעיה נוספת היא הבחירה להתמקד בדיבורים ולא בדימויים ולשמור על גישה נקייה שנמנעת מהצגת הזוועות האפשריות. אם המטרה היא להלחיץ את הציבור ולעורר אותו לפעולה, הרי שהתוצאה לא אפקטיבית במיוחד. היא בטח פחות יעילה במובן הזה מאשר סרט פוסט-אפוקליפטי כמו "היום שאחרי" מאמצע שנות השמונים, שעם הרבה פחות יומרות הצליח להביא לשינוי תודעתי הרבה יותר משמעותי. כן, יש כאן כמה דיאלוגים מושחזים, הצצות מעניינות לחדרי החדרים וגם רגעים שמצליחים להחזיק אותך על קצה הכיסא, אבל הסך הכל לא עוצמתי וגם לא הכרחי.
יש לציין כי כל הנאמר הוא על דעתי בלבד. הסרט מעורר תהודה רבה באמריקה, עם הקרנות מלאות עד אפס מקום בפסטיבל וגם נוכחות ברשימות ההימורים לקראת האוסקר. מנגד, יש עליו ביקורות מהצד "השמאלי" של המפה. אמנם המסר שלו אנטי-מלחמתי, אבל הוא מעז לעשות זאת בלי שימוש במילות באז כמו "אימפריאליזם" ו"מדכא/מדוכא" וגם עם הצגה חיובית למדי של כמה מאנשי הצבא. אך אם כבר צדקנות, הבעיה שלי איתו אחרת.
הסרט רוקד על שתי חתונות. הוא מציג את עצמו כמסמך קורקטי אבל גולש למחוזות קיטשיים סטייל "היום השלישי", כמו סצינה בה אחד מאנשי הפיקוד הבכיר מתקשר להיפרד מבתו האהובה. את הקיטש הוא מקדיש לאמריקאים בלבד. למרות שעסקינן במלחמה גרעינית עולמית, "על סף פיצוץ" נוקט בגישה אמריקנו-צנטרית לחלוטין, שמבכה את מותה הפוטנציאלי של תלמידת קולג' חמודה משיקגו ומתעלם מכל השאר. כאילו ישראלים ואיראנים לא ימותו גם הם. כאילו לא מתו כבר.
מי שיראה את "על סף פיצוץ" בשיקגו אולי יחשוב שזה סרט בינוני, אבל מי שיראה אותו מן המקלט במזרח התיכון או באוקראינה עלול לחשוב שהוא מעליב.