זה היה לילה לבן, אבל הפעם לא בגלל אזעקות או ממ"דים, אלא כי היה חגיגי.
אחרי שנתיים של פחד, פתאום מותר היה לשמוח בלי רגשות אשמה. החטופים חוזרים. שתי מילים שראיתי על המסך ולא האמנתי. קראתי שוב ושוב, כי למדתי שבישראל גם חדשות טובות צריך לבדוק פעמיים. החטופים חוזרים. אחרי כל הזמן הזה.
עוד קצת והם כאן. עוד קצת והשלט הענק בכיכר החטופים ייכבה, השעון יעצור, והרחבה שראינו בה את כל המדינה מתפוררת לאט-לאט, תחזור להיות סתם הרחבה של בית אריאלה ומוזיאון תל אביב. אבל לא אתמול בלילה. אתמול בלילה היא הייתה הלב של המדינה.
ברחובות היו אנשים עם חיוך עייף בעיניים, כאלה שלא ישנו כבר שנתיים. היו גם כאלה ששתקו, כאילו לא יודעים מה מותר להרגיש עכשיו. שמחה? הקלה? אולי רק עייפות מהכול. ועדיין, היה משהו באוויר, כמו אחרי מבול, כשהאדמה נרגעת.
החטופים עדיין לא פה, אבל הלילה ישראל כולה התחילה את החזרה הביתה
בטלוויזיה הופיע טראמפ. אם הייתם אומרים לי לפני שנתיים שיום אחד ארצה לחבק אותו, הייתי אומר לכם שתפסיקו עם הסמים. אבל בלילה הזה ראיתי אותו על המסך ואמרתי לעצמי: טוב, אולי הוא באמת עשה משהו טוב. מבחינתי הוא יכול לקבל פרס נובל, או פרס ישראל. הוא סיפר שדיבר עם נתניהו, וכל מה שדמיינתי הוא אותו רואה על המסך של הנייד שיחה נכנסת מברק רביד ומנתק לו בפרצוף. אמרו שרק לחץ צבאי יחזיר את החטופים, אבל בסוף זה היה לחץ אמריקני. לחץ מסוג אחר, עם תספורת כתומה וחוסר סבלנות לשקרים.
בערוץ 14 ניסו לשדר שמחה אבל יצא להם פרצוף של שבעה. כאילו מישהו גנב להם את הנרטיב. מול המסך ישבתי עם קפה קר, עיניים אדומות, וחיוך לא יציב.
חשבתי על עינב צנגאוקר שמדליקה זיקוקים בכיכר, על אמילי דמארי שמחכה לגלי וזיו ברמן, ועל כל מי שלא יחזור לעולם. גם זה חלק מהשמחה, לדעת שהיא לעולם לא שלמה.
ניסיון החיסול הכושל בקטאר, זה שנתניהו התגאה שקיבל עליו את ההחלטה לבדו כאילו היה גיבור בסרט אקשן הוליוודי, הפך למבצע שהחזיר חטופים. ככה זה פה, גם הכישלונות שלנו לפעמים מצליחים, אבל רק כשהם יוצאים משליטה. הבוננזה הנדל"נית של סמוטריץ' ושכונת השוטרים של בן גביר על חוף עזה בוטלו. שר האוצר יצטרך למצוא מקורות אחרים למלא את הקופה הריקה של מדינת ישראל אחרי שנתיים של מלחמה. אני מסתכל עליכם, מי נראה לכם שימלא אותה?
החטופים עזבו מדינה שנקרעה לשניים בגלל הרפורמה המשפטית, וחוזרים למדינה שלא מצליחה להסכים אפילו איך להתאבל. אם יום הזיכרון למלחמת שבעה באוקטובר הוא באמת בשבעה באוקטובר, ואם מותר להרכין ראש בתוך סוכה או שחייבים לשמוח גם כשאין על מה. עם ישראל חי, אבל מתווכח עם עצמו על מתי בדיוק זה מותר.
נתניהו הבטיח שתקום ועדת חקירה אחרי המלחמה. אז הנה, עוד רגע המלחמה נגמרת, והגיע הזמן לקיים את ההבטחה. זו לא תהיה ועדה רגילה. זו ועדה שצריכה לשאול לא רק איך הגענו לאסון של שבעה באוקטובר, אלא גם למה הוא נמשך כל כך הרבה זמן. האם אפשר היה לסיים את המלחמה הזאת קודם, להציל חיילים שנהרגו לשווא וחטופים שנרצחו בזמן שמישהו משך זמן בשביל פוליטיקה. זה הקרב הבא שלנו, לא מול אויב מבחוץ, אלא מול השקרים שבפנים.
אז כן, זה היה לילה לבן, חגיגי, עייף, יפה. לילה אחד שבו המדינה חזרה לנשום, לפני שהיא שוב תתחיל לריב. תם. ולא נשלם.