ביקום אחר, שבו 7 באוקטובר 2023 היה סתם יום שבת רגיל, במרכז הכרמל בחיפה התעוררו ליום האחרון של פסטיבל הסרטים ה-39. ביקום הזה, המהדורה ה-41 של הפסטיבל נפתחה על רקע הדיווחים על עסקה שתוביל, סוף סוף, לסיום המלחמה. אחרי שנדחה לחנוכה עקב המתיחות בצפון בשנה שעברה, הפסטיבל חזר השנה למועדו הקבוע בסוכות, אבל קשה לומר שהכול חזר לקדמותו. סרטון הקורא להשבת החטופים עודנו פותח כל הקרנה בפסטיבל, בכניסה למתחם תלויות הנחיות למקרה של אזעקה ובתוכנייה נכללה השנה גם הקרנה פתוחה של טקס הזיכרון לציון שנתיים לאותו יום מקולל. אלה הם חיינו בזמן האחרון.
ואגב 7.10, עולה השאלה מה עושים עם יום שכבר לא ירגיש בימי חיינו כמו סתם תאריך רגיל. שני סרטים שהוקרנו באותה משבצת בעייתית הציעו זוויות שונות של התמודדות קולנועית עם אירוע התקופה. נתחיל ב"יתום", שגם פתח את הפסטיבל יומיים קודם לכן. מדובר בסרטו השלישי של לאסלו נמש, שהציג לפני כעשור פריצה מטאורית במיוחד עם סרט ביכורים שהביא אותו עד לזכייה באוסקר לסרט בשפה זרה. לסרט ההוא קראו "הבן של שאול", סרט שגרף עיטורים ופרסים בכמות שמשתווה רק לכמות התגובות השונות והסותרות שעוררו בצופיו.
"הבן של שאול", שליווה איש זונדרקומנדו באושוויץ הנחוש להביא גופת ילד לקבורה יהודית הולמת, תויג כמעט מיידית כאחד מסרטי השואה החשובים בהיסטוריה. "יתום" הוא סרט סטנדרטי בהרבה שכנראה לא ייחקק בהיסטוריה של הקולנוע, ובדומה ל"שאול" נוגע בדרכים שבהן המלחמה משבשת גם את הבסיס הזהותי הטבעי מכולם - הקשר שבין הורה וילד. בדומה לשאול שמסכן הכול עבור ילד שאפילו לא בטוח שהוא בנו, גם כאן היתום מהכותרת דבק עד כדי אובססיה בפנטום של אביו הנעדר, גם כשהמציאות מערערת על הדמות שדמיין לעצמו.
בהונגריה של שנות החמישים מתאחד אנדור עם האם שהוא כבר לא זוכר לאחר כמה שנים בבית יתומים. כמה שנים אחר כך אנדור ואימו חיים בבודפשט תחת הדיקטטורה הקומוניסטית. הוא גדל להיות ילד בעייתי, מלא זעם אבל גם כזה שהלב יוצא אליו - הרבה בזכות תצוגת משחק מעולה של בויטוריאן ברבש בתפקיד הראשי. יותר מכל הוא מייחל לשובו הביתה של האב שמעולם לא הכיר, אבל במקומו מופיע לפתע גבר אחר, גס ומרתיע, שאימו הכירה בתקופת המלחמה.
זהו סיפור התבגרות אפל מאוד על ניסיון לחפש ולהגדיר זהות אישית במציאות שמובילה אותך באיומי אקדח לכיוון אחד ויחיד. בצד אחד נמצא העולם היהודי העדין והפגיע, בו כולם לובשים כחול, ובשני ממסד אלים ודורסני עטוף בגוונים אדומים חזקים. זה לא הסרט המעודן ביותר על הנושאים המסוימים האלה (ע"ע השימוש הנ"ל בצבעוניות), אבל הוא עשוי היטב ומהדהד דילמות שהרלוונטיות שלהם חוזרת ומתעצמת, למרבה הצער.
אופציה פחות מדכאת להתמודדות עם השבר מציע סרט האינדי האמריקני "לבנות מחדש", בו קאובוי בשם דאסטי (ג'וש אוקונור, "מתחרים") מוצא את עצמו ללא בית ומקור פרנסה כששריפה משמידה את החווה שירש מהוריו. זו דרמה פשוטה ואפקטיבית למדי שרוב כוחה נובע מהדמויות ומהרגעים הקטנים שהן חולקות. חוץ משכנים חדשים שהוא לומד להכיר לאט-לאט באתר קרוואנים לנפגעי שריפות, עומדות לצידו גם בתו הקטנה, גרושתו וחמותו לשעבר (אמי מדיגן, שהפציעה לאחרונה ב"שעת הנעלמים"). סוג הקטסטרופה אולי שונה, אבל קשה שלא לחשוב על סיפורים מקבילים מכאן ולהתנחם ביכולת של קהילה וחיבור אנושי להקל ולו במעט על מציאות פוסט-אסונית (ובכלל).
בערב חמישי, יומיים אחרי התאריך הארור, שובצו זה אחר זה סרטים שנוגעים באירועי התקופה באופן ישיר יותר ופחות. בקצה אחד ניצב "הדרך בינינו: החילוץ האולטימטיבי", דוקו תוצרת קנדה העוסק בסיפור ההצלה של האלוף במיל' נעם תיבון את בנו אמיר ומשפחתו מקיבוץ נחל עוז, בעוד את הקצה השני אוחז "כמה הערות על המצב" הניסיוני של ערן קולירין. ביניהם נמצא "על כלבים ואנשים", שצולם בעוטף עזה חודש בלבד לאחר הזוועות ואפשר לתאר גם כן כסוג של ניסוי קולנועי.
"הדרך בינינו" הוא פחות או יותר איך שהייתם מדמיינים הפקה בינלאומית ודוברת אנגלית על סיפורי גבורה ישראליים: עריכה תזזיתית ודרמטית, מרואיינים שמדברים אנגלית מעט משובשת במבטא ישראלי, מוזיקה שמבהירה בכל רגע נתון איזה רגש להרגיש עכשיו וסיכון מתמשך לחוות פלאשבק לעלילות ג'ק באוור ב"24". לא באמת צריך את כל זה כשיש לך סיפור כל כך פסיכי, אבל מפני שהסיפור באמת ממש-ממש פסיכי הוא כנראה יישאר מעניין לא משנה איך ילבישו אותו. כל העניין קולנועי עד כדי כך שגם בסרט עצמו נעם וגלי תיבון מתוארים באחד הראיונות כדמויות שהפציעו מתוך סרט.
יש משהו מהפנט בצפייה בשני אנשים רגילים למראה בשנות השישים לחייהם מגוללים סיפור הצלה הירואי ועמוס תפניות ברמה שהייתה גורמת גם לארנולד שוורצנגר להגיד חלאס. יש כאן הכול: קרבות עם מחבלים, גיוס לוחמים שנזדמנו למקום, פיצול בין הגיבורים לשתי זירות, הופעה אורח של ישראל זיו וגם כוח-העל הסודי של ד"ר גלי מיר-תיבון (ספוילר: קול סמכותי של מורה ומחנכת). מי שכבר יש להם היכרות מוקדמת עם הסיפור כנראה לא יופתעו מכלום, אבל כל מגרעה או חריקה בסרט מתקזזת עם הכריזמה וכישורי הסיפור של הזוג במרכזו. בסרט וגם בשיחה שלאחריו ניצל נעם תיבון את ההזדמנות כדי להוקיר את אנשי הקיבוץ ואת החיילים שנאבקו עליו באותו היום, אלה שנהרגו במהלכו וגם אלה ששרדו ואף הגיעו להקרנה וזכו לתשואות הקהל בעידודו של תיבון (שבאחד המקרים עצר את מי שקמו למחוא כפיים, "כדי שכולם יראו את הגיבורים האלה").
העלילה נפרשת כרונולוגית ומזגזגת בין אמיר ומירי תיבון בנחל עוז, הכלואים בממ"ד עם שתי בנותיהם הקטנות, לבין הדרך של סבא וסבתא אל הקיבוץ. מלבד ריאיונות וחזרה למקומות שבהם התרחשו האירועים הסרט משתמש גם בקטעי ארכיון, בהם כאלה מהמצלמות שנשאו מחבלי הנוחבה - אותם צילומי ארכיון עמדו במרכז שערוריה שנגעה להקרנת הסרט בפסטיבל טורונטו לפני כחודש. בחודש אוגוסט פורסם כי הפסטיבל ביטל את הקרנת הסרט לאחר קבלתו לתוכנית מחשש להפגנות ואיומים ביטחוניים - ובטענה לבעיית זכויות היוצרים בנוגע החומרים המוצגים בסרט. בהמשך, בעקבות הזעם הציבורי, הפסטיבל חזר בו, הקרין את הסרט והוא אף זכה בפרס חביב הקהל לסרט תיעודי בטורונטו.
בסיום ההקרנה סיפר במאי הסרט בארי אבריץ' למראיין עומרי אסנהיים על ניסיונות הביטול והמאבק שלו נדרשה ההפקה. "הרגשתי שיש כאן צנזורה, שזו אנטישמיות, שזה טיפשי שפסטיבל יציג מספר סרטים מנקודת מבט פלסטינית אבל ימנע את ההקרנה של הסרט הזה", הוא אמר, "ואז הגיעה הטענה שלא קיבלנו את האישור לצילומים. ככל הידוע לי לחמאס אין מחלקה לשחרור זכויות לתכני וידיאו. כל העניין רק נעשה יותר ויותר טיפשי".
"הייתי רוצה לחשוב שהסרט לא פוליטי אלא סרט על האנשים והמשפחות שמופיעות בו. אבל מי שלא רוצה שלא יצפה, שיראה את טיילור סוויפט במקום", סיכם.
מתיעודי שמתעלה על כל בדיון נמשיך לסרט שנע על הגבול בין בדיוני ותיעודי - "על כלבים ואנשים". סרטו של דני רוזנברג ("החייל הנעלם") הוא ניסוי אמיץ מספיק כדי לקרוס לתוך עצמו ולהיגנז, כך שכמעט מפתיע שלא רק שהסרט קיים, הוא גם לגמרי עובד. הסרט צולם בניר עוז ובקיבוצים נוספים באזור בסוף 2023, לא זמן רב אחרי הטבח, והוא תופר מסגרת עלילתית על נערה שמחפשת את הכלבה שאיבדה כשנמלטה מביתה עם תיעוד אמיתי של ההרס, הטראומה והניסיון לקום מתוכם. זה מסע מרסק לב אבל גם קתרטי בדרכו בין תחושות שונות וסותרות, בין אימה ונחמה ובין תקווה לייאוש תהומי. זאת ועוד, הוא עושה את כל זה בלי ליפול למלכודות המתבקשות של נצלנות, פומפוזיות יתר או זעזוע לשם "ההסברה".
הגיבורה, דר, משוטטת בקיבוץ ובשטחים סמוכים ופוגשת את האנשים שנשארו בקיבוץ או שבחרו לחזור מסיבות שונות. היא שומעת את הסיפור שלהם ומלווה אותם לזמן מה בשגרת יומם. הדמויות הללו הם אנשים אמיתיים המגלמים את עצמם, אך הגיבורה עצמה היא דמות בדיונית ומתוסרטת. הכלבה האבודה היא שמוציאה את דר למסע הזה, אבל היא איבדה גם את אמא שלה, שאולי נחטפה ואולי נרצחה - והחיפוש אחריה כולל גם קריאה ביומנים שכתבה האם בצעירותה וצפייה כמעט בולמוסית בסרטוני זוועה בתקווה לקצה חוט.
השחקנית אורי אבינועם חתומה על הסרט גם כתסריטאית לצד רוזנברג ואיתי תמיר, קרדיט שמרמז כי הסיפור נכתב במידת מה תוך כדי תנועה ונסמך על היכולת שלה להגיב, להקשיב ולתת קונטרה לדמויות שפגשה בדרך. היא באמת מצוינת בסרט, בין אם כשחקנית באילתור / מראיינת שמחברת באלגנטיות בין התסריט לתיעוד ובין אם כשהיא נותרת לבדה ומביעה הכול בעזרת מבטים, תגובות ותנועות. אבינועם זכתה לאחרונה בפרס אופיר לשחקנית משנה על הסרט "כי את מכוערת" והיא מוצלחת גם בו, אבל ההישג שלה בסרט הזה הוא מעל ומעבר למרשים.
מה שהופך את הסרט לבאמת מיוחד, וגם מצדיק את ההפקה הזריזה והנפיצה שלו, הוא הדרך שבה הסרט מתעד זמן ומקום מסוימים בזמן אמת. לא רק בתוכן המצולם, אלא גם בנקודת המבט המורכבת שלו על הסיטואציה. זה תיאור מרובה שכבות ופנים שתופס היטב את התקופה שבה הוא נוצר, כזו שיש הרבה סיבות להעדיף לשכוח, ובהתאם היה קשה עד בלתי אפשרי לתאר נאמנה בתסריט שנכתב בדיעבד.
ונסיים עם כמה מילים על "כמה הערות על המצב", סרטו החדש של ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "מעבר להרים ולגבעות"). גם כאן מדובר בהפקה יוצאת דופן ומהירה, שמטרתה הייתה לבטא בזמן אמת תחושות ושאלות לאור, ובכן, המצב. קולירין שיתף פעולה עם סטודנטים וסטודנטיות למשחק מסמינר הקיבוצים, כשהסרט למעשה מחליף את הפקת הסיום הבימתית המסורתית. יחזקאל לזרוב, שיזם את החיבור בתפקיד בראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, מפציע בתפקיד אורח שלוקח רגע או שניים לזהות.
"כמה הערות" איננו סיפור רציף אלא אוסף של סיפורים קצרים נפרדים אבל עם חוטים מקשרים כאלה ואחרים. בכולם ישנה התייחסות אלגורית ו/או אבסורדית לאירועי השעה, כולם מצולמים בשחור-לבן מסוגנן (יש רק כמה דקות צבעוניות) ולכולם היגיון-חלום שנעשה מטריד יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם. אפשר למצוא שם, בין היתר, מפקד בצבא שנכנס למעין טנטרום חנוך-לוויני סביב צילומי סרט, נהג משאית שלג במשבר קיומי, טוויסט אלים למופע בנוסח "ארץ ישראל הישנה והטובה" וגם מחווה בלתי צפויה לבמאי המהולל תיאו אנגלופולוס.
זה בהחלט לא סרט לכולם (כיאה למשהו שנולד בבית ספר למשחק) ולא כל החלקים קולעים באותה המידה, אבל יש משהו משמח בעצם הקיום של סרט משוחרר, פרוע ולא מתחנף מהסוג הזה. אולי עוד יש מקום בתעשייה המקומית להימורים נועזים, לפחות בינתיים.