אם ישאלו אותי מה הסרט הטוב אי פעם אתקשה לענות, אבל מה ההופעה הכי טובה שהייתי בה? קל. ברוס ספרינגסטין לפני כ-12 שנה. מבין האגדות שמסתובבות בינינו, "הבוס" הוא לא רק אחד מן המוזיקאים הגדולים מכולם, אלא לבטח זה שנותן את ההצגה הטובה ביותר על הבמה, ואני מרשה לעצמי את הנימה האישית כי המונים מסכימים איתי. את רגעי השיא מן ההופעה ההיא אני זוכר טוב יותר מאשר את הסרטים שראיתי לפני שבוע, ולא אשכח לעולם.
כל זה כדי להסביר באיזו התרגשות ובאיזה חיל ורעדה ניגשתי ל"ספרינגסטין: הדרך משום מקום", הסרט הביוגרפי הטרי על אודותיו של האליל שעולה לאקרנים בסוף השבוע. הוא לא מבוסס על אוטוביוגרפיה, אלא על ספר העיון של וורן זאנס שיצא לפני שנתיים. עם זאת, המוזיקאי היה מעורב בעשייתו וגם שותף פעיל בקידומו, מה שמעיד מן הסתם שהוא מרוצה ממנו. את דמותו מגלם כאן ג'רמי אלן וויט שפרץ ב"הדוב" וזה בעצם התפקיד הקולנועי הכי משמעותי שלו עד כה. גם ג'ון לנדאו, המנהל והמפיק של ספרינגסטין, היה פעיל מאחורי הקלעים. כאן מגלם אותו ג'רמי סטרונג, שלאחרונה מתמחה בגילום מנטורים יהודיים עם חיתוך דיבור יוצא דופן - לפני שנה הוא עשה זאת בנסיבות אחרות לגמרי, כשגילם את רוי כהן, האב הרוחני של טראמפ. על התסריט והבימוי חתום סקוט קופר, שהתגלה ב-2009 כשביים את "לב משוגע" על פי סיפורו של זמר הקאנטרי האנק תומפסון, הזכור בעיקר כסרט שהביא לג'ף ברידג'ס את האוסקר הראשון והאחרון שלו.
הפעם, נראה שהמסע הקולנועי הזה לא יסתיים על במת האוסקרים. הביקורות והקהל אוהבים את הביוגרפיה הזו קצת פחות מספרינגסטין עצמו. עם זאת, לא הייתי ממהר לבטל אותה. בצד כל פגמיה, יש בה איכויות רבות וייחודיות.
אנשים אוהבים לזלזל בז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית, ובקטע עילאי ומתנשא. כמו שמעריצים של ספרים אוהבים לנאום עד כמה העיבוד הקולנועי שלהם מאכזב כדי להראות שהם מכירים את המקור טוב יותר, כך גם חסידים של מוזיקאים עושים זאת מסיבות דומות. זו אכן סוגה נדושה ומעושה ועתירת קונבנציות, שכמה מהן חוזרות גם כאן. אך לבטל את "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" בהינף יד יהיה לא הוגן, שכן אם נותנים לו הזדמנות, מקבלים כי יוצריו קיבלו כמה החלטות לא מובנות מאליהן.
רוב הביוגרפיות המוזיקליות, וביוגרפיות בכלל, סוקרות את חייו של הגיבור מצעירותו ועד זקנתו או מותו, או שהן מתמקדות בהתחלה או בסוף. הסרט הזה מתמקד בסוף של ההתחלה. הוא מתרחש בתחילת שנות השמונים, אחרי ש"הבוס" כבר עשה לעצמו שם עם חמשת אלבומי האולפן הראשונים שלו, אבל לפני ש"Born in The U.S.A" מיצב אותו סופית בתור כוכב עולמי ענק. התסריט עוסק בכתיבת האלבום השישי שלו, "נברסקה", שהוא מן העוצמתיים והחשובים של המוזיקאי הפורה אבל בטח לא הכי פופולרי שבהם - אף שיר מתוכו, למשל, אינו נמצא בין עשרת הלהיטים הכי מואזנים שלו בספוטפיי. בקיצור, זו בחירה מעניינת, לא מתחנפת ולא טריוויאלית.
"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" גם עוסק בצד של ההפקה המוזיקלית הרבה יותר מסרטים קודמים לפניו. כמובן שיש בו לא מעט סצינות משפחתיות ורומנטיות, אבל נתח זמן משמעותי מוקדש לדיונים לגבי סאונד, דיסטורשן וכיוצא בכך, שיורדים לרזולציות מפורטות ביותר. בצד האליל עצמו וג'ון לנדאו, שתיים מן הדמויות המרכזיות כאן הן טכנאי סאונד והקלטות שלא סתם מגלמים אותם שני שחקנים בכירים ואהודים, פול וולטר האוזר ומרק מארון.
מנגד, הסרט כמעט ולא משתמש בשירים של ספרינגסטין, למרות שזה תמיד הפתרון הקל ביותר - להטביע את המסך במונטאז'ים על רקע גדולי הלהיטים, כדי לעורר את בלוטות הנוסטלגיה והרגש, כשהפזמונים המוכרים באים על חשבון דיאלוגים מקוריים. באופן מדהים למדי, ולא בגלל בעיות של זכויות, הביוגרפיה הזו כמעט לא משמיעה משיריו של האליל. בשביל יש ספוטיפיי או פטיפון.
תחת זאת, הסרט מנסה להבין למה ספרינגסטין היה כל כך מדוכדך בזמנו, ולמה כתב אלבום כה אפל - שיר הנושא נכתב בהשראתם של צ'ארלס סטארקוות'ר וקאריל אן פוגאט, שני צעירים אמריקאים שרצחו 11 איש בסוף שנות החמישים, וסיפורם גם היה בסיס לסרט הקאנוני "שבילי הזעם" (ש"הבוס" צופה בו כאן בטלוויזיה), והפזמון של השיר שמגיע אחריו, "אטלנטיק סיטי", מתחיל עם השורה "כולם מתים וזו עובדה". את התשובה מספקת כאן דמותו של לנדאו, שמסביר לאחד מעמיתיו - "זה אלבום על אשמה, וברוס חש אשמה על כך שעזב את העולם ממנו הגיע". לא סתם הסרט נקרא "הדרך משום מקום".
הסרט גם מציג בפנינו את המשום מקום שממנו הפציע ספרינגסטין, ומשתמש בקלישאה של להציג אותו בפלאשבקים בשחור-לבן כדי שנבין שהם מתרחשים בזמן עבר. הם מתמקדים בקשר הסבוך בין ברוס לאביו, כאן בגילומו של סטיבן גרהאם, ומספקים לנו הצצה כנה ורגישה לנסיבות שבגינן "הבוס" כתב באחד משיריו שלא היה לשניהם מקום באותו בית.
אז כן, יש בסרט קלישאות מפה ועד נברסקה, או לפחות עד אטלנטיק סיטי. יש בו כמובן את דמות מנהל חברת התקליטים תאב הבצע שלא מבין מהחיים שלו, כמובן בגילומו של דיוויד קרומהולץ, הנעבעך היהודי הקלאסי; יש את דמות מושא אהבתו של ספרינגסטין שקיימת רק כדי להראות שהוא עוד לא בשל לקשר, ולמעשה לא בטוח שאפשר בכלל לקרוא לה דמות; ג'רמי אלן וויט מפגין בתפקיד הראשי תצוגה הגונה, אבל לא מסעירה; והסרט נמרח לא פעם, בעיקר בגלל החיבה של קופר לסצינות אווירה; פה ושם מגיעים שלבים שהוא דועך, ובהם חשבתי שהכותרת לביקורת הזו תהיה משחק מילים כמו "נולד לדרוך במקום" או "דועך בחשיכה", אבל בסופו של דבר התוצאה מצליחה להתעלות.
המעלה הכי גדולה של הסרט היא שהוא יודע מה הוא לא, וגם יודע מה הוא כן. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" מבקש להראות שני דברים. למה ואיך כתב "הבוס" כתב את "נברסקה", וכיצד הוא התמודד עם תחושות האשמה והצלקות שבאו בו לידי ביטוי, ראה את האור בקצה המנהרה והצליח לאחות את הקשר עם אביו. שני התהליכים משתלבים אחד בשני, ומובילים לתהליך אחר: בשלב מסוים המוזיקאי הקשוח והמחוספס מבין שהעשייה המוזיקלית לא מספיקה, ומחליט ללכת לתרפיה (אצל יהודי, כמובן). אם יש מסר אחד לסרט, זה שכולנו, אפילו "הבוס" בכבודו ובעצמו, זקוקים לטיפול אצל איש מקצוע, ולכולנו גם מגיע לקבל אותו.
במובן מסוים, נראה שהסרט הזה הוא אולי האקורד האחרון בריפוי שגיבורו עבר עם עצמו ועם אביו, שבינתיים כבר הלך לעולמו. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" הוא מעין תרפיה אישית ומשפחתית המתרחשת לנגד עיניהם של הצופים, שגם הופכים לחלק מסוים ממנה. כמעריץ גדול של "הבוס", היה לי לכבוד להיות חלק, קטן ככל שיהיה, מן התהליך הזה.