ברוכה והצלוחה, חברים וחברות! "ווארט" - ריאליטי השידוכים של המגזר החרדי - חזר לעונה שנייה ברשת 13. עונה שאפילו חוק ההשתמטות/גיוס (תלוי מאיזה מגזר אתם) לא הצליח לעצור, וזה כבר סימן טוב. נדמה לי. בעקבות ההצלחה המפתיעה של העונה הקודמת, מועצת השדכנים גדלה כל כך עד שנדרשת עדשה אקסטרה רחבה כדי לצלם את השולחן העגול שעליו הם יושבים. הפעם יש כאן שדכנים ושדכניות מכל הפלגים והעדות (ותהיו בטוחים שהשיח העדתי עדיין כאן ובמלוא הכוח), ואפילו את דסי שמגיעה לשדך עם "סחורה" שהביאה הישר מלונדון.
אם בעונה הראשונה עוד הסתכלתי עליה באותה חשדנות שבה אני מביט על דוכן הנחת תפילין שממוקם אסטרטגית ליד קצבייה לא כשרה במרכז תל אביב - הפעם כבר יש משהו מוכר יותר במפגש עם השדכנים שמגיעים עם מועמדים לשידוך המאוכסנים בקופסאות כרטיסיות בסגנון סבנטיזי, וכולנו צריכים להעמיד פנים כאילו אין להם בכיס טלפון חכם.
יקי רייסנר, ששמר על תפקידו כיושב ראש מועצת השדכנים, ושרה פכטר, שמוגדרת כ"שדכנית ראשית", מכריזים בחגיגיות בתחילת הפרק שזו הולכת להיות עונת החתונות של "ווארט". כלומר, אנחנו צפויים להרבה מאוד שידוכים שיצליחו - אבל האם זו גם תהיה העונה שבה אוכל להפסיק לראות בה תוכנית שמנסה להחזיר את צופיה בתשובה, או לפחות לגרום להם להתחיל לשמור שבת או להפריש חלה? על סמך הפרק הראשון, קשה לומר.
אם נניח לרגע את המתיחות בין המגזרים ונתייחס אליה כתוכנית ריאליטי נטו, הבעיה העיקרית של "ווארט" נותרה כשהייתה: היא מציגה ייצוג נאמן למקור של דייטינג בעולם החרדי. המשמעות היא שהמפגשים בין המשודכים, שכבר מועמדים לשלב החתונה, מתנהלים כמו ראיונות עבודה - בריחוק פיזי מופגן, במקומות ציבוריים ותחת עיניים בוחנות של הסביבה. בפרק הראשון אפילו נחשפנו לשיחת טלפון מהשדכנית שמזהירה את המשודכת שלה שכמו סינדרלה, גם הכרכרה שלה תהפוך לדלעת אם לא תסיים את הדייט בזמן.
כך נוצר מצב מעט פרדוקסלי: הרגעים היותר מעניינים בתוכנית מתרחשים דווקא במועצת השדכנים, שם השיח משוחרר יותר, הרוגעלך זורם כיין, וכל הסטראוטיפים והדינמיקות של המגזר החרדי - שמסקרנים במיוחד את הצופה החילוני (ע"ע אני) - נחשפים במלואם. כבר בעונה הקודמת למדנו על שיטת הדירוג של מועמדים לשידוך, שמתייחסת כמעט תמיד למשפחה שממנה הם באים, לזרם שאליו הם משתייכים, וכמובן למעמד האישי. גרושים וגרושות אינם סוג ב' במגזר - אלא סוג ח' או ט', ובהתאם לכך נקודת המוצא היא שעליהם להתפשר.
כמו השידוך בין צעיר מקסים עם הפרעות קשב מבני ברק ובין צעירה ג'ינג'ית עם גשר בשיניים שמתייחסת אליו כמו לתכשיט. אף שהם שייכים לחסידויות שונות, השידוך יצא לדרך כי הוא גרוש עם ילדה והיא גרושה ללא ילדים - ולכן נקודת המוצא היא ששניהם צריכים להתפשר על מי שיסכים לקבל את ה"נדוניה" השלילית שהם מביאים איתם.
כצופים, קצת קשה להאמין שהשניים הללו, שרק דקות ספורות לתוך הדייט שאלו בנימוס מה שם המשפחה אחד של השנייה, יעמדו תחת חופה וקידושין בתוך שבועות. אפילו במקבילה הטראשית והלא-דתית בכלל, "האהבה היא עיוורת" של נטפליקס, המשודכים מקבלים כמה שבועות להרגיש את המגע זה של זו לפני שהם נזרקים לגוב האריות ונאלצים להחליט אם למסד את הקשר. כאן, רבות מהשאלות על עתיד הזוגות נותרות פתוחות, ואנחנו גם לא נלווים אליהם לאחר החתונה - כך שקשה לדעת אם מעבר לווארט משהו באמת יצלח.
הזוג הכי מעניין בפרק הראשון הוא אסתר ואריאל - שניהם מכונים "חרדים מודרניים". היא מדריכת קרב מגע, הוא די-ג'יי באירועים של המגזר, שניהם נאים ובעלי שפה שלא שונה מזו של צעירים חילונים בני גילם. אסתר נראית בתחילה כמו הפנים המודרניות של הציבור החרדי בישראל: גירל פאוור, ביטחון עצמי, חוסר פחד ואפילו טיול למקסיקו עם חברות (טיול אחרי צבא מינוס הצבא). לכן היה מפתיע למדי לשמוע שדווקא היא מחפשת בן זוג שיהיה "הגבר בבית" - המפרנס, החזק, הדומיננטי - תפיסות שנראות על הנייר מנוגדות לאורח חייה. מה שכן, נדמה שהשדכנים פגעו בול, כי במפגש הראשון ביניהם אפשר כמעט לראות את הניצוצות עפים באוויר.
סקרים מראים כי בשנתיים שחלפו מאז שבעה באוקטובר, חלק גדול מהציבור היהודי בישראל התקרב יותר לדת. וגם לא צריך יותר מביקור מהיר באינסטגרם כדי לראות את המעמד ההולך ומתחזק של אירועים כמו הפרשת חלה. האם כל זה אומר שתוך כמה שנים "ווארט" תהפוך לתוכנית השידוכים המובילה בישראל, ו"חתונמי" תיראה כמו משהו איזוטרי מעידן קדמון? עד שנגלה בעצמנו, אפשר להמשיך לבחון את המצב בליווי מוזיקה חסידית ובדיחות על החותנת.