הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה נפתח ביום חמישי האחרון בסינמטק תל אביב במהדורתו ה-20, ובניגוד לרוב האירועים שהתרחשו פה בשנתיים האחרונות, הפעם מסתמן שהתזמון שלו היה כמעט מושלם. לראשונה מאז אוקטובר 2023, אפשר להתעסק בתרבות בלי להרגיש אשמה, וזה לא דבר של מה בכך. ולמרות שהחרם התרבותי על ישראל - ועל האירוע הזה ספציפית - עדיין נמשך, הפסטיבל, בהובלתו של יאיר הוכנר וסינמטק תל אביב, הגיע לכמה הישגים מרשימים גם בעתות שלום.
טקס הפתיחה היה כולו בסימן הוקרה לאייקון הלהט"בי הגדול בתולדות ישראל, דנה אינטרנשיונל. לכבוד טקס הנעילה, שייערך במוצאי שבת (1.11) תגיע האורחת הבינלאומית של הפסטיבל: השחקנית דברה מסינג, כוכבת "וויל וגרייס", אולי הסיטקום המשפיע ביותר על השיח הלהט"בי בטלוויזיה האמריקאית. מסינג היא אחת השחקניות הבודדות בהוליווד שהעזה להמשיך לתמוך בישראל גם במחיר פגיעה במוניטין שלה בקרב הקהל הליברלי-אמריקני, שחלקם עדיין מכנים אותה "תומכת ברצח עם" בשל כך.
אבל אנחנו פה קודם כל בשביל הקולנוע. והפסטיבל נפתח עם סרט שהוא כל כולו חגיגה של החיבור בין הקהילה הגאה לאמנות השביעית: נשיקת אשת העכביש. שמספר על מערכת היחסים שנרקמת בין שני אסירים, ולנטין ומולינה. ולנטין הוא אסיר פוליטי, פעיל במחתרת נגד הרודנות הצבאית בארגנטינה של שנות השבעים; מולינה הוא גבר הומו שהתבקש לדובב אותו בתמורה לשחרור מוקדם.
אבל מולינה לא רק רוצה לדובב אותו: הוא רוצה לברוח יחד איתו, בדמיון, מהעולם האכזר שמאחורי הסורגים, ולעשות זאת באמצעות הקולנוע. מולינה מספר לוולנטין על כל הסרטים שראה כשהיה אדם חופשי, ועל כוכבות הקולנוע הנוצצות שהיה מאוהב בהן, כשהגדולה מכולן היא גיבורת הסרט האהוב עליו, "נשיקת אשת העכביש".
אפשר לדבר ארוכות על הגלגולים השונים של "נשיקת אשת העכביש". בראשית זה היה ספר, שהפך לסרט הוליוודי שהביא לוויליאם הארט את האוסקר היחיד שלו (במה שהיה אחת הטעויות הגדולות של האוסקר, דרך אגב - סרט מאוד לא טוב, והופעה נוראית של הארט), עובד למחזמר בימתי בברודווי, ועכשיו, כ-40 שנה אחרי שהועלה לראשונה על הכתב, הוא מגיע אלינו בגלגולו האחרון כאפוס מוזיקלי צבעוני ומרהיב, שמתעדף את הפנטזיה הקולנועית ששני האסירים מעלים בדמיונם, ולא את השגרה האלימה של הכלא הפוליטי בימי הדיקטטורה.
ובפנטזיה הזאת מככבת אשת העכביש שלנו, הדיווה הגדולה, כוכבת הקולנוע שעליה מפנטז מולינה כל חייו. בכל גרסה של הסיפור הזה מלוהקת לתפקיד הראשי כוכבת גדולה מהחיים, בין אם מדובר בכוכבת הקולנוע הברזילאית, סוניה בראגה או אלילת ברודווי, צ'יטה ריברה. אבל בגלגול הזה של הסיפור זכינו לסטארית הגדולה ביותר שנכנסה לנעליים האלו עד עכשיו: ג'ניפר לופז, שנראית כאילו היא נולדה לגלם את התפקיד הזה (וגם כמו מי שתעשה הכל כדי שיכתבו עליה מילים יפות כמו אלה). היא לא באמת משחקת כאן, זהו לא תפקיד דרמטי מכובד: הדמות שלופז מגלמת היא של פנטזיה, חלום זוהר של אסיר מיואש שמחפש קצת אסקפיזם. אבל היא מגלמת את החלום הזה כמי שיודעת איך מתנהגת כוכבת שעצם קיומה יכול לעזור לאדם נואש להחזיק מעמד גם כשהעולם שסביבו מתעקש שישפיל את ראשו.
לופז היא לא המצטיינת היחידה של הגרסה האחרונה ל"נשיקת אשת העכביש", סרט שמצליח לדבר על אהבת הקולנוע בצורה שלא תתיש אנשים שגדלו מחוץ לסינמטק. לצד הנאמברים המוזיקליים הצבעוניים, עיקר הסרט הוא הדיאלוג של שני האסירים, ושניהם עושים עבודה מצוינת: דייגו לונה (שאמנם נראה זהה לנער שהיה ב"ואת אמא שלך גם", יצירת מופת קווירית בפני עצמה, אבל על המסכים שלנו כבר 20 שנה) מקסים בתפקיד ולנטין האידיאליסט; והשחקן הצעיר בעל השם הבלתי אפשרי טונאטיו עושה עבודה כבירה בתפקיד מולינה, מנווט במומחיות בין האוחצ'יות הקומית שלו לרגעים אינטנסיביים של אלימות ודרמה וקטעי שירה וריקוד. וכך, בעזרת שלושת השחקנים הראשיים שלו, קונדון מצליח לאזן בצורה מרשימה בין הגלאם המוזיקלי לדרמה יפה וסקסית על שני אסירים.
כמובן, הפסטיבל לא התחיל ונגמר עם אשת העכביש. למעשה, בפסטיבל יוקרנו השנה למעלה מ-170 סרטים מרחבי העולם, שנעים מהאיזוטרי, למיינסטרימי, לקלאסי. בהברקה של הפסטיבל, תיערך מחווה לגלגולים השונים של סיפור "הקוסם מארץ עוץ". הסרט הראשון שעיבד את הספר של פרנק ל' באום למסך עלה לאקרנים ב-1925, לפני מאה שנים בדיוק; רק 14 שנים לאחר מכן, עם הגרסה שביים ויקטור פלמינג, קיבלנו את הגרסה הקולנועית הגדולה ביותר שלו, שעד היום יכולה להיחשב לקלאסיקה ההוליוודית האולטימטיבית.
הקהילה הגאה הפכה אותו ליצירה תרבותית מכוננת בין השאר בזכות הנוכחות של ג'ודי גרלנד, כנראה האייקון הגאה הגדול ביותר אי פעם (יש שכינו אותה "אלביס של הגייז") - ללמדנו שהזיקה בין כוכבות קולנוע לגברים הומואים ש"נשיקת אשת העכביש" חוקר קיימת גם בסרטי ילדים תמימים למראה כמו "הקוסם מארץ עוץ". גרלנד לא רק הייתה כוכבת מוזיקלית מוכשרת מאין כמוה (וגם אישה שנולדה לאב הומו בארון, התחתנה עם שני גברים הומואים וגם בתה, לייזה מינלי, התחתנה עם גבר הומו): היא הייתה אישה שהכאב, הטראומות והייאוש שלה ספוגים בתוך גוף היצירה שלה. כשהיא שרה, בתפקיד דורותי שמקנזס, על הכמיהה למקום שנמצא אי שם מעבר לקשת, אינספור גברים ונשים ברחבי העולם הבינו בדיוק למה היא מתכוונת, ויחד איתה חלמו על עולם שבו יוכלו להיות מי שהם.
במסגרת המחווה ל"הקוסם מארץ עוץ" תוקרן גם הגרסה האילמת הראשונה לספר; העיבוד המוזיקלי "הקוסם" ("The Wiz") שמורכב כולו מקאסט שחור (בתפקיד דורותי: דיאנה רוס; בתפקיד הדחליל: מייקל ג'קסון); הסרט האילם מ-1925 שעיבד לראשונה את הספר למסך; "בחזרה לארץ עוץ", סרט ההמשך מ-1985 שחוזר לדורותי ולעוץ, הפעם כמעין סרט אימה קריפי; ו"זו דורותי!", סרט תיעודי חדש שחוקר את המיתוס של דורותי, ומנסה להבין איך ילדה בשמלה כחולה ושתי צמות הפכה לדמות כל כך אלמותית בתרבות המערבית.
הפסטיבל יקרין גם את הקלאסיקה הבריטית "מכבסה יפהפייה שלי" של סטיבן פרירס מ-1985, סיפור אהבה גאה בין צעיר ממוצא פקיסטני לעבריין רחוב לבן. זה סרט מתוק מאין כמוהו שאמנם לוקח את הזמן עד שהחלק הקווירי מבצבץ מבעד למבט המרתק על קהילת המהגרים הפקיסטנית באנגליה של האייטיז, אבל כשהוא מגיע אין סיבה שלא להתרגש, ולו מפני שאת ג'וני העבריין מגלם דניאל דיי-לואיס הצעיר, בסך הכל בן 28, מתוק ונאה יותר מאי פעם, בלי ארשת החשיבות העצמית שעטה על עצמו בהמשך הקריירה שלו, כשהפך לשחקן האופי הגדול ביותר בעולם (ולכזה שנדמה כאילו מפחד פחד מוות מהאפשרות שיופיע בסרט שעשוי, חלילה, להעלות חיוך על דל שפתיו של הצופה).
בנוסף, בפסטיבל תוקרן גם קומדיית האימה "ליל המלכות החיות-מתות" של טינה רומרו, שבה קבוצה של דראג קווינז נאלצות לשים בצד את כל הדרמה, התככים והיריבויות שהן רגילות אליה כדי להילחם בזומבים במחווה לקלסיקת האימה "ליל המתים החיים" (אותה ביים ג'ורג' רומרו, אביה של הבמאית טינה); הסרט "בלו מון" של ריצ'רד לינקלייטר, על לילה נואש אחד בחייו של המלחין האגדי לורנץ הארט, שעדיין נמצא בארון, בתפקיד שאולי יביא את השחקן אית'ן הוק למועמדות לאוסקר; "גשמים מעל בבל", קומדיה שחורה פנטסטית על מועדון לילה קווירי שמהווה נקודת מעבר בין העולם הזה לעולם הבא, ועוד רבים אחרים.