הבלש הארי הולה שב מקליפורניה לאוסלו: קראו פרק ראשון מתוך "ירח דם"

ספר יואל פרק ג, פסוק ד:

הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

"אוסלו," אמר האיש וקירב את כוס הוויסקי לפיו.
"זה המקום שאתה הכי אוהב?" שאלה לוסיל.
הוא בהה באוויר, נראה שהיה צריך לחשוב על תשובתו ורק אז הנהן. היא בחנה אותו בשעה ששתה. הוא היה גבוה, גם בישיבה לצדה ליד דלפק הבר הוא התנשא מעליה. הוא בטח צעיר בעשר, אולי אפילו עשרים שנה משבעים ושתיים שנותיה, קשה לדעת עם אלכוהוליסטים. פניו וגופו כמו גולפו בעץ: כחושים, נקיים וקשים. עורו היה חיוור, ועל אפו הצטיירה רשת עדינה של נימים כחולים, שבשילוב עם העיניים האדומות והקשתיות בצבע ג'ינס דהוי העידו שהוא עבר הרבה בחיים. שתה בכבדות. נפל חזק. ואולי גם אהב יותר מדי, כי במהלך החודש שבו נהפך ללקוח קבוע בקְרִיצֵ'רְס היא ראתה לא פעם בחטף את הכאב בעיניו. כמו כלב שחטף מכות רצח וגורש מהלהקה, תמיד לבדו בחלקו המרוחק של דלפק הבר. לצד בְּרוֹנקוֹ, השור המקסיקני שבֵּן, בעל הבר, שלף מסט הסרט שהיה כישלון ענקי, קאובוי עירוני, שבו ברונקו היה אחראי על האביזרים. זאת הייתה תזכורת לכך שלוס אנג'לס היא לא עיר שבנויה על הצלחות קולנועיות, אלא על ערימת אשפה של כישלונות כספיים ואנושיים. יותר משמונים אחוזים מהסרטים נכשלים כישלון חרוץ ומפסידים כסף, אוכלוסיית דרי הרחוב בעיר היא הגדולה בכל ארצות הברית, והצפיפות בה כזאת שצריך להרחיק עד בומביי כדי למצוא כמותה. תנועת המכוניות עומדת לחנוק את העיר, השאלה היא רק אם הפשיעה ברחובות, האלימות והסמים לא יקדימו אותה. אבל השמש זרחה. כן, אף פעם לא כיבו את מנורת רפואת השיניים הקליפורנית המחורבנת. היא זרחה ללא רחמים וכל חיקויי התכשיטים בעיר המזויפת הזאת נצצו באורה כמו יהלומים אמיתיים, כמו סיפורים אמיתיים על הצלחה. לוּ רק היו יודעים. כפי שהיא, לוסיל, יודעת, כי היא הייתה שם, על הבמה. ומאחורי הקלעים.
הגבר שלצדה בפירוש לא עלה על במה מעולם, היא ידעה לזהות אנשי במה מיד. אבל הוא גם לא נראה אחד מאלה שנושאים אל הבמה מבטים מעריצים, מלאי תקווה או קנאה. הוא נראה יותר כמו אחד כזה שלא שם זין. שעסוק בענייניו. מוזיקאי, אולי? מין טיפוס פרנק זאפה כזה, שמפיק בעצמו את החומרים הלא-נגישים שלו במרתף כאן למעלה בלוֹרֶל קניון ומעולם לא התגלה, ולעולם לא יתגלה?
אחרי שהסתובב פה זמן מה, החלו לוסיל והבחור החדש להחליף ביניהם מבטים וברכות שלום קצרות, כנהוג בקרב לקוחות בבר של שתיינים רציניים, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא התיישבה לידו והזמינה אותו למשקה. כלומר, היא שילמה על המשקה שהוא כבר הזמין כשראתה את בן מחזיר לו את כרטיס האשראי בהבעה שממנה הסיקה שאין לו כסף בחשבון.
"ואוסלו מחזירה לך אהבה?" שאלה. "זאת השאלה."
"לא בדיוק," השיב. כשהעביר את ידו בתספורת הקוצים הקצרה שלו, שצבעה בלונד מלוכלך ושזורים בה פסים אפורים, היא שמה לב שהאמה שלו הוחלפה בתותבת ממתכת. הוא לא היה גבר נאה, והצלקת, שנמתחה מזווית פיו ועד לאוזנו, וצבעה כשל כתמי גיל, שרטטה את האות J - כאילו הוא דג שנתפס בקרס - ולא ממש שיפרה את מראהו. אבל היה בו משהו, משהו מכוער-יפה וקצת מסוכן, משהו שראתה גם אצל כמה מעמיתיה כאן בעיר. כריסטופר ווקן. ניק נולטי. וכתפיו היו רחבות. גם אם המראה שלו היה אולי מטעה, כי שאר גופו היה כחוש כל כך.
"אבוי, נכון. את אלה אנחנו מעדיפים," אמרה לוסיל. "אלה שלא מחזירים לנו אהבה. אלה שאנחנו חושבים שיאהבו אותנו אם רק נתאמץ קצת יותר."
"מה את עושה?" שאל הגבר.
"שותה," ענתה והרימה את כוס הוויסקי שלה. "ומאכילה חתולים."
"ממ."
"מה שבטח התכוונת לשאול הוא מי אני. ואני..." היא לגמה מכוסה תוך שהיא שוקלת איזו גרסה לתת לו. את הגרסה לשימוש בהקשר חברתי, או את זאת האמיתית. היא הניחה את הכוס והחליטה על האחרונה, ולעזאזל הכול.

"שחקנית שגילמה רק תפקיד אחד גדול. יוליה, בגרסה שהיא עדיין הגרסה הקולנועית הכי טובה לרומיאו ויוליה, אבל איש כבר לא זוכר אותה. תפקיד גדול אחד אולי לא נשמע הרבה, אבל זה יותר ממה שמקבלים רוב השחקנים בעיר הזאת. הייתי נשואה שלוש פעמים, פעמיים למפיקי סרטים עשירים שאותם עזבתי עם הסכם גירושים משתלם. השלישי היה היחיד מביניהם שאהבתי. שחקן יפה כמו אדוניס, בלי גרוש על התחת, בלי משמעת ובלי מצפון. הוא בזבז את כל הכסף שלי ואז עזב אותי. אני עדיין אוהבת אותו, שיישרף באש הגיהינום."
היא רוקנה את הכוס, הניחה אותה על הדלפק וסימנה לבן שהיא רוצה עוד אחת. "כן, ובגלל שאני תמיד מתאהבת במה שאני לא יכולה להשיג, אני משקיעה כסף שאין לי בפרויקט קולנועי שמשתמש בתפקיד גדול לאישה מבוגרת כפיתיון. פרויקט עם תסריט אינטליגנטי, שחקנים שיודעים לשחק ובמאי שרוצה לתת לצופים חומר למחשבה, בקיצור פרויקט שכל אדם סביר מבין שהוא נידון לכישלון. אז זאת אני, מפסידנית עם חלומות גדולים, תושבת לוס אנג'לס טיפוסית."
הגבר עם הצלקת בצורת האות J חייך.
"טוב, נגמרה לי האירוניה העצמית," אמרה. "איך קוראים לך?"
"הארי."
"אתה לא מדבר הרבה, הארי."
"ממ."
"שוודי?"
"נורווגי."
"אתה בורח ממשהו?"
"ככה אני נראה?"
"כן. אני רואה שיש לך טבעת נישואים. מאשתך?"
"היא מתה."
"אהה. אתה בורח מהצער." לוסיל הרימה את כוסה לשתות לחיים. "אתה רוצה לדעת איזה מקום אני הכי אוהבת? את המקום הזה, לורל קניון. לא עכשיו, אבל בסוף שנות השישים. היית צריך להיות פה, הארי. אם בכלל נולדת אז."
"כן, את זה הבנתי."
היא הצביעה על התצלומים הממוסגרים שהיו תלויים על הקיר מאחורי בן.
"כל המוזיקאים שבילו פה בקביעות. קרוסבי, סטילס, נאש ו... איך קראו לאחרון?"
הארי חייך שוב.
"המאמאס והפאפאס," המשיכה. "קרול קינג. ג'יימס טיילור. ג'וני מיטשל." היא עיקמה את האף. "היא נראתה ונשמעה כמו ילדה טובה ממקהלת הכנסייה, אבל שכבה עם רוב המוזכרים לעיל. היא אפילו נעצה את טפריה בלאונרד, הוא גר איתה כאן במשך חודש. שאלתי אותו ממנה ללילה אחד."
"לאונרד כהן?"
"בכבודו ובעצמו. גבר מתוק ונהדר. הוא לימד אותי משהו על כתיבת שירה מחורזת. הוא אמר שמרבית האנשים עושים את הטעות ומתחילים עם המשפט הטוב היחיד שלהם, ואז במשפט הבא כותבים משהו בינוני עם חרוז עובר. הטריק הוא לכתוב את החרוז העובר במשפט הראשון, ואז אף אחד לא שם לב אליו. כשעולה לך בראש משפט יפה כמו 'Your hair on the pillow like a sleepy golden storm' ואז - רק בשביל החרוז - אתה כותב את המשפט הבנלי 'We made love in the morning, our kisses deep and 'warm - הרסת הכול. אבל אם אתה מחליף את הסדר וכותב, 'We made love in the morning, our kisses deep and warm, your hair on the pillow like a sleepy golden storm' - לשני המשפטים מתווספת אלגנטיות טבעית. ככה אנחנו שומעים אותם, כי אנחנו מאמינים שהמשורר חושב לפי הסדר שבו הוא כותב. וזה לא מפליא, הרי כבני אדם אנחנו מכווננים לחשוב שמה שקורה הוא תוצאה של מה שקרה קודם ולא ההפך."
"ממ. שמה שקורה הוא תוצאה של מה שיקרה?"
"בדיוק, הארי! אתה מבין?"
"לא בטוח. יש לך איזה דוגמה?"
"כמובן." היא רוקנה את הכוס. הוא בטח שמע משהו בנימת הדיבור שלה, כי היא ראתה שהוא זקף גבה והזדרז לסרוק במבטו את אולם הבר.
"מה שקורה בהווה הוא שאני מספרת לך שאני חייבת כסף בגלל פרויקט קולנועי," אמרה והביטה על מגרש החניה המאובק שמחוץ לבר מבעד לחלון המלוכלך שתריסיו הוונציאנים הורדו עד למחצית. "זה לא מקרי, אלא תולדה של מה שיקרה. כי שברולט קמארו לבנה עומדת עכשיו ליד המכונית שלי בחוץ."
"ושני גברים בתוכה," אמר. "היא עומדת שם כבר עשרים דקות."
היא הנהנה. הארי אישר בזאת שלא טעתה לגבי המקצוע שלו.
"ראיתי את המכונית הזאת מוקדם בבוקר מחוץ לבית שלי למעלה בקניון," אמרה. "לא נדהמתי, הם כבר הזהירו אותי ואמרו שישלחו גובי חובות. ולא מהסוג המורשה. כי את ההלוואה הזאת לא לקחתי בבנק, כמו שאומרים. כשאצא למכונית שלי סביר להניח שיהיה לו משהו להגיד לי. אני מניחה שהם עדיין יסתפקו בזה, כלומר באזהרות ובאיומים."
"ממ. אז למה את מספרת לי את זה?"
"כי אתה שוטר."
שוב הגבה הזקופה הזאת. "אני?"
"אבא שלי היה שוטר, ומתברר שאפשר לזהות אתכם בכל העולם. העניין הוא שאני רוצה לבקש ממך לעקוב מכאן אחר המתרחש. ואם הוא יהיה קולני ומאיים, אני רוצה שתצא למרפסת ו... כן, תיראה כמו שוטר, כדי שהם יסתלקו. אפילו שאני די בטוחה שזה לא יגיע לזה, ארגיש קצת יותר מוגנת אם תשים עלינו עין."
הארי בחן אותה במבטו. "אוקיי," אמר בפשטות.
לוסיל הייתה מופתעת. הוא לא השתכנע קצת יותר מדי בקלות? בה-בעת היה משהו נחוש במבטו שעורר את אמונה. מצד שני, היא סמכה גם על אדוניס. על הבמאי ועל המפיק. ובכלל.
"אני יוצאת עכשיו."

הארי הולה החזיק את הכוס בידו. האזין לרחש הבלתי נשמע כמעט של קוביות קרח נמסות. לא שתה. לא היה לו גרוש על התחת. הוא הגיע לסוף הדרך והתכוון ליהנות מכל לגימה אטית מהמשקה הזה. מבטו נח על אחד התצלומים שמאחורי הדלפק, תמונה של אחד הסופרים האוהבים עליו מנעוריו, צ'רלס בוקובסקי, ברחבה מחוץ לקריצ'רס. בן סיפר שהיא משנות השבעים. בוקובסקי נראה בה עומד וזרועו כרוכה סביב חבר במה שנראה כמו זריחה, שניהם בחולצות הוואי, מבטיהם לא ממוקדים, נקודות קטנות במקום אישונים, ועל פניהם חיוך ניצחון רחב, כאילו הרגע הגיעו לקוטב הצפוני בתום מסע מאומץ במיוחד.
הארי השפיל את מבטו אל כרטיס האשראי שבן השליך על הדלפק לפניו.
החשבון ריק. מרוקן. לא נשאר עוד כלום. המשימה הושלמה. והרי זאת הייתה מטרתה, לשתות עד שלא יישאר עוד. לא כסף, לא ימים, לא עתיד. נשאר רק לראות אם יש לו מספיק אומץ - או פחדנות - לסיים את הכול. אקדח ברטה ישן היה מונח תחת המזרן בחדר שלו בפנסיון. הוא קנה אותו תמורת עשרים וחמישה דולר מאחד מדרי הרחוב שגרו באוהלים הכחולים למטה בסקיד רוֹ. היו בו שלושה קליעים. הוא הניח את כרטיס האשראי על כף ידו וקיפל את אצבעותיו סביבו. הסתובב והביט מבעד לחלון. עקב אחרי האישה המבוגרת שהתקדמה במגרש החניה לעבר מכוניתה. היא הייתה קטנה כל כך. צנומה וזריזה, שברירית וחזקה כמו אנקור. מכנסיים בצבע בז' וז'קט קצר תואם. משהו בסגנון הלבוש הארכאי שלה, שגם העיד על טעם, הזכיר את שנות השמונים. כך נכנסה בסערה לבר מדי בוקר. כניסה מרשימה. בפני קהל של בין שניים לשמונה צופים.
"Lucille is here!" נהג בן להכריז ומיד החל לערבב את הרעל הקבוע שלה, ויסקי סאוור, בלי שהתבקש.
אבל לא האופן שבו משכה תשומת לב הוא שהזכיר להארי את אמו, שמתה בבית החולים האונקולוגי באוסלו כשהיה בן חמש-עשרה וניקבה את לבו בקליע הראשון, אלא מבטה הרך, המחייך ובה-בעת העצוב של לוסיל, כמו אצל כל נשמה טובה שהשלימה עם גורלה. האכפתיות שהפגינה כלפי אחרים כששאלה מה חדש עם בעיות הבריאות שלהם, חיי האהבה שלהם ויקיריהם. והאכפתיות שהפגינה כשהניחה להארי לשבת בשקט ליד הדלפק בקצה האחר של הבר. אמו, האישה השקטה, שהייתה מגדל הפיקוח של המשפחה ומרכז העצבים שלה, זאת שמשכה בחוטים בדיסקרטיות כזאת שהיה אפשר בקלות לחשוב שאבי המשפחה הוא שמחליט. אמו, שהייתה לו חיק מגונן, שתמיד הבינה, שאותה אהב יותר מכול ולכן נהפכה גם לעקב אכילס שלו. כמו אז כשהיה בכיתה ב' ודפיקה זהירה נשמעה בדלת הכיתה ואמו עמדה שם ובידה הכריכים ששכח בבית. פניו של הארי אורו אוטומטית כשראה אותה, עד ששמע שחלק מחבריו לכיתה צוחקים. הוא צעד אליה למסדרון ואמר לה בזעם שהיא הביכה אותו, שהיא מוכרחה ללכת, הוא לא צריך שום אוכל. והיא רק חייכה אליו את חיוכה העצוב, הושיטה לו את הכריכים, ליטפה את לחיו והלכה. היא מעולם לא הזכירה שוב את התקרית. היא כמובן הבינה, כפי שתמיד הבינה. וכששכב לישון באותו ערב גם הוא הבין. שלא היא גרמה לאי-נעימות שחש, אלא העובדה שכולם ראו. את האהבה שלו. את הפגיעות שלו. בשנים שלאחר מכן חשב לא פעם לבקש סליחה, אבל הוא בטח סתם היה מרגיש מטופש.
ענן אבק היתמר מרחבת החצץ שבחוץ ואפף לרגע את לוסיל, שלא הסירה את משקפי השמש שלה. הוא ראה את דלת מושב הנוסע של הקמארו הלבנה נפתחת, וממנה הגיח גבר במשקפי שמש וחולצה אדומה מבד פיקה. הוא ניגש לקדמת המכונית וחסם את דרכה של לוסיל לרכבה שלה.
הוא ציפה לראות שיחה בין השניים. אבל במקום זאת עשה הגבר צעד קדימה ולפת את זרועה של לוסיל. התחיל לגרור אותה אל הקמארו. הארי ראה איך עקבי נעליה מתחפרים בחצץ. והוא ראה גם שלקמארו אין לוחית רישוי אמריקאית. באותה שנייה הוא ירד מכיסא הבר. רץ לדלת, פתח אותה במרפק, הסתנוור מאור השמש וכמעט מעד בשתי המדרגות בירידה מהמרפסת. התחוור לו שהוא רחוק מלהיות פיכח. הוא ניווט לעבר שתי המכוניות. עיניו התרגלו בהדרגה לאור. מאחורי מגרש החניה, מצדו האחר של הכביש שהתפתל מעלה בצלע ההר הירוק, שכן מרכול כפרי מנומנם, אבל הארי לא ראה עוד אנשים חוץ מהגבר ומלוסיל, שנגררה אל הקמארו.
"Police!" הוא צעק. "Let her go!"
"Please stay out of this, sir," צעק אליו בחזרה הגבר.
הארי הסיק שלגבר רקע זהה לשלו, רק שוטרים מדברים בשפה מנומסת במצבים כאלה. הארי ידע גם שהתערבות פיזית היא בלתי נמנעת, ושכלל מספר אחת בקרב פנים אל פנים הוא פשוט: אל תחכה, מי שתוקף ראשון ובתוקפנות מרבית, מנצח. לכן הוא לא האט את הקצב, והגבר ודאי הבין את כוונתו, כי הוא הרפה מלוסיל, הושיט את היד אל מאחורי גבו והניף אותה קדימה. היא אחזה באקדח מבריק שהארי זיהה מיד. גלוק 17. שהיה מכוון אליו.
הארי האט את הקצב, אבל המשיך להתקדם אל הגבר. ראה את עינו המתמקדת בו מאחורי האקדח. טנדר שחלף בכביש כמעט את קולו החריש:
"תרוץ בחזרה למקום שממנו באת, סֵר. עכשיו!"
אבל הארי המשיך להתקדם לעברו. הוא שם לב שהוא עדיין מחזיק את כרטיס האשראי ביד ימין. ככה זה ייגמר? בארץ זרה, במגרש חניה מאובק ושטוף אור שמש, פושט רגל ושיכור קלות, בשעה שהוא מנסה לעשות את מה שלא הצליח לעשות למען אמו, לא הצליח לעשות למען אף אחד מאלה שאי-פעם היו יקרים לו?
הוא עצם את עיניו למחצה והידק את אצבעותיו סביב כרטיס האשראי עד שידו יצרה צורת אזמל.
שמו של השיר של לאונרד כהן שממנו לוסיל ציטטה לא נכון התרוצץ לו בראש: "Hey, that's no way to say goodbye".
לעזאזל, זאת ועוד איך דרך להיפרד.

"ירח דם" / יו נסבו. מנורווגית: דנה כספי. 480 עמודים. בבל וידיעות ספרים.