הבמאי קלט שלשחקן יש כלי ענק והחליט לעשות מזה סרט

יש סרטים שאפשר לקרוא להם "אני פה בגלל אשתי". "יחסים פתוחים", שעולה אצלנו לאקרנים כמה שבועות אחרי שהתרסק בקופות ארצות הברית, הוא אחד מהם.

במקור נקרא הסרט "Splitsille". ביים אותו מייקל אנג'לו קובינו, שגם כתב אותו עם שותפו הקבוע קייל מרווין, והשניים גם מככבים. זאת בצד דקוטה ג'ונסון, שלאחרונה רואים אותה בכל מקום ותמיד משחקת אותה דמות באותה צורה, ואדריה ארחונה, שלאחרונה זהרה ב"היט מן".

הארבעה מגלמים שני זוגות חברים - אנג'לו קובינו וג'ונסון הם זוג אחד, וארחונה ומרווין הם הזוג האחר. זוג אחד הולך להתגרש, והשני מספר להם שהם בזוגיות פתוחה, בשמה נקרא הסרט בעברית. מכאן והלאה, הזוגות מתחילים להתערבב אחד בשני - רומנטית, רגשית, דרמטית וכמובן גם מינית. היחסים הפתוחים הופכים לכל כך פתוחים, עד שהגיבורים מתחילים להתעסק עם בני הזוג או האקסים של חבריהם הטובים ביותר. כל זה קורה בקצב תזזיתי - אפשר לקרוא ל"יחסים פתוחים" קומדיה רומנטית או קומדיית סקס; אך מעל הכל הוא מה שנקרא קומדיית סקרובול - כלומר מהתלה משוגעת כזו שבה כל שנייה קורה משהו, והוא בדרך כלל הזוי וכאוטי יותר ממה שקדם לו רגע לפני כן.

כרוח הימים, הבדיחה שרצה כאן לאורך כל הדרך היא זו: הגברים לא ראויים לנשים שאיתם ולא מגיעים לקרסוליים שלהן, לא מבחינת יופי חיצוני ולא מבחינת יופי פנימי. הדברים אמורים בעיקר לגבי הדמות הפאתטית שמגלם מייקל אנג'לו קובינו, שלא נעים לומר, אבל הוא מהגברים הפחות נעימים והפחות אטרקטיבים שראינו לאחרונה.

אז הבנו, הפואנטה של הסרט היא שהוא לא ראוי לאשתו, אבל הפואנטה הזו היא גם המגבלה. קשה לקנות את העובדה שהנשים הללו מלכתחילה התחתנו עם הגברים האלה, וקשה גם לצפות בהם, כי הם כל כך עלובים ונאלחים.

מה שכן, לזכות הסרט צריך לומר שהוא לפחות בוגר ונועז, בטח יחסית לרוב הסרטים על זוגיות שראינו לאחרונה. אלה חטאו בילדותיות, ופה לפחות יש ניסיון לכוון קצת יותר גבוה, וגם לחתור תחת קונבנציות ולגעת בנושאים שהם טאבו. בין השאר, בניגוד לנהוג, אין כאן עירום נשי אבל פעם אחר פעם אנו חוזים בשטרונגל של אחד הגברים. יש לציין שהוא מרשים למדי. כפי שמישהו כתב ברשת - "נראה שהבמאי קלט שלחבר שלו יש בולבול ענקי ואז חשב 'איך אני יכול לעשות סרט שבו הוא עירום 90 אחוז מהזמן".

למרבה השמחה, גם אדריה ארחונה נמצאת כאן 90 אחוז מהזמן וכמו ב"היט מן", שורפת את המסך בזמן הזה. רק בשבילה שווה לראות את הסרט, בטח אם זה תמורת עשרה שקלים בלבד.

בשביל לשקף עד כמה אמריקה מטורללת כרגע, צריך כנראה במאי יווני שיעבד סרט קוריאני. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה הסיפור מאחורי "בוגוניה", שעולה כעת לאקרנים אחרי בכורה מוצלחת בפסטיבל ונציה.מדובר בעיבוד ל"הצילו את הכוכב הירוק", סרט פולחני למדי של הבמאי הקוריאני ז'אנג ג'ון־הוואן, שיצא לפני כ-20 שנה. התכנון המקורי היה שהוא יהיה אחראי גם לגרסה האמריקאית, אבל בסופו של דבר זה לא הסתייע. השרביט עבר ליורגוס לנתימוס, הבמאי היווני שפרץ במולדתו עם "שן כלב" ואז עבר לביים בשפה האנגלית וזכה להצלחה כבירה עם "הלובסטר" למשל ובעיקר עם "המועדפת" ו"מסכנים שכאלה". בשניהם כיכבה אמה סטון, שמככבת גם בסרט "בוגוניה".

על בסיס הסרט הקוריאני, מציג "בוגוניה" סיפור שמצליח איכשהו להתחרות במציאות המופרעת. ג'סי פלמונס, שלאחרונה רואים אותו בכל מקום וטוב שכך, מגלם כוורן צעיר וחובב תיאוריות קשר. העיבוד האמריקאי נקרא בשם האמונה הקונספירטיבית שדבורים נולדות במקרה מתוך גופות של שוורים. הוא נפתח עם אחד מהנאומים הרבים של הבחור התימהוני, שמדבר בצורה כל כך מנומקת ושקולה עד שמפתה להאמין לו. אם יש כאן בעיה, היא שהתוצאה קצת סימפטית מדי כלפי הדמויות ההזויות שיש בה.

את אמו של הצעיר מגלמת אלישיה סילברסטון, והיא שרויה בקומה בעקבות השתתפות בניסוי רפואי כושל. הוא עצמו חי בחווה מרוחקת עם בן דודו המאותגר שכלית ושטוף המוח. השניים מחליטים לצאת למסע נקמה במי שהם רואים כאחראית למצבה של האם, ובכלל למצבו של העולם - מנכ"לית חברת תרופות בגילומה של סטון.השניים משוכנעים שהיא לא פחות מאשר חייזרית, שהגיעה לכאן בשליחות הכוכב שלה כדי להרעיל את הכוכב שלנו, ועד שלא ינטרלו אותה - לא תהיה לנו תקומה. הם כולאים אותה במרתף וקוצצים את שערה, שכן הם מאמינים שאם תהיה קרחת זה ימנע ממנה לתקשר עם הבוסים שלה אי שם בגלקסיה. אל תשאלו - כמו שאמרנו, הם בחורים מוזרים.

"להציל את הכוכב הירוק" אומנם נעשה בקוריאה לפני קצת יותר מ-20 שנה, אבל "בוגוניה" לא רק משנה את השם של הסרט, אלא גם מפליא להתאים אותו למציאות באמריקה של ימינו. התסריט מטורלל, אבל לא מפוזר.הוא נשאר עקבי וקוהרנטי, רלוונטי ואקטואלי, ומתכתב עם התופעות והאירועים הבולטים של השנים האחרונות בארצות הברית: הפריחה של תיאוריות הקונספירציה ושל אינסלים אלימים, הנסיקה של האלימות הפוליטית, רציחתו של מנכ"ל חברת הביטוח הרפואי בריאן תומפסון בידי לואיג'י מנג'יוני, שהפך בעקבות כך לאייקון של דור ה-Z, וחשוב מכל - התחושה הכללית שכבר אין תקווה לאנושות. אם באמת יש חייזרים, והם יגיעו לכאן לביקור בעוד 50 שנה, הם יוכלו לצפות בסרט הזה כדי להבין מה היה מצבו של העולם ב-2025, ומה הביא לקריסתו.

רוב הסרטים הקודמים של לנתימוס היו בעיניי מוערכים יתר על המידה, והוא עצמו על גבול הבלוף - אבל כשמגיע מגיע, והפעם יש לומר שהוא שיחק אותה. ציניקנים אולי יגידו שההצלחה נובעת מאיכות המקור הקוריאני, אבל עובדה שניסיונות קודמים ליצור עיבודים אמריקאיים לסרטים מקוריאה לא צלחו, כמו המקרה המצער של "אולד בוי" למשל. "בוגוניה" שלו מגניב אבל לא גנוב, ולא מרגיש לרגע כמו חיקוי, אלא כמו יצירה רעננה, עדכנית והכרחית.לנתימוס משכיל לשלב בין הטונים והז'אנרים השונים שמתערבבים כאן - דרמת מתח פוליטית, מדע בדיוני, סאטירה, אימת גוף ומה לא. ברובו זה סרט מעודן יחסית לעבודותיו הקודמות. למשל, הוא לא כולל סצינות מין בוטות, אבל יש בו כמה רגעים הזויים וקיצוניים בצורה יוצאת דופן יחסית לקולנוע אמריקאי מיינסטרימי - רגעי השיא שלו הזכירו לי את הקולנוע המופלא של הבמאי הצרפתי האקסצנטרי שלא דופק חשבון קוונטן דופייה. מפתיע ומשמח למצוא תעוזה כזו בסרט בהפצה רחבה.

"בוגוניה" גם מצליח לשמור על מתח לכל אורכו - איך כל זה יסתיים, מה בעצם קורה פה, וחשוב מכל, האם ייתכן שהמנכ"לית היא אכן חייזרית? מה שבטוח, אמה סטון היא שחקנית מכוכב אחר, וכאן שוב מוכיחה את הקסם המהפנט והייחודי שלה. כנראה שזה לא יסתיים באוסקר שלישי, אבל הופעתה מנציחה את מעמדה כאחת השחקניות הגדולות בדורנו, ופלמונס מצליח לא להימחק בנוכחותה אלא להפגין עוצמה שקטה משלו, וזה הישג נהדר.

בגדול, "בוגוניה" הוא פשוט עונג צרוף. סרט מותח, מקורי, יוצא דופן, מצחיק ומזעזע, שרק הולך ומשתפר לקראת סיומת מוחצת ומצליח להותיר חותם. הפיק אותו ארי אסטר, מי שכבמאי עמד בעבר מאחורי "תורשתי" ו"מידסומר" המופתיים והשנה ביים את "אדינגטון" בכיכובם של חואקין פיניקס ופדרו פסקל, שהשתמש בקורונה כדי לתאר כיצד המחלוקות בחברה האמריקאית הקצינו בשנים האחרונות והגיעו לסף אלימות שכמותו לא ראינו כבר שנים.

המותחן הזה גם חזה במובן מסוים את ההתנקשות בצ'רלי קירק. כשיצא בקיץ האחרון הוא נכשל בקופות, אבל כשהתגלה הממד הנבואי שלו, הוא חזר לכותרות, וכרגע כבר יש נטייה להוקיר אותו כיצירת מופת לא מוערכת. את "אדינגטון" הפיק וויל טרייסי האלמוני, שאפילו ערך ויקיפדיה אין לו. הוא חתום גם על התסריט של "בוגוניה", וגם בשל כך, רבים כבר רואים בשני הסרטים כמשלימים - מעין הצגה כפולה, שבה כל סרט ממחיש לנו בדרכו שבניגוד להנחה המקובלת, ההיסטוריה יכולה להיות גם טרגדיה וגם פארסה בו בזמן.

"אדינגטון" לא זכה אצלנו להפצה מסחרית (חפשו אותו ב-VOD). "בוגוניה", למרבה המזל, דווקא כן, אם כי השמות הגדולים מאחוריו כנראה לא מעוניינים בזה. לנתימוס וסטון היו מבכירי החותמים על העצומה ההוליוודית שקראה להחרים את ישראל ולנתק איתה כל קשר. בלי להיתמם, שאלה אחת מטרידה אותי: מן הסרט משתקף שהם מאמינים שהאנושות כולה איומה ואבודה, אז אם כך, למה הם נטפלים דווקא אלינו? יכול להיות שיש מילה שמתארת את התופעה הזו, ואולי לא. כך או כך, אני מקווה שאם אמנם יש חיים על כוכבי לכת אחרים, לפחות אין בהם אנטישמיות.

אם ישאלו אותי מה הסרט הטוב אי פעם אתקשה לענות, אבל מה ההופעה הכי טובה שהייתי בה? קל. ברוס ספרינגסטין לפני כ-12 שנה. מבין האגדות שמסתובבות בינינו, "הבוס" הוא לא רק אחד מן המוזיקאים הגדולים מכולם, אלא לבטח זה שנותן את ההצגה הטובה ביותר על הבמה, ואני מרשה לעצמי את הנימה האישית כי המונים מסכימים איתי. את רגעי השיא מן ההופעה ההיא אני זוכר טוב יותר מאשר את הסרטים שראיתי לפני שבוע, ולא אשכח לעולם.

כל זה כדי להסביר באיזו התרגשות ובאיזה חיל ורעדה ניגשתי ל"ספרינגסטין: הדרך משום מקום", הסרט הביוגרפי הטרי על אודותיו של האליל שעולה לאקרנים בסוף השבוע. הוא לא מבוסס על אוטוביוגרפיה, אלא על ספר העיון של וורן זאנס שיצא לפני שנתיים. עם זאת, המוזיקאי היה מעורב בעשייתו וגם שותף פעיל בקידומו, מה שמעיד מן הסתם שהוא מרוצה ממנו. את דמותו מגלם כאן ג'רמי אלן ווייט שפרץ ב"הדוב", וזה בעצם התפקיד הקולנועי הכי משמעותי שלו עד כה. גם ג'ון לנדאו, המנהל והמפיק של ספרינגסטין, היה פעיל מאחורי הקלעים. כאן מגלם אותו ג'רמי סטרונג, שלאחרונה מתמחה בגילום מנטורים יהודיים עם חיתוך דיבור יוצא דופן - לפני שנה הוא עשה זאת בנסיבות אחרות לגמרי, כשגילם את רוי כהן, האב הרוחני של טראמפ. על התסריט והבימוי חתום סקוט קופר, שהתגלה ב-2009 כשביים את "לב משוגע" על פי סיפורו של זמר הקאנטרי האנק תומפסון, הזכור בעיקר כסרט שהביא לג'ף ברידג'ס את האוסקר הראשון והאחרון שלו.

הפעם, נראה שהמסע הקולנועי הזה לא יסתיים על במת האוסקרים. הביקורות והקהל אוהבים את הביוגרפיה הזו קצת פחות מספרינגסטין עצמו. עם זאת, לא הייתי ממהר לבטל אותה. בצד כל פגמיה, יש בה איכויות רבות וייחודיות.

רוב הביוגרפיות המוזיקליות, וביוגרפיות בכלל, סוקרות את חייו של הגיבור מצעירותו ועד זקנתו או מותו, או שהן מתמקדות בהתחלה או בסוף. הסרט הזה מתמקד בסוף של ההתחלה. הוא מתרחש בתחילת שנות השמונים, אחרי ש"הבוס" כבר עשה לעצמו שם עם חמשת אלבומי האולפן הראשונים שלו, אבל לפני ש-"Born in The U.S.A" מיצב אותו סופית בתור כוכב עולמי ענק. התסריט עוסק בכתיבת האלבום השישי שלו, "נברסקה", שהוא מן העוצמתיים והחשובים של המוזיקאי הפורה אבל בטח לא הכי פופולרי שבהם - אף שיר מתוכו, למשל, אינו נמצא בין עשרת הלהיטים הכי מואזנים שלו בספוטיפיי. בקיצור, זו בחירה מעניינת, לא מתחנפת ולא טריוויאלית.

"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" גם עוסק בצד של ההפקה המוזיקלית הרבה יותר מסרטים קודמים לפניו. כמובן שיש בו לא מעט סצינות משפחתיות ורומנטיות, אבל נתח זמן משמעותי מוקדש לדיונים לגבי סאונד, דיסטורשן וכיוצא בכך, שיורדים לרזולציות מפורטות ביותר. בצד האליל עצמו וג'ון לנדאו, שתיים מן הדמויות המרכזיות כאן הן טכנאי סאונד והקלטות, שלא סתם מגלמים אותם שני שחקנים בכירים ואהודים, פול וולטר האוזר ומארק מרון.

מנגד, הסרט כמעט ולא משתמש בשירים של ספרינגסטין, למרות שזה תמיד הפתרון הקל ביותר - להטביע את המסך במונטאז'ים על רקע גדולי הלהיטים, כדי לעורר את בלוטות הנוסטלגיה והרגש, כשהפזמונים המוכרים באים על חשבון דיאלוגים מקוריים. באופן מדהים למדי, ולא בגלל בעיות של זכויות, הביוגרפיה הזו כמעט לא משמיעה משיריו של האליל. בשביל יש ספוטיפיי או פטיפון.

תחת זאת, הסרט מנסה להבין למה ספרינגסטין היה כל כך מדוכדך בזמנו, ולמה כתב אלבום כה אפל - שיר הנושא נכתב בהשראתם של צ'ארלס סטארקוות'ר וקאריל אן פוגאט, שני צעירים אמריקאים שרצחו 11 איש בסוף שנות החמישים, וסיפורם גם היה בסיס לסרט הקאנוני "שבילי הזעם" (ש"הבוס" צופה בו כאן בטלוויזיה), והפזמון של השיר שמגיע אחריו, "אטלנטיק סיטי", מתחיל עם השורה "הכל מת בסוף וזו עובדה". את התשובה מספקת כאן דמותו של לנדאו, שמסביר לאחד מעמיתיו - "זה אלבום על אשמה, וברוס חש אשמה על כך שעזב את העולם שממנו הגיע". לא סתם הסרט נקרא "הדרך משום מקום".

הסרט גם מציג בפנינו את המשום מקום שממנו הפציע ספרינגסטין, ומשתמש בקלישאה של להציג אותו בפלאשבקים בשחור-לבן כדי שנבין שהם מתרחשים בזמן עבר. הם מתמקדים בקשר הסבוך בין ברוס לאביו, כאן בגילומו של סטיבן גראהם, ומספקים לנו הצצה כנה ורגישה לנסיבות שבגינן "הבוס" כתב באחד משיריו שלא היה לשניהם מקום באותו בית.

המעלה הכי גדולה של הסרט היא שהוא יודע מה הוא לא, וגם יודע מה הוא כן. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" מבקש להראות שני דברים. למה ואיך כתב "הבוס" כתב את "נברסקה", וכיצד הוא התמודד עם תחושות האשמה והצלקות שבאו בו לידי ביטוי, ראה את האור בקצה המנהרה והצליח לאחות את הקשר עם אביו. שני התהליכים משתלבים אחד בשני, ומובילים לתהליך אחר: בשלב מסוים המוזיקאי הקשוח והמחוספס מבין שהעשייה המוזיקלית לא מספיקה, ומחליט ללכת לתרפיה (אצל יהודי, כמובן). אם יש מסר אחד לסרט, זה שכולנו, אפילו "הבוס" בכבודו ובעצמו, זקוקים לטיפול אצל איש מקצוע, ולכולנו גם מגיע לקבל אותו.

במובן מסוים, נראה שהסרט הזה הוא אולי האקורד האחרון בריפוי שגיבורו עבר עם עצמו ועם אביו, שבינתיים כבר הלך לעולמו. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" הוא מעין תרפיה אישית ומשפחתית המתרחשת לנגד עיניהם של הצופים, שגם הופכים לחלק מסוים ממנה. כמעריץ גדול של "הבוס", היה לי לכבוד להיות חלק, קטן ככל שיהיה, מן התהליך הזה.

מי שנכנס לאתרי בידור אמריקאים, יודע שבתחילת השבוע תחכה לו כותרת על הכישלון הקופתי התורן. מה לעשות, רוב הסרטים נכשלים בימינו, בעיקר אם הם פונים לקהל מבוגר יחסית. זה קרה לאחרונה ל"גנב על הגג" (באמריקה, בישראל הוא דווקא מצליח), ל"מכונת המחץ", ל"האמת אחרי הרדיפה" ואפילו ל"קרב רודף קרב", שאמנם הכניס כ-166 מיליון דולר עד כה, אבל זה לא הספיק להחזיר את ההשקעה העצומה בו. עצוב.

יש יוצאי דופן כמעט יחידים, והם סרטי האימה. הקהל, בעיקר הצעיר, עדיין נוהר לראות אותם, מתוך מחשבה שהחוויה הקולנועית עדיין מהותית כאן, כי עדיף לפחד ולצרוח (או לגחך בבוז) ביחד באולם החשוך. סיבה נוספת היא שעל המסך הקטן אין יותר מדי סדרות שמשתייכות לז'אנר, אז לקולנוע יש עדיפות כאן.

והכי חשוב: לסרטי אימה יש תקציב קטן יחסית, ובדרך כלל לא משתתפים בהם כוכבים עם משכורות עתק. ההשקעה מוגבלת, ההכנסות יפות - ובסך הכל מדובר בדיל משתלם.

וכך, בזמן שמסביבו כולם נושרים כמו זבובים, "בלאק-פון 2" עלה לאקרנים בשבוע שעבר והעלה חיוך על הפנים החיוורות של רואי החשבון של האולפנים. הוא כבר הכניס כחמישים מיליון דולר ברחבי העולם, מה שסייע לו לתפוס את צמרת טבלת שוברי הקופות ולהירשם כאחד הלהיטים היחידים של הזמן האחרון, כשהיד עוד נטויה.

מדובר כמובן בהמשכון של "בלאק-פון" המופתי, שעלה לאקרנים בתחילת העשור. הוא עסק בפסיכופת הידוע בכינוי "The Grabber" החוטף ילדים למרתפו, ובילד בשם פין שמצליח להימלט ממנו אחרי שתיקשר עם רוחות הרפאים של קורבונותיו באמצעות הטלפון השחור בשמו נקרא הסרט.

הנבל, אותו מגלם אית'ן הוק, מת בסופו של הסרט הראשון. כדי להצדיק את חזרתו כאן ואת קיומו של ההמשכון, הוא מצהיר "מוות זה רק מילה". נו, אם זאת הגישה, אז לי מילים. מה כבר אני יכול להגיד?

אגיד שבניגוד לסרט הקודם, עליו גמרנו את ההלל, הפעם התסריט לא מקורי, לא משכנע, לא קוהרנטי וגם לא כל כך מעניין. סליחה על משחק המילים, אבל מדובר בטלפון שבור. את העלילה די מיותר להסביר, אבל היא מתארת כיצד ידידנו המרושע חוזר לרדוף אחרי פין ומשפחתו.

מה שכן, עבודת הבימוי של דריקסון שוב מפעימה. היא מתעלה לרמות הגבוהות ביותר, ומיטיבה להשתמש בשלג של קולורדו שסביבו העלילה מתרחשת. היא גם מובילה בשלב מסוים לרגע עוצמתי בצורה בלתי רגילה, שנאמר רק כי הוא קשור בעבר המשפחתי הטרגי של שני הגיבורים. כמו בפעם הקודמת, גם הפעם מייסון טיימס מגלם את פין ומדלן מקגרו את אחותו, והם מצוינים.

לא פעם, הסרט חוטא בחוסר מקוריות משווע כשהוא דומה מדי ל"סיוט ברחוב אלם", שחלק מההמשכונים שלו היו מוצלחים ביותר. אחת התגובות המצחיקות ביותר ברשת הציעה שהפרק הבא בסדרה יציג קרב בין "The Grabber" לפרדי קרוגר - אם זה יקרה, אני הראשון שיקנה כרטיס! (וברור שפרדי מנצח).

מאז יצא "פרנקנשטיין" של מרי שלי ב-1818, הוא הפך לנכס צאן ברזל של התרבות המערבית וזכה לכמות אינסופית של עיבודים. אחד מהם, סרט המפלצות של יוניברסל משנות השלושים, נחשב לאחד הטובים בז'אנר.

צריך הרבה אומץ וחוצפה כדי לגעת שוב בנכס תרבותי כמו "פרנקנשטיין". גיירמו דל-טורו הוא מן היחידים שיכולים להרשות את זה לעצמו. הבמאי המקסיקני הרי הפך לאחד הקולנוענים הבולטים בימינו בזכות פנינים כמו "המבוך של פאן" והודות ל"צורת המים" שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר לפני כעשור, וגם הוא היה סרט מפלצות, ו"פינוקיו", שזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר לפני שנתיים, וגם הוא היה עיבוד חופשי לקלאסיקה.

"פרנקנשטיין" של דה-טורו עלה לסיבוב קצר באקרנים בסוף השבוע, ויגיע לנטפליקס עוד שבוע. על המסך הגדול אפשר להתרשם מן ההשקעה הגדולה ומן העיצוב המפואר - כרגע הוא פייבוריט ברור לזכות באוסקר בקטגוריות עיצוב ההפקה ועיצוב השיער והאיפור, אבל מה לגבי הקטגוריות האחרות?

הגיבור, בשמו המותג הזה נקרא, הוא שוב מדען צעיר בשם ויקטור פרנקנשטיין, כאן בגילומו של אוסקר אייזק. אם בגרסה המקורית הוא היה בן למשפחה אוהבת, כאן אביו מתעמר בו, ואת האובססיה שלו לחיים ומוות הוא מפתח אחרי שאמו מתה בעת לידתו של אחיו הצעיר.

מתוך הרצון לשלוט בלידה ובמיתה, המדען המחונן והשאפתן מצליח לחבר חלקי גופות של חיילים מתים ופושעים שהוצאו להורג ואז להפיח בהם חיים. התוצאה היא "המפלצת", שטעות נפוצה היא לקרוא לה פרנקנשטיין בשעה שזהו שמו של בוראו. אנשים גם נוטים לייחס לה נטיות מפלצתיות, בשעה שהיא מתגלה כעדינה ואנושית יותר מרוב בני האדם.

בשנות השלושים, את יציר הבריאה של פרנקנשטיין גילם בוריס קרלוף, שלא בדיוק היה דוגמן. כאן, דל טורו העניק את התפקיד לאחד השחקנים הלוהטים בימינו, ג'ייקוב אלורדי שפרץ בין השאר ב"סלטברן" ומתנשא לגובה של כמעט שני מטר. בגילומו של הכוכב הצעיר, הדמות המיתולוגית היא פחות מפלצת עם לב זהב ויותר מעין ענק עדין. זו פרשנות יותר רומנטית וגם יותר ארוטית. הדבר הולם את העידן הנוכחי, שבו רוב הלהיטים בסטרימינג מתבססים על ארוטיקה קלה לבני הנעורים, שבו נהוג יותר להציג גברים כאובייקטים מיניים, ושבו האייקונים האלה בדרך כלל מגיעים מן הצד האפל. "פרנקנשטיין" של דל טורו הוא סרט מושלם לדור שנוהג לרייר ברשתות החברתיות על פושעים חתיכים.

שינוי משמעותי נוסף הוא ביחס לדמות האישה בסיפור. במקור, ויקטור נישא לחברת ילדותו אליזבת. כאן, בגילומה של מיה גות', היא ארוסתו של אחיו, אך המדען מאוהב בה, והיא סולדת ממנו בשל אופיו ופועלו המפוקפקים. משולש האהבה הופך למרובע כשמתגלה כימיה בינה ל"מפלצת" והשניים מגלים שהם נשמות תאומות. הקנאה מעבירה את פרנקנשטיין על דעתו והופכת למניע העלילתי המרכזי.

האהבה בין "המפלצת" ואליזבת בלתי אפשרית כמובן, וכך הופך "פרנקנשטיין" לעוד סיפור על אהבה בלתי ממומשת בין צעירה ענוגה אך חובבת גותיקה לדמות מן הצד האפל. העיבוד החדש הזה לכאורה אישי, מקורי וחתרני אבל בעצם פשוט מתאים כמו כפפה ליד לעידן שבו רומנטיקה קודרת כזו היא המוצר הכי חם על מדפי הספרים וגם על מדפי הסטרימינג. בזמן הצפייה, התחושה היא שאת הסרט הזה כבר ראינו, אבל לא כאחד העיבודים הקודמים למקור של מרי שלי. ההרגשה היא שמדובר במעין מחזור של "נוספרטו", שיצא לאקרנים בשנה שעברה והיה להיט.

יותר נכון לומר, ש"פרנקנשטיין" של דל טורו עונה על השאלה, מה אם טים ברטון היה מביים את "נוספרטו" ההוא. בדומה לכמה מן היצירות של ברטון, בעיקר האחרונות שבהן, יש משהו קצת ילדותי או לכל היותר טינאייג'רי ב"פרנקנשטיין" הנוכחי, וזה לא מפתיע - אם זה עולה בנטפליקס, רק מתבקש להתאים את מרי שלי לדור של "וונסדי".

סקס אין בו. אלימות כן יש, כשהאמביציה והקנאה של פרנקנשטיין מובילות אותו לסחרור מסוכן ובלתי ניתן לעצירה, ויש גם דימויים גרפיים של חלקי גופות וכיוצא כך. אך אם תסירו את אלה, "פרנקנשטיין" הזה נותר ברמה של נשף סיום התיכון.

כן, יש כמה רגעים בודדים בהם הגיבורים מעלים שאלות פילוסופיות על אדם, אלוהות, אתיקה ובריאה שנדמות רלוונטיות במיוחד בעידן ה-AI. יש גם רגעים יפים המתארים את הקשר המתהווה בין "המפלצת" ואליזבת, אבל כל אלה כל כך מסומנים, עד שהם מאולצים מכדי להיות אפקטיביים. אז כן, הסרט מקבל ביקורות מעולות בסך הכל, יזכה בפסלונים ולבטח יטפס למקום הראשון בטבלת הצפייה של נטפליקס בקרוב, אבל אותי הוא איכזב וציער ובעיקר שיעמם.

מה שכן, בניגוד לכמה סרטים מן העת האחרונה, למשל "בוגוניה", ב"פרנקנשטיין" אין מינזטרופיה. שינוי נוסף לעומת המקור הוא שכאן גם ויקטור וגם פרי בריאתו מקוללים מסיבה דומה אך שונה. "המפלצת" לא יכולה להיות עם אליזבת כי היא לא אנושית, והמדען לא יכול להיות איתה כי הוא אדם - אך אדם מפלצתי. קל היה להשתמש בדינמיקה הזו כדי לנסח מסר לפיו בני האדם הם המפלצות האמיתיות, אך דל טורו מציע גאולה לגיבורים שלו. בסופו של דבר, הוא אומר, עוד יש עתיד לאנושות. לא סתם הוא מסתיים בציטוט המפורסם של המשורר הרומנטי לורד ביירון - "לב זה יישבר, אך שבור הוא ימשיך להתקיים". חבל רק שביירון, וכנראה גם מרי שלי, בטח מתהפכים בקברם למראה הסרט הזה.