השבוע התחיל בשעון חורף. כאילו לא חשוך כאן מספיק, אז החליטו גם להזיז את המחוגים אחורה. לא רק של הזמן גם של התודעה. עכשיו השמש שוקעת מוקדם יותר, אבל האמת? היא שקעה כבר מזמן. עם החושך נכנס גם הכעס. לא איזה כעס רגיל כזה שאתה שוכח אחרי קפה שני. כעס שמתגורר בבטן, שורף, מחכה להזדמנות. כי שוב אותם פרצופים בטלוויזיה, שוב אותם חיוכים של מי שיודעים שמשהו נורא קרה, אבל נראים כאילו הם בדרך לבר מצווה של הילד.
ובפינה יושב נתניהו, חיוך חצי פוקר חצי מיסטיקן, מספר על "ניצחון מוחלט". רק שאחרי שנתיים של מלחמה, חיילים עדיין נהרגים בעזה, חמאס מחזיק בגופות של חיילים ומתמקח כמו סוחר שטיחים, וישראל מחכה לטלפון מהאמריקנים. אולי יגיעו שריקה, או פקודה, או אישור. אולי הוא יגיע מהבסיס האמריקני בקריית גת. מדינה ריבונית, גרסה 2025: צריך לבקש רשות לפני שיורים. והכול מזכיר את סיפור החטופים: גם שם הוא משך זמן, וכשלא נשאר מה למשוך, משך עוד. ועכשיו גם חמאס לומד ממנו: מושך זמן, מחייך, משחק. מלחמת ההתשה הפכה למלחמת ההטעיה, ונתניהו עדיין בשידור חוזר של עצמו, מסביר כמה זה חכם.
בינתיים חיזבאללה מתחזק בצפון, איראן משחקת "חם קר" עם פצצת אטום, ו-400 ק"ג אורניום מועשר משייטים בעולם כמו חבילות אמזון בלי כתובת. "מלחמת התקומה", הוא קורא לזה. כל מילה שם שקר. זה לא מלחמה, זו דליקה. לא תקומה, אלא תקומה של השקר. אבל אל תדאגו, החורף כבר כאן. לפחות על פי השעון. כי בחוץ עדיין קיץ, חם, דביק, ולחות שמרגישה כמו חיבוק כפוי. אין גשם באופק, רק עננים של ציניות.
והנה מגיעים החרדים, עם "הפגנת המיליון". מיליון על מה? על הזכות לא לעשות כלום. על הזכות לשבת באוהלה של תורה בזמן שאחרים שוכבים באוהל בטירונות. על הזכות לחיות במדינה שחיילים נלחמים בשבילה בזמן שאחרים מפגינים נגדם בשם אלוהים שלא ביקש את זה. ומי הראשונים לתמוך? הליכוד, כמובן. פעם מפלגה ליברלית, היום מפלגה ליטאית. פעם נלחמה על חופש הפרט, היום מגנה על חופש ההשתמטות. ח"כיות כמו גלית דיסטל, שהתחפשה לשפויה לשעה אחת בתחילת המלחמה, מגינות על השתמטות בשם הדמוקרטיה. ושלמה קרעי, שמדבר כמו מנוע חיפוש של גימטריה, מסביר שזה "רצון העם". נכון, רק חבל שהעם הזה יושב ומתבטל בישיבה בזמן שחיילים מתים.
ואז מירי רגב. שרת התחבורה שביום השבעה באוקטובר לא התאמצה להזיז אוטובוס אחד כדי לזרז הגעת חיילים לעוטף, אבל עכשיו מגייסת צי שלם של כלי רכב כדי להביא מפגינים בעד אי-גיוס. זה כמעט פיוטי. מי שלא הצליחה להזיז אוטובוס להצלת חיים. מזיזה עכשיו אוטובוסים כדי להציל את הישיבות.
ואז, כמו סטירה, מגיע בר קופרשטיין. חטוף שחזר מהשבי. יושב, רזה, כמו סימן שאלה, ומספר שכל פעם שבן גביר דיבר בתקשורת על "להרע את תנאי המחבלים בכלא" הם שם, בשבי, חטפו מכות. עונש קולקטיבי על דיבורים של אידיוט עם סמכות. ובן גביר ידע. ונתניהו ידע. וכולם שתקו. זה הרגע שאתה מבין שזו לא מדינה שמתפקדת, זו מדינה שמתנצלת בפני עצמה. ממשלה שמאבדת את הבושה לפני שהיא מאבדת את הדרך.
בינתיים, באגף הפוליטי, נתניהו עסוק בלהילחם באויב הכי גדול שלו, לא בחמאס, לא באיראן, אלא בנפתלי בנט. כי במדינה שבה הכול נשרף, הכי חשוב זה למנוע ממישהו אחר להתמודד בבחירות. הטיעון הרשמי: לבנט יש חוב. טיעון מצחיק, בהתחשב בזה שלליכוד יש חוב גדול יותר, למדינה, לבנקים, ולמצפון הקולקטיבי. אה, ויש גם חוב אחר. כזה שאף אחד לא מדבר עליו: 2,000 ישראלים, חיילים, אזרחים, ילדים, נשים, שנהרגו, נרצחו, נטבחו. הם לא בספרים, אין להם תאריך תשלום. רק חוב רגשי פתוח שכולנו ממשיכים להסתובב איתו.
אז כן, השמש שוקעת מוקדם עכשיו. אתה רואה את האור מתחלף לחושך עוד לפני שסיימת את הקפה של ארבע, ועם החושך מגיעה תחושת הקבע. כאילו לא מדובר בשעה, אלא באבחנה: ישראל, מצב חושך קבוע. כי החורף הוא לא רק בעונות השנה, הוא בתודעה. כשחרדים מכתיבים את הזמן, כשנתניהו מכתיב את המציאות, כשאנחנו יושבים מול מסך ומחכים שמישהו יגיד לנו מה לחשוב. החורף הוא הדרך שלנו לברוח מהאור.
ועדיין, למרות הכול, משהו בי מקווה. אולי זה סתם אינסטינקט של חיות פצועות. אולי זה טיפשות. אבל אני מאמין שעוד יבוא אביב. שאחרי כל השעונים, והספינים, והחובות, והשקרים, תגיע תקופה של התפכחות. כי מדינה לא יכולה לחיות לנצח בשעון חורף. בשלב מסוים היא חייבת לזוז קדימה, אפילו אם זאת רק שעה אחת קדימה.
ואז אולי, כשתחזור השמש, ניזכר מה זה אומר להיות עם אחד. לא של מאמינים, לא של שוטים, אלא של אנשים. בני אדם. ובינתיים, נמשיך להזיז את המחוגים אחורה, כאילו הזמן ולא אנחנו הוא מה שצריך תיקון.