העימות הסוער בין גיא פלג לאלמוג בוקר היה מכוער, אמוציונלי ומהפנט

צריך היה לצפות ב"אולפן שישי" כדי להאמין למראה העיניים ולמשמע האוזניים. לו הייתי מרצה באחד החוגים לתקשורת, הייתי לוקח את חצי השעה של הדיון הזה, מקרין אותו בפני הסטודנטים ונותן להם לכתוב אותו בכל פעם מנקודת המבט של משתתף אחר בדיון, כולל מיפוי האינטרסים שלו.

זה היה מכוער, זה היה אמוציונלי, זה היה מהפנט וזה היה בעיקר שיעור לכך שלמרות השמועות על מותו של הפוסט-מודרניזם, לפעמים הכל באמת תלוי בנקודת המבט.

למי שהעביר את סוף השבוע מבלי לצרוך חדשות, נגלה שהדיון שהוציא מכולם אמוציות שכאלה התנהל סביב מעשה הפרקליטה הצבאית הראשית, יפעת תומר-ירושלמי, שיזמה הדלפת סרטון ממצלמות האבטחה במתקן כליאה צבאי כדי להראות, לפחות על פי גרסתה, שלא בכדי הוגש כתב אישום נגד חמישה חיילי מילואים.

החשד שהוליד את האישום הוא התעללות חמורה, לכאורה, בעציר בטחוני שהיה נתון למשמרתם. הטענה של "מקורבי הנאשמים" הייתה לא רק נגד ההדלפה, אלא גם שהסרטון נערך במגמתיות, כך שיחזק כביכול את התביעה.

מה שעוד חשוב לדיון הוא שהסרטון הודלף לגיא פלג, עיתונאי חדשות 12. למה זה חשוב? כי פלג מגיע לדיון כשהוא טעון ואמוציונלי - ומפה הכל התפוצץ.

פלג מודע לסטטוס העדין שבו הוא נמצא, למעשה הוא פותח את דבריו בהזכירו את הזהירות שהוא מחויב בה כמי שיש לו נגיעה לדברים. הבעיה היא שמאותו רגע הזהירות היא ממנו והלאה.

כשאלמוג בוקר, עמיתו לחברת החדשות ולפאנל, מדבר על החומרה שבמעשה ההדלפה, פלג מעיר: "חשבתי שכולנו פה עיתונאים".

הוא לא התכוון לדדי שמחי למשל וגם לא לדני קושמרו, בטח שלא לאמנון אברמוביץ' אלא לבוקר שנעלב (בצדק): העובדה שהדלפות מזינות את התקשורת אינה גורעת מחומרתן, בטח לא כשהן נעשות על ידי הגוף שחקר והאשים, באופן שמחזק לכאורה את כתב האישום.

בוקר אולי נעלב בצדק, אבל זה לא שהוא נקי מאינטרסים. בדבריו הוא מדווח בהרחבה על גישת הרמטכ"ל, שמתייחס לנושא כ"מגה פרשה". מהי "מגה פרשה"? למה להעצים את הדברים באופן שממציא מושגים חדשים בעברית אלא אם בשביל לשרת טוב יותר את המקור שלך?

רב אלוף אייל זמיר יכול להיות מרוצה: הציבור בישראל למד שהוא מתייחס לפרשה ברצינות הראויה, מבלי שיצטרך להתראיין בעצמו.

כאן הכדור חוזר לפלג, שנושא נאום הגנה על הפצ"רית שעמדה מול תחקירים בכלי תקשורת בינלאומיים שהציגו את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה. העניין הוא שגם אם זה נכון, זה לא רלוונטי: בעצמך רמזת שמדובר ביחסים עדינים שבין עיתונאי למקור, אז איך אתה לא מבין שאתה פסול מלשמש כעד הגנה?

פלג לא מסתפק בכך ועובר להקראה מתוך כתב האישום נגד חמשת חיילי המילואים. הפעם הוא דורך על רגלו של תא"ל במיל' דדי שמחי, שמזדעק נוכח פירוט האישומים.

תכף נשוב לעימות שהתפתח בין השניים, אבל כאן ברור שפלג עבר כבר מהגנה על הפצ"רית להגנה על עצמו.

במילותיו שלו הוא מסביר מדוע החליט לקרוא את הפסקאות המחרידות מתוך כתב האישום: הטענות לא רק נגד ההדלפה אלא גם נגד עריכה מגמתית, "בישול" הסרטון שהוא כבידוי ראיות. כאן כבר אפשר להבין את הזעם של פלג שמגן כבר לא רק על הפצ"רית אלא על כבודו כעיתונאי אמין וכאדם. איש מאתנו לא היה נוהג אחרת במקומו.

הבעיה שלא רק פלג אמוציונלי אלא גם תא"ל במיל' דדי שמחי: "אתה רוצה שאקריא לך מה עשו מחבלי חמאס?" הוא שואל - גם כפרשן בפאנל אבל עוד קודם לכן כאב שכול ממתקפת הטרור של 7 באוקטובר. פלג טוען (בצדק אגב) שזה, כלומר זוועות חמאס, לא שייך - וקושמרו נראה אובד עצות כשהוא מנסה "להפריד" בין השניים.

כאן מתערב שוב אלמוג בוקר, שעקבות העלבון הקודם (האשמה עקיפה בכך שאינו עיתונאי) עוד ניכרים בו. הוא מעיר לפלג שהקראת כתב האישום אינה רלוונטית שכן לא זה הנושא שבדיון אלא המעשים החמורים של הפצ"רית.

פלג מצדו מעיר (גם בצדק) שמי שהפך את כתב האישום לרלוונטי הוא לא אחר מאשר שר הביטחון, שהוציא הודעה שמאשימה את הפצ"רית לא רק במעשה שהודתה בו בעצמה, אלא גם בעלילה על חיילי צה"ל, לא פחות.

באופן ביזארי שני הניצים צודקים: כתב האישום הוא באמת לא רלוונטי למעשי הפצ"רית, אבל הוא רלוונטי בהחלט למה שמייחסים לה בנוסף על ההדלפה והטיוח.

פלג מבין שהעימות בינו לבין בוקר אינו משרת אותו ומנסה לרכך. בהקשר אחר הוא מזכיר את ניסיונו רב השנים, מעל ל-30 שנה - ומציין שבוקר עצמו אף הוא עיתונאי ותיק. בוקר מצדו נראה כמסתפק בכך שזה עתה קיבל בחזרה את תעודת העיתונאי שלו מפלג. דיינו.

חזית פלג-בוקר נרגעה, אבל עימות זוטא - שמלמד לא מעט על היחסים הסוטים בין עיתונאים ומושאי הסיקור שלהם - מתפתח דווקא בין הפרשן אמנון אברמוביץ' לדדי שמחי.

אברמוביץ' פותח את דבריו בכך שאי אפשר להגן על מעשי הפצ"רית. אחר כך הוא מזכיר שלמרות חומרתם, הם מנוצלים בידי מי שמבקש לא רק לנגח את מערכת המשפט אלא גם להסיט את הדיון הציבורי אל הפרוצדורות במקום אל המהות (נכון מאוד).

המהות לדבריו אינה רק המעשים החמורים המיוחסים לחיילי צה"ל, אלא גם האחריות למחדלים - מאסון מירון ועד ל-7 באוקטובר.

שמחי מעיר לו שהוא לומד ממנו את אמנות הספין (הוא לא משתמש במושג, אבל הכוונה ברורה): איך להסיט את הדיון למקום הנוח לך.

מה לדעתכם עונה לו אברמוביץ'? ובכן, הוא מזכיר לשמחי איך הגן עליו בעבר, עת שמחי היה נציב כבאות ארצי... כלומר, שמחי חייב לו. לא פחות ממדהים: נציב הכבאות בדימוס חייב טובה לדון אברמוביץ'? לא בדיוק, כי אברמוביץ' משתמש בדברים כדוגמה לכך שהוא ענייני תמיד... ועדיין, הצופה הביקורתי רשאי לזוז בכיסא באי נוחות למשמע הדברים.

המדהים עוד יותר הוא שכמעט כל המתעמתים צודקים: פלג שמגן על מקורותיו ועל אמינותו שלו, אבל משתמש בכלים שנועדו לטשטש את נושא הדיון ועל הדרך עולב בקולגה.

בוקר שמביא כמה דברים בשם המקור שלו ("מגה פרשה"), אבל כועס כשפלג מגן על מקורותיו ועל אמינותו.

שמחי שמזכיר לפלג שעם כל הכבוד לחומרת ההאשמות, קשה להפריד אותן מזוועות הטבח - ואפילו אמנון אברמוביץ' שמזכיר שעם כל הכבוד לחטאי הפצ"רית, יש פה מחדלים חמורים הרבה יותר שטרם נחקרו.

כולם צודקים, כולם טועים, כולם מערבבים את דעת הקהל - וזה נותר מבולבל נוכח דיון אמוציונלי שניקז אליו את כל חוליי התקשורת.

סטודנט שיכתוב ארבעה חיבורים שונים, שמתעדים את הדיון הזה בכל פעם מנקודת מבטו של אחד המתדיינים בו, יזכה בטיול עם דני קושמרו. ניכר במגיש שהיה מעדיף להיות עתה בפינה הנידחת ביותר של כדור הארץ, במקום לנווט את השידור בין המשברים שמאיימים להעלות אותו על שרטון בכל רגע נתון.