העונה החדשה של "ארץ נהדרת" התחילה רק בשבוע שעבר, אבל את הרגע המשמעותי של העונה היא סיפקה כבר אתמול. אני לא נביאה, אני פשוט מתקשה להאמין שמשהו שישודר בתוכנית הקומדיה הבולטת בישראל בעונה הקרובה יתעלה על הקטע הסוגר בפרק אמש, בו ניגן אלון אהל את "מתחת לשמיים" על הפסנתר כשהוא מוקף במשפחתו האוהבת ובצוות התוכנית. כפי שהזכיר גם המנחה איל קיציס לפני אותו קטע, במרץ השנה התארח בתוכנית חנן בן ארי וביצע על פסנתר צבוע צהוב את השיר "שמש", שהוקדש לאהל החטוף בעזה. את המבטים השבורים והחולצות השחורות של צוות התוכנית אז, החליפו צבעים, חיוכים ואנחות רווחה בקטע מוזיקלי פשוט ומתוק להפליא.
השנתיים האחרונות הן תקופה טריקית ודי מבלבלת בטלוויזיה הישראלית, והנוכחות הציבורית של חטופים וחטופות ששבו היא רק אחת הדוגמאות לכך. שום דבר לא מתחרה בתחושת הקתרזיס שמגיעה עם מבטו המחויך של מי שהתרגלנו לראות על מודעות, סטיקרים ושלטים בהפגנות, אבל תמיד ישנו גם חשש שמא החשיפה תסכן או תפגע בהתאוששות ובמצב הנפשי שלהם. רק בשבוע שעבר, למשל, דווח כי "ארץ" גנזה מערכון שכללה גם חיקוי של אמילי דמארי - החלטה שבעיקר עוררה את השאלה מי חשב שזה יעבוד מלכתחילה.
וכך, גם השירה בציבור התמימה של ארץ נהדרת הסתיימה באקורד קצת צורם. שלא באשמתה, פשוט מיד אחרי הגיע דיווח של גיא פינס על ההשתתפות של חטוף משוחרר אחר, איתי רגב, בתוכנית ריאליטי, מוגש באותה סכריניות נלהבת מדי שבה מסוקרת יוזמה עסקית חדשה של משפיענית כלשהי.
כמו ישראל כולה, גם ב"ארץ" עוד מגששים את הדרך חזרה לשגרה אחרי שנתיים שהיו הכל מלבד נורמליות. בין אם התוכנית היא עדיין מדורת השבט או ערימת גחלים פושרת שמתקשה להידלק מחדש, ובין אם היא עושה זאת בקריקטוריות אוהבת או בעוקצנות סאטירה - היא תמיד מנסה לכוון לאיזשהו קונצנזוס מיינסטרימי. ואיך נראה הקונצנזוס הזה עכשיו? רודף כמעט לשווא אחרי טרנדים והפוגות קומיות, מרוכז בעצמו עד כדי קורבנות או אפילו פרנויה, מתנחם בטיסות לחו"ל ובבהייה ב"מאסטר שף".
הפרק שהסתיים עם חטוף ששב לביתו גם התחיל עם אזכור לאותו הנושא - מערכון הפתיחה כלל עצרת חרדית שכולו השוואות סרות טעם בין המחאות למען שחרור החטופים להתנגדות לגיוס ולמעצרי עריקים. כמו הרבה דברים בימינו, גם כאן אף פאנץ' מתוסרט לא מתעלה על הכרזות האמיתיות לגמרי שהשוו בין שתי הקבוצות מלכתחילה, וכל ניסיון להגחיך או להגזים את המצב עוד יותר פשוט מחוויר מול המציאות.
בכלל, זה היה פרק חיוור למדי של התוכנית שאמורה להיות חוד החנית של הסאטירה, או לפחות הקומדיה, המקומית. הוא התחיל עם רצף של מערכונים על "השליטה האמריקאית" בישראל: אחד שבו טראמפ נוזף בנתניהו (עדיין עם הכתם על המצח), מחקה את הרס"ר מ"ספיחס" ושולח את סמוטריץ' ובן גביר לשכיבות סמיכה; שני שבו תמיר בר מתחזה לחייל אמריקאי ברחובות קריית גת, ואפילו אחד נוסף שבו וויטקוף וקושנר עושים צ'ייסרים בפרא, שנראה כאילו ישב שבועיים בבוידעם לפני שהגיע למסך.
מערכון פוליטי נוסף קיבץ יחד את ראשי המפלגות שאמורות להציב אלטרנטיבה לנתניהו. על אף כמה רגעים מצחיקים ומדויקים - בעיקר כאלה של ליאור אשכנזי כבני גנץ ואלי פיניש כיאיר לפיד - היו בו יותר מבטאים היתוליים מאשר אמירות מושחזות או רלוונטיות. אז בסדר, נפתלי בנט מדבר כמו צפונבונית וליברמן חוגג האלווין כי הוא נגד יהדות או משהו, אבל אם כבר הכנסתם לקלחת גם יאיר גולן ונעמה לזימי, אולי כדאי למצוא להם פיצוח קצת יותר יציב מאשר מפגינה זועמת גנרית ומישהו שאומר הרבה "אחלה".
בגזרת הבדיחות הממוחזרות מהבוידעם קיבלנו גם הגיג לא מקורי ולא מצחיק על זוהרן ממדני וחיקוי נטול בשר או שיניים של בן זיני ועדי הימלבלוי, שכבר צחקו על עצמם יותר טוב בקמפיין ל-Wolt. יש גם דובדבן משימורים לקצפת הצמחית הזו - מערכון שלכאורה עסק בשוד היהלומים בלובר אבל התגלה כחיקוי של עורך הדין ניר דוד, שזכה לתהילת אינטרנט קצרה בזכות הביטוי הארמי "בוקי סריקי" (שעוות אצלו לבוקי סרוקי) ושאר עורך-דינית ציורית. האם זה מספיק מצחיק כדי לצאת מהפריזר ארבעה חודשים אחרי שאותו החיקוי בדיוק בוצע בזמן אמת בתוכנית "טייכר וזרחוביץ'"? תלוי כמה אתם נהנים לשמוע את יניב ביטון אומר "בוקי סרוקי" 500 פעם בשלוש דקות.
ובכל זאת, הייתה גם סיבה לאופטימיות - סדרת מערכונים בנתב"ג סיפקה את הסחורה גם בפרק השני. גיה באר גורביץ ממשיכה להבריק כדיילת הקרקע השאפתנית-אך-נמוכה, הפעם בקרב עם צוות מתנשא של טייס וצמד דיילות אוויר, עם מצטיינים נוספים בדמות אוראל צברי, רועי בר נתן כנוסע מתמיד עם פחד משתק מטיסות וגיתית פישר כבודקת בטחונית ממלמלת. כמו כל סדרת מערכונים טובה באמת של "ארץ", גם כאן מדוברת בעצם בסיטקום עם פרקים קצרצרים במסווה של מערכון - וזה עובד נהדר.