"הפרטים": קראו פרק ראשון מתוך זוכת פרס אוגוסט השוודי

אחרי כמה ימים עם הווירוס בגופי, חום הגוף שלי עולה, ואני מחליטה להפתעתי לחזור ולקרוא ברומן מסוים, ורק כשאני מתיישבת במיטה ופותחת אותו אני מבינה מדוע. על עמוד השער כתוב בעט כחול, בכתב יד שאין לטעות בו:

29 במאי 1996
החלמה מהירה.
בפירָה קנוֹפּ יש קרפים צרפתיים וסיידר.
אני מחכה עד שנוכל ללכת לשם שוב.
נשיקות (שהייתי מעדיפה שיהיו על שפתייך),
 יוהנה

בפעם ההיא היתה לי מלריה — נדבקתי כמה שבועות קודם לכן מיתוש מזרח־אפריקאי באוהל מחוץ לסֵרֶנגֵטי, וחליתי כשחזרנו הביתה ואושפזתי בבית החולים בהוּדיקסְוָואל. אף אחד לא הבין למה המדדים שלי משתוללים, וכשבסופו של דבר נקבעה האבחנה, עמדו כל רופאי בית החולים בשורה כדי להביט באישה שלקתה במחלה האקזוטית. אש בערה מאחורי המצח שלי, וכל בוקר בבית החולים התעוררתי עם עלות השחר מהנשימות המהירות של עצמי ומכאבי ראש שכמותם לא חוויתי מעולם. אחרי המסע למזרח אפריקה נסעתי היישר למחוז הֶלסינגְלָנד כדי לבקר את סבי ששכב על ערש דווי, אבל אני עצמי חליתי ועמדתי למות. הייתי מאושפזת יותר משבוע, וכשיוהנה נתנה לי את הספר, שכבתי מתחת לשמיכות בחדר השינה שלנו בהֵגֶרסטֶן שבדרום־מערב סטוקהולם, אחרי שהעבירו אותי באמבולנס דרך אוּפּסָלָה, שם בוצעה לי ביופסיה בכבד. אני לא זוכרת מה היתה התוצאה, ככלל אני לא זוכרת הרבה מראשית אותו קיץ, אבל את הדירה שלנו אני לא שוכחת, ולא את הסֵפר ולא אותה. הרומן נבלע בתוך חום גופי הגבוה וכאב הראש ונטמע בהם, ואיפשהו שם נמצא החוט שמגיע עד הנה, עורק של רגש שנטען בשעות אחר הצהריים האלה בְּחום ובסכנה, ומוביל אותי אל מדף הספרים כדי לאתר דווקא את הרומן הזה. החום וכאב הראש שאינם מרפים, הדוחק של מחשבות לא שקטות מאחורי העיניים, הרחש של מצוקה ממשמשת ובאה — אני מזהה אותם כי חוויתי זאת בעבר, עם חפיסות של משככי כאבים חסרי תועלת על הרצפה סביב המיטה, ובקבוקי הסודה שאני מרוקנת לשווא ואינם מרווים את צימאוני. ברגע שאני עוצמת את העיניים, התמונות חולפות מולי בזו אחר זו: פרסות סוסים במדבר צחיח, חשכת מרתפים לחה ובתוכה שדים דוממים, גופים חסרי צורה וגבול, תנועות פונטיות גדולות שצועקות לעברי — כלומר, כל המפרט הסטנדרטי של הסיוטים שפוקדים אותי מאז שהייתי ילדה קטנה, בתוספת תבלין של מוות ואיוּן שמתלווה לעצם המחשבה על המחלה.

סִפרות היתה המשחק האהוב ביותר עלי ועל יוהנה, הצגנו זו בפני זו סופרים ונושאים, תקופות ומחוזות ויצירות ספציפיות, ישנות יותר ובנות זמננו ומז'אנרים שונים. הטעם שלנו היה דומה אבל מספיק שונה כדי שהשיחות יהיו מעניינות. לגבי דברים מסוימים היינו חלוקות (אוֹטס, בּוּקוֹבסקי), דברים אחרים הותירו את שתינו אדישות (גוֹרדימֶר, ספרות פנטזיה) והיו כמה ששתינו אהבנו (אוֹסטֶרגרֶן, טרילוגיית קְרילוֹן, לֵסינג). אני יכולתי לאמוד את דעתה על ספר על פי הקצב שבו כילתה אותו. אם היא קראה מהר (קוּנדֵרָה, כל המותחנים), ידעתי שהיא משועממת עד מוות וממהרת לסיים, ואם התהליך היה איטי מדי ("תוף הפח", כל ספרי המדע הבדיוני), היא היתה לא פחות משועממת אבל הכריחה את עצמה להיאבק כדי לצלוח את הטקסט. היא ראתה את סיום הספרים שהתחילה לקרוא כחובה אישית — בדיוק כפי שסיימה את כל מסלולי ההשכלה, המאמרים והפרויקטים שלה. היא התאפיינה בצייתנות עמוקה ומושרשת, סוג של כבוד למשימות, גם כשאולי הרגישה שהן חסרות תוחלת. זה משהו שהיא הביאה איתה מהבית, אני מניחה, מהוריה שהיו יצירתיים וממוקדי מטרה ללא עוררין. היא עצמה אמרה שהשלמת משימות היא דרך לשמור את האופציות פתוחות לעתיד, לדאוג לעצמה למה שהיא כינתה "clean sheet". כי בעיני יוהנה אדם חי את החיים רק בכיוון אחד, קדימה, קדימה. בנקודה הזאת נפרדו דרכינו, אני לא סיימתי פרויקטים גדולים כלשהם אלא לעתים רחוקות. אחרי שנה כזבנית בסניף של חנויות הנוחות פּרֶסבּירוֹן התחלתי ללמוד במסגרות שונות להשכלה גבוהה, שמהן נשרתי או שדחיתי את הלימודים לעתיד בלתי מוגדר, עד שהתחלתי לכתוב ברצינות. ואפילו אז, אחרי שהחלטתי לנסות להיות סופרת במשרה מלאה, לא הצלחתי לדבוק במסלול שהתוויתי לעצמי, אלא הקדשתי ימים שלמים לשוטטות בפרוורים כמו אַספּוּדֶן, מֶלָארהוֹידֶן, מידסוֹמֶרקראנסֶן ואַקסֶלסבֵּרג. בתקופה ההיא עדיין התרחשה לא מעט פעילות פחות מהוגנת באזורים הקרובים למרכז העיר, כולל מועדוני אופנוענים, מכוני קעקועים וחנויות וידיאו חשוכות כמו הלילה, שהציעו גם מיטות שיזוף. תחנות הרכבת התחתית היו מוזנחות ומלוכלכות. אנשים מכל מיני סוגים חיו זה לצד זה, אנשים עובדים שלקחו בבוקר את התיק והלכו לעבודה, אמנים ששכרו חללי סטודיו זולים באזורי התעשייה, נרקומנים שחיו במאורות שהמשטרה פשטה עליהן, זקנים שישבו בכיכר עם בקבוקי הבירה והשיזוף העמוק שלהם. כולם גרו בשכנות בבניינים התלת־קומתיים שהקיפו את הרחובות הראשיים המתפתלים, עם חנויות נמוכות תקרה ותבלינים זרים בקומת הרחוב, ומסעדות פשוטות שמגישות ארוחת צהריים ומעוצבות בחוּם — מסעדות שבהן נהגתי לשבת עם צלחת ריקה על מגש פלסטיק בפינה ולשתות את שאריות הבירה שלי תוך כדי התבוננות בשאר הסועדים בשעות אחר הצהריים המוקדמות. בלוק כתיבה ועט שנבחר בקפידה היו מונחים לפנַי, אבל רק לעתים רחוקות השתמשתי בהם. ייתכן שנראיתי תכליתית, אבל לא כך היה — בערימת הספרים על שידת הלילה שליד מיטתי היו מונחים דרך קבע ספר או שניים שהקריאה שלי בהם נתקעה אי־שם באמצע הדרך. העדפתי לקרוא ספרים שעוררו בי משיכה שלא יכולתי להשתחרר ממנה. זה היה נכון לגבי רוב היבטי חיי, ולכן היו בהם רק חובות מעטות, אולי מעטות מדי. למעשה, ספק אם היתה חובה כלשהי שלא הדפתי מעלי מיד. זאת היתה נקודות מוצא שלא הובילה לשום "clean sheets", ואני מניחה שיוהנה לא יכלה לראות את הנרפות הטבועה בי אלא כאתגר. היה משהו בקצב ובהתלהבות שלה שהניע אותי לזוז, שגרם לדברים לקרות. אולי הצד הזה שלה הוא שהשרה עלי ביטחון כזה במערכת היחסים שלנו. היא איתחלה אותי, והיא לא התכוונה לוותר. היא לא תלך, היא לעולם לא תיכנע לדחף כלשהו לעזוב אותי. אני הרפיתי, התמסרתי. היא היתה כה יסודית, כה מסורה ונאמנה. האם ייתכן שיום אחד היא תעלה בדעתה לעזוב אותי? לא, חשבתי. לא, לעולם לא.
הספר שאני מחזיקה בידי הוא "הטרילוגיה הניו יורקית". אוֹסטֶר, בלתי נגיש אבל שנון, כל כך פשוט ועם זאת פתלתל, פרנואידי וצלול בעת ובעונה אחת, ועם שמים פתוחים בין כל מילה ומילה. בנקודה הזאת היינו תמימות דעים, יוהנה ואני, וכשהחום הגבוה הרפה ממני כעבור כמה שבועות, קראתי אותו מחדש כדי למצוא פגמים, כדי לבדוק אם אעלה על משהו או אמצא את עצמי משועממת, אבל לא מצאתי ולו מקום אחד שבו משהו חרק, וזמן קצר לאחר מכן קראתי את "ארמון הירח" והוקסמתי באותה מידה. אוסטר היה לאחת מנקודות המצפן שלי, גם כשקראתי וגם כשכתבתי — אפילו אחרי ששכחתי ממנו והפסקתי לקנות את ספריו כשהם יצאו. הפשטות החדה נשארה בגדר אידיאל, שהיה בתחילה קשור בשמו, אבל המשיך אחר כך בלעדיו. ספרים מסוימים נוטים להישאר במֵח העצמות שלנו הרבה זמן אחרי שהפרטים והשמות כבר נשכחים, וכאשר בסופו של דבר ביקרתי לראשונה בברוקלין, חיפשתי את הכתובת שלו כאילו מדובר בעניין מובן מאליו. זה היה כמה שנים לתוך המילניום החדש ויוהנה כבר מזמן עזבה אותי למען אחרת, בברוטאליות וללא הכנה מוקדמת, בקור רוח מקפיא. בזמן שעמדתי ובהיתי במדרגות שהובילו אל בניין הלבנים החומות בברוקלין שבו פול אוסטר וסירי הוּסטוֶודט חיו את חייהם וכתבו את ספריהם, כבר חייתי זה זמן־מה עם גבר שישב ואכל עם בִּתי פנקייקים בבית קפה סמוך. כל מאפייני הזמן, העשוי קפלים־קפלים, איפשרו לי לעמוד שם בפארק סלוֹפּ כאילו יוהנה עומדת צמודה אלי, עד שיכולתי לשמוע אותה אומרת משהו על המקריות שלא הבנתי אלא הרבה זמן אחרי זה, ועד שנדמה היה לשתינו שאנחנו רואות משהו זז מאחורי אחד הווילונות בקומה העליונה.

בדיוק כמו במחלת החום הזאת, הִתקינה המלריה סוג של אינסופיות בגופי. נדמה היה שהמחלה היא מצב קבוע. נסענו אז לבקר שניים מחבריה שעבדו במה שנקרא "מעגל סיוע", מושג שיכול היה, כמדומה, לכלול כמעט הכול. גם אחרי שבילינו בחברתם במשך שבועיים נראתה בעיני המשימה שלהם בלתי ממוקדת — אחד מהם עשה סרט עבור ארגון כלשהו, והסרט הזה היה אמור להיות מוקרן בכנס, אם הכנס אכן יתקיים, ואם הסרט יהיה מוכן, והשני ככל הנראה רק התלווה לראשון ונשא את חצובות המצלמה. הם ישבו שם שלושה חודשים ולאחר מכן המשיכו דרומה. הלילה באוהל מחוץ לסרנגטי היה הלילה האחרון שלנו במדינה, ואיש מאיתנו לא שם לב ליתוש שעקץ אותי, אף על פי שחלקנו בינינו כילה נגד יתושים, אבל בטיסה הביתה גיליתי שלוש עקיצות מגרדות על המרפק. יוהנה יצאה ללא פגע. החום לא נמשך למעשה יותר משבועיים או שלושה, אולי ארבעה, אבל הרגשתי שאני מרותקת למיטה במשך חודשים. יוהנה הניחה רטיות לחות על המצח שלי, קנתה מאפים בקונדיטוריה שבכיכר, מאפים קטנטנים שעלו בקנה אחד עם התיאבון המועט שלי. היא לא אהבה את עצמות האגן שלי שהתחילו לבלוט, כך אמרה, אם כי היה לי ברור שבחשאי הן מרתקות אותה. היא הכינה מרקים עם שמנת וקלתה בתנור פרוסות לחם והטביעה בהן גושים גדולים של חמאה. אני הייתי אסירת תודה על הכול, על האוכל והמתנות, על הספרים בכריכה הרכה עם ההקדשות הפיוטיות. היא באה ממשפחה אוהבת מהמעמד הבינוני־גבוה בטֵבּי, צפונית לסטוקהולם, וכך העניקו במשפחתה מתנות — בכל הזדמנות, באריזות אלגנטיות ובליווי כרטיסי ברכה יפים שנתחבו מתחת לסרטים. היתה חגיגיות מסוימת בכל הענקת מתנה כזאת, גם אם המתנה היתה פשוטה ורק הועברה על פני השולחן בעת ארוחת הצהריים. בעולם שלה מתנות לא היו רק עניין של תכולה ואריזה, אלא גם עניין של מידת ההפתעה, התזמון וההתייחסויות לעָבר ולעתיד אפשרי. כל מתנה היתה עטופה ברשת של אזכורים, קריצות ומידע מרומז. עם הזמן הפכה הכמות המצטברת של המתנות לעול, שכן אני לא עמדתי בקצב. היא נתנה מתנות רבות מדי, והן היו יקרות ועתירות הבטחה מדי, ובניגוד אלי היתה לה עין ליופי, היא מצאה את השעון המושלם בחנות של מוזיאון, ובבית קולנוע שהיה תחת איום סגירה היא רכשה מגש שעליו היתה מודפסת כרזה של סרט. שניהם עדיין ברשותי, הילדים שלי תהו מי זאת מוֹניקה ומי בילה איתה קיץ שחור־לבן, והשעון עדיין מונח, מקולקל וללא רצועה, בתוך תיק איפור, אבל שעון משובח כמוהו לא מצאתי מעולם. האכזריות שבה יוהנה נפרדה ממני גרמה לי להשליך חלק מהמתנות שלה ולאחסן אחרות בעליית הגג כדי להוציאן בהמשך, עם שוך הרגָשות. כסף היה הדבר האחרון שנקשר במתנות. המצב הכלכלי לא עמד על סדר היום. היא לא נעזרה במלגות קיום כמוני וכמו שאר הסטודנטים (נפגשנו בקורס עיתונות באוניברסיטה), היה לה כרטיס ויזה שהיה מקושר לחשבון כלשהו שאליו הוריה הזרימו כסף לפי הצורך. אצלי — אני יצאתי מהבית בגיל שש־עשרה, ומאחורי כבר היו כמה וכמה תוכניות לימוד אקדמיות שרק התחלתי — דרשה כל הוצאה הקרָבָה בסעיף אחר בתקציב. למעט הספרים, אני בספק אם נשאר לה משהו ממה שאני נתתי לה במהלך האביב שלנו יחד: מצלמת הפולרואיד, חלוק הבוקר העשוי חיקוי משי, הציורים הממוסגרים מאת צייר קומיקס שהיה אז באופנה אבל נשכח בינתיים. המתנות שנתתי לה, עצם הנתינה, הותירו אותי בתחושה של חוסר שלמות, כי בניגוד לרצוני זכרתי את מחירן של המתנות וכמה מעטות, יחסית, הן היו. בהשוואה אליה אני הייתי מסורבלת, והפכתי מודעת פתאום לכסף, להיעדרו של טעם טוב מוּלד ולהשלכות שעשויות להיות להיעדר הזה. דברים מהסוג הזה לא היו נוכחים אלא מתחת לסבך החיים המשותפים שלנו, לא דיברנו על כך. אולי היתה גם מידה של אלימות בדרך שבה העניקה מתנות, התנשאות של מנצחים שבאה לידי ביטוי כל אימת שהעבירה קופסה מרובעת על פני השולחן (תליון עם טיפה לא סימטרית מכסף), או הניחה חבילה גדולה באמצע הסלון (מגלשיים לסקי ארוך מסלול עם נעליים ודורבנות קרח תואמים), או הניחה על הכר שלי ספר עטוף שזה עתה ראה אור ("גונדולת הצער" של טרַנסטרוֹמֶר) או חזרה הביתה עם אריזה מקונדיטוריית גוּנַרסוֹן וטילטלה אותה מול פני עד שהניחה אותה על השולחן בין ספלי התה שלנו. זה היה סוג של נדיבות שלא עלה לה בכלום אבל היא ידעה שאני לעולם לא אוכל להשתוות לה, וכך הקנה לה הדבר עליונות סודית. כשהכסף שלי נגמר, היא היתה זאת שמילאה את המקרר והמזווה, והיא עשתה זאת באמצעות גבינה שנרכשה בדוכן במעדנייה, בתוספת מיץ סחוט טרי וקפה שזה עתה נטחן בשקיות נייר חומות מחנות הקפה בלינֵגָאטָן. לפעמים, מן הסתם מיד כשהסיפור נגמר, חשבתי: האם כך נראית אלימות מבנית, כשמלמדים אדם אחר באופן בלתי מודע מתנה מהי, איפה יש לקנות אותה ואיך יש למסור אותה? לא לקנות את המכנסיים, הפסטו, המחשב או המחבת הזולים ביותר כפי שאני הייתי רגילה, אלא את הטובים ביותר? כעבור כמה שנים הבנתי שכל המחשבות על האלימות החבויה במתנות היו יצירי הדמיון שלי עצמי שנבעו מחוויות הנטישה שלי, ועוצבו בדיעבד על ידי תודעה מלאת עלבון. יוהנה נתנה לי את "הטרילוגיה הניו יורקית" אך ורק מתוך רצון טוב, והנשיקות בהקדשה (שהיו מעדיפות לנחות על שפתי) היו אמיתיות ככל שנשיקות בדיו כחולה על דף שער של ספר יכולות להיות.
קריאה אגב חום גבוה היא סוג של הגרלה. התוכן של הטקסט עלול להתפוגג או לחדור באופן לא מכוון עמוק לתוך הסדקים שנחשפים עם העלייה בטמפרטורה של הגוף. לכן "הטרילוגיה הניו יורקית" טילטל אותי בדרך שלעולם לא אבין, ולכן אני לוקחת אותו לידַי היום, כעבור כמעט עשרים וחמש שנה, כשחום מסוג אחר לגמרי בוער מאחורי עיני. חום אחר לגמרי, אני כותבת, אף על פי שחום הגוף הוא אותו חום גוף. אותם סיוטים, אותה מצוקה. בתוך הזמן שנוטה, כך נדמה, להתקפל תחת השפעת חום גבוה, אני יכולה, להפתעתי, למצוא את עצמי צמודה אל עצמי מלפני עשרים וארבע שנה. אל גבול הטירוף מגיעים בחום של שלושים ותשע מעלות, אבל מעט מתחת לו, סביב שלושים ושמונה, קיימת שקיעה ברורה, שלמען האמת אין לי שום התנגדות לבלות בה את ימַי. באזור הזה המחסום מוּרָד, ודמויות מן העבר מורשות להיכנס, ולא כרוחות רפאים. שלושים ושמונה הוא חום שבו נשמרת יכולתו של הגוף להישאר בחיים, בעוד הרצון להיות יצור חברתי ערני ומעודכן מתקרר, ולמי שמסוגל לחיות כשהעבר נוכח כמו להקת כלבים סביב רגליו, מציעה השקיעה הזאת רפיון נעים. אני זוכרת את מחלות החום של הילדות, כל אלה שקדמו לעידן המדחומים המהירים, כשמדידת החום כללה וזלין וכוח סבל, כשאמא שלי התבוננה בפס הכחול של הכספית וקבעה את מה שאני כבר הרגשתי בגוף: שלושים ושמונה מעלות, יום של התפוררות עצלה, עם קירות דקים ביני לבין העולם. בחום של שלושים ושמונה מעלות כבר אין בי שום דבר שלוחש "קדימה". ואולי זאת המהות העמוקה ביותר של העולם הזה, זאת שגורמת לכול לתקתק? קדימה, קדימה.
את הקורס באוניברסיטה שהפגיש בינינו עזבתי לפני שהסמסטר נגמר. בשכנועה של יוהנה, שהלהיבה אותי, החלטתי לתת סיכוי לכתיבה והתחלתי בפרויקט של סיפורים קצרים שעליו חשבתי זמן־מה. זאת היתה אסופה שנשענה על נושא מסוים, ואולי היתה יכולה להיות טובה אילו רק הייתי מביאה סיפורים רבים יותר לידי סיום. בכל סיפור התקדמתי מעט, עד האמצע או אולי מעט רחוק יותר, עד שביטחוני בגד בי. קדימה הוא כיוון רק למי שנמצא בתנופה, ואני הקדשתי את הימים לליטוש משפטים שמחקתי כליל בהמשך. יוהנה סיימה את הקורס, איך לא, ומצאה דרך אביה רב־ההשפעה עבודה ברדיו האזורי. עם שובה הביתה בערבים, בסביבות שש או שבע, היא היתה נעמדת מאחורַי, ליד שולחן הכתיבה הגדול, ומשפילה את עיניה אל המסך, אם הרשיתי לה, ולרוב הרשיתי, ואז היתה מהנהנת בראשה ומחייכת. גם כאשר הופיעו על המסך פחות או יותר אותם המשפטים כמו ביום הקודם היא היתה חיובית. לפני כן מעולם לא נתתי לאף אחד לקרוא את מה שכתבתי, אבל איתה הרגשתי שזה טבעי — מן הסתם מפני שהיא ניתחה במלוא תשומת הלב את כל מה שהוצאתי מקרבי. גם אם הבנתי שהנשיקות על שפתי מתערבבות אצלה עם שיפוט הטקסט שלי, הרצון הטוב שלה עודד אותי להמשיך. זה הפך למשחק שבו העצות שלה יכלו להיות מוחשיות כמו האצבע שהיא הצמידה למסך: "במקום זה, תני להם להיות ביחד בסוף," קרה שהיא אמרה, או "תעשי אותה יותר מטורפת." ולמחרת כשהיא שבה הביתה, השינויים נעשו. התברר שכל אחד מהסיפורים דרש את מגע היד שלה כדי שאפשר יהיה לסיימו, כאילו היא לא רק קראה את הכוונות שלי יותר טוב ממני עצמי אלא רק היא ראתה לאן הן עשויות להוביל. התעורר בי משהו דומה לחדוות עשייה והצלחתי לבסס שגרת כתיבה שכללה תפוקה יומית מסוימת. ההתמודדות עם הנפילות שנלוו למאמץ טמנה בחובה שמחה, וגיליתי שאני מסוגלת על פי רוב לחזור על מאמץ של יום אחד גם למחרת היום ובימים שלאחר מכן.
אחרי כמה שבועות החליף ההרגל לכתוב את פרצי ההשראה הבודדים שהניעו אותי לפני כן ולא הובילו לכתיבה של יותר מכמה עמודים בכל פעם, כשגם מהם, בבחינה יותר מדוקדקת, לכל היותר אחד או שניים היו ראויים. אני התעשתי, התגברתי על הפחד, נעשיתי שיטתית ועמידה, הקשבתי לשבחים ולמשוב של יוהנה, שיכתבתי, שיפרתי, המשכתי לכתוב. הייאוש שקודם לכן ייסר אותי נעלם בדרך נס. הייתי בחדרה של יוהנה עכשיו, עטופה בחיבוק חם ופרודוקטיבי. היא הערימה סופרלטיבים זה על גבי זה, כאילו מדובר היה בקמפיין, ומילותיה הפכו לסוג של הכרה בכך שבחרתי בדרך הנכונה. לאחר מכן, אחרי שהיא נעלמה עם הספרים והבגדים שלה והשאירה אותי עם דירה מאובקת שלא יכולתי להרשות לעצמי ועם מערכת רהיטים שלא רציתי, הבנתי שההערצה שלה קשרה אותי אליה, או ליתר דיוק: קשרה את היכולת שלי אליה. יחד איתה נעלם הקורא היחיד שלי, הקורא הטוב ביותר שלי, ועל המחסום הזה, לשבת ולכתוב משהו עד תום, לא יכולתי להתגבר. במהלך השנים ניסיתי, במודע ושלא במודע ופעמים אינספור, לברוא מחדש את הסיטואציה הזאת עם אנשים אחרים. אחרי יוהנה הייתי עם גברים ונשים שהיו שוחרי ספרות אבל לא רצו לקרוא את מה שכתבתי, או רצו לקרוא את מה שכתבתי אבל לא הבינו כלום, או שהבינו משהו אבל לא היה להם שום דבר חכם לומר, או שלא הבינו למה בכלל אני מנסה לכתוב, וגברים ונשים שאהבו ספרות מהסוג הלא נכון (מותחנים בלבד) או ספרות מהסוג הנכון אבל מסיבות לא נכונות (אֶלרוֹי, מפני שהוא קשוח) או שאהבו אותם דברים כמוני ומאותן סיבות, אבל לא ראו כל צורך לדבר על כך, או שפשוט החזיקו בדעה שהמילה המודפסת איבדה את הרלוונטיות שלה בתור צורת אמנות. אף אחד מהם לא הצליח לשלב את הנשיקות על שפתי עם דבר־מה אחר. הנשיקות תמיד ניטעו במקומן (על שפתי) ולא בשום מקום אחר בחיי או בניסיונות שלי ליצור דבר־מה.
אולי יד המקרה היא שמעוררת בי את החשק לחזור ולקרוא את "הטרילוגיה הניו יורקית", אבל סביר יותר שזה החום, שמושך בעצב העובר לאורך חוליות הצוואר ועוקף את הלוע הנפוח שלי ומוביל אל תוך חלל שבו נמצאים הסיוטים והצמרמורת. במובן מסוים החיים מתחדשים מדי יום, מדי שנייה, אבל מנקודת מבט אחרת אני תמיד חוזרת אל אותם המקומות בתוך עצמי. למדנו להעריץ את המקריות, יוהנה ואני, כמו שקורה לכל זוג שנפגש בכוח אותה מקריות עצמה, ולכן ספריו של אוסטר ריתקו אותנו. ספק אם קיים עוד סופר שבאופן מכוון כל כך מכניס את המקריות כשחקן בכל ההתרחשויות. כשנפגשנו לראשונה היינו תפוסות שתינו, היא עם אישה ואני עם גבר שזה עתה הציע לי נישואים, ושתינו בחרנו באותו קורס באוניברסיטה מכורח הנסיבות. כבר לפני בדיקת הנוכחות הראשונה ידעתי שאני אעזוב לפני סוף הקורס, ואף על פי כן נכחתי בהרצאות וניגשתי לבחינה הראשונה, ולאחריה, בפאב, היה מקום פנוי אחד בלבד כשנכנסתי פנימה. יום קודם לכן מבטינו הצטלבו מעל הקהל באולם הרצאות גדול. בפאב היא ישבה בקצה אחד של שולחן גדול. היא לבשה חולצת כפתורים שחורה ללא צווארון וג'ינס, ואמות ידינו התחילו להתרועע זו עם זו בחלקן החיצוני וחישמלו את המפגש עד השעות המאוחרות של הלילה, כשרק שתינו עוד נשארנו במקום. ביום שני שלאחר מכן שתינו נפרדנו מבני הזוג שלנו בשתי סצנות נפרדות ועם זאת קשורות זו בזו, וכעבור שבוע עברנו לגור יחד בדירה בהֵגֶרסְטֶן, שחברה משותפת מהקורס ירשה מקרוב משפחה ורצתה להשכיר. אני הייתי בת עשרים ושבע ויוהנה בת עשרים וארבע. התמקמנו זו בתוך זו כפי שנוהגים רק אנשים שבטוחים בעתיד של חיים משותפים, כאילו הונפקה לנו תעודת אחריות שלפיה דבר לא יפריד בינינו עד המוות. עירבבנו את הספרים ואת החפצים שלנו ללא כל הבחנה או סימון, וכל מה שנרכש (בלנדר מוט, רהיטי מרפסת, "המחזות המתים" של לארס נוּרֶן) נועד לשימוש משותף. זה היה מובן מאליו, ולא היינו צריכות לציין זאת מפורשות. לא היו שום תוכניות עתידיות, שום ביקורים צפויים בתיאטרון, שום נסיעה, מסיבה או מעבר שלא כללו את שתינו, וככל שהזמן חלף, ההתייחסויות והחוויות המשותפות שלנו הכפילו את עצמן, עד שהן מילאו את חיינו עד אפס מקום. היא היתה הדמות הראשית שלי. חיי היו יוהנה, השיחות שלנו, המקום שחלקנו עלי אדמות. לעולם כבר לא אהיה כה בטוחה במישהו, כה בטוחה שבאמת יש לי מישהו. אפילו כעבור זמן רב, כשהבטתי לראשונה בעיניה הכהות של בתי שזה עתה נולדה, לא הייתי בטוחה באותה מידה שמישהו ממש שייך לי.
אז, באמצע שנות התשעים, מקומות כמו פירָה קנופּ היו נדירים. עדיין היה משהו גולמי בשולחנות העץ נטולי המפות, בגבר שעמד ומזג בְּלילה לתוך מחבתות קרפ ליד המדרגות בכניסה, ובבקבוקי הליטר הגדולים של סיידר תפוחים חזק. המקום היה קטן ואפוף עשן, השולחנות היו צפופים והערב לרוב התארך עד שיצאנו משם, מהמקום שהשתנה עם הזמן ונכנס לעידן אחר, קוסמופוליטי יותר. המלצר הסתובב עם מגבת מטבח מקופלת תחובה בסינר וחזר על ההזמנות בצרפתית בלי לרשום אותן, ומדי פעם — והמחווה הזאת לא היתה אלא הצגה לשמה, מה שלא הפריע לה להיות מושלמת — הוא לקח לידיו את המגבת ושיפשף כתם בלתי נראה על אחד השולחנות. בין שעה שש לאחת־עשרה צילצל הפעמון של דלת הכניסה ללא הרף כשאנשים הציצו פנימה במצוד אחר שולחן פנוי, ובחורף נפלטו למדרכה משבים של אדים חמים ועשן סיגריות בכל פעם שנפתחה הדלת. בילינו שם יחד עם סטודנטים שלמדו בקורסים איתי או איתה או עם שתינו, עם סאלי, שהיתה החברה הכי טובה שלי, עם חברים אחרים, עם האח והאחות של יוהנה או עם מישהו מעמיתיה החדשים ברדיו האזורי. החוכמה היתה להגיע בזמן ולהצליח לתפוס את אחד השולחנות הגדולים יותר — אחרי זה הערב זרם בחופשיות כשצלחות ובקבוקים הגיעו ונעלמו, גאלֵטים עם גבינת עזים ודבש ותרד, וקרפים עם שוקולד ופיסטוקים וסוכר חום, ויוהנה ואני אכלנו זו מהצלחת של זו כמו אחיות, בדרך שאף פעם לא יכולתי לעשות עם איש, לא לפניה ולא אחריה. יכולנו להזמין גאלט כשהגענו בשש, ואז לחכות שעתיים עד שהזמנו את הבא בתור. בפרק הזמן הזה התחלפו הן האנשים והן המקומות שלהם סביב השולחן, מאפרות התמלאו והתרוקנו, נושאי שיחה צצו ועלו, נעלמו וחזרו. ואז, אולי בשמונה, הוזמן סיבוב נוסף של גאלטים, או של קרפים, והכול התחיל מההתחלה. האיש עם המגבת הגיח ושיפשף כתמים ופינה כוסות וכדים ושוחח בצרפתית עם יוהנה ועם אחרים שהבינו את השפה. אחר כך ישבנו היא ואני זו מול זו ברכבת התחתית בדרך הביתה, בקו האדום מסְלוּסֶן, והמשכנו לדבר. כמו בשיחה אחת ויחידה שלא נדמה אפילו כאשר לא היינו ביחד, אפילו לא בחג המולד הראשון שחגגנו בנפרד. מבחינתי השיחות עם יוהנה המשיכו עוד הרבה זמן אחרי שהיא נעלמה. אולי הן מעולם לא נדמו כליל.
אחרי אחד הערבים האלה בפירה קנופּ ראיתי לראשונה את השינוי שחל במזג האוויר, את המופע שבהמשך זכה אצלי לכינוי "הצינה". אני כמובן משקרת בעת כתיבת השורות האלה, שכן קלטתי זאת מן ההתחלה, את הדרך שבה רגע אחד התמסרה לי טוטאלית ורגע לאחריו ענתה לטלפון כמי שיושבת במשרד, או להפך: היא יכלה לחזור הביתה, להטיח את המעיל בקיר ולפרוץ בהאשמות פוגעניות על משהו שקרה במשך היום, ובתוך כך, באמצע משפט, בזמן ששאפה אוויר, להביט בי ולחייך פתאום. היתה לה יכולת להיות רגועה וקרה, וכמו להחליף רגש על פי פקודה פנימית. זה היה כישרון מיוחד במינו שלא עלה בקנה אחד עם שאר המיומנויות שלה. הדרך שלה לכבות ולהידלק עוררה בי הערצה ודאגה גם יחד. היה בכך כדי להעיד שהיא ניחנה במה שנקרא שליטה מלאה, תכונה שנראתה בוגרת ובשלה, אבל בה בעת שיוותה לה קו אופי בלתי אנושי, מזג בלתי אנושי. אני עצמי יכולתי לשבת ולהרהר ערב שלם בחילופי דברים, בלי יכולת לכבות או להדליק רגשות כלשהם. העבר מעולם לא נתן לי לחמוק, ואני יודעת שבעיני יוהנה זה היה פתטי. "שחררי את זה כבר," היא אמרה לי, ולא היה לי מושג איך אני אמורה לעשות זאת. הרגשות שלי לא היו דבר שיכולתי לבחור או לשחרר או לשמור בלבי — יותר נכון לומר שעל פי רוב הם ויתרו לבסוף ואיפשרו לי
לרוץ הלאה.
בערב המסוים הזה, בדרך הביתה ברכבת התחתית מסלוּסֶן, עלה גבר שתוי ומצחין בתחנת סינקֶנסְדָם והתיישב במושב מצדו השני של המעבר והתחיל לדבר איתנו, כפי ששיכורים נוטים לפעמים לעשות. לא היה לנו שום חשק לקטוע את השיחה שלנו והתעלמנו מהגבר, ואני הפניתי לעברו חיוך מנומס ומעט מסויג, אבל כשהוא המשיך לקשקש, בעיקר לעצמו, כמדומה, סובבה יוהנה את כל פלג גופה העליון אליו ופצחה באמירות קרות כקרח. מעולם לא שמעתי אותה מדברת כך אל מישהו, אני חושבת ששמעתי בדבריה את המילים "חלאה", "פרצוף קוטג'" ו"חזיר מושתן", וכשסיימה, היא החליפה הבעת פנים ושוב פנתה לעברי. במהלך הפנייה הזאת, שלא ארכה אלא שנייה, היא כמו לבשה ופשטה מעליה מסכה, אבל לא הצלחתי לגלות אם כשחזרה לשיחה שלנו היא הסירה את המסכה או לבשה אותה. בעוד אני, שהייתי נסערת קלות וחששתי מעימותים, הגנבתי מבט בכיוון הגבר, המשיכה יוהנה את השיחה שלנו בקולה הרגיל. חיכיתי לרגע שבו היא תתחיל לצחקק ותחשוף את המשחק, או תעיר בדרך אחרת על התקרית, אבל היא המשיכה לדבר, הגבר ירד בצעד לא יציב בליליֵיהוֹלמֶן, ואנחנו המשכנו בנסיעה. כשהלכנו לישון אמרתי לה: "יש לך את זה בתוכך?" היא לא ידעה למה אני מתכוונת, היא נראתה כמי שתוהה באמת ובתמים. "היכולת להחליף רגש. הזקן הזה ברכבת התחתית. נראה שזה בכלל לא מזיז לך." היא צחקה. "אבל זה באמת לא הזיז לי." היא עדיין חייכה, מחכה. "את קיללת אותו בלי להניד עפעף. נראה שזה לא הזיז לך יותר מלשאול אותו מה השעה," אמרתי. היא משכה בכתפיה. "כן?" תפסתי לה את היד כמו כדי לרכך את דברַי. "פשוט נדהמתי מהיכולת שלך לדבר איתו ככה ואז להמשיך את השיחה איתי, באותה נשימה. כאילו לא הרגשת כלום." יוהנה ניענעה בראשה והרפתה מידי. "לאן את חותרת?" היא כבר לא חייכה. הטמפרטורה בינינו ירדה, ואני התחרטתי שבכלל העליתי את הנושא. אחרי התקרית הקצרה עם הגבר ברכבת התחתית, שאותה אף אחת מאיתנו לא הזכירה יותר, הבנתי ש"הצינה" היא חלק ממנה — אבל לא כפונקציה לקויה אלא ככלי, אזור קטן ושימושי
של קרח.
ההחלטה לעולם לא לנסות עוד לכתוב משהו התקבלה שנים אחרי שיוהנה נעלמה, ובתוך דקה אחת, בשעה שחתכתי בצל בבית של סאלי. באותו קיץ השתתפתי בעוד קורס כתיבה בלי להשלים אף אחד מהטקסטים שהתחלתי. שאר המשתתפים ספגו במהירות את הדגש שהמורה שם על זרימה, ובהמשך לקחו איתם הביתה תיקיות עם כתבי יד שלמים. קורס הכתיבה היה מעורב ופתוח לכולם — היו שם פנסיונרים נמרצים וצעירים בעלי דחף יצירתי ועוד כמה שהצטרפו בעיקר כדי לשבת בערבים במדשאה הגדולה שבחצר המקום ולשתות יין — אבל כולם היה שמחים וכולם סיימו את משימותיהם. אני הייתי חריגה בשני התחומים. ביום הראשון התחברתי עם המורה וניסיתי לזכות בהכרה ובשבחים שלו. הוא אמר שהטקסטים שלי מתאפיינים במשהו שהוא כינה "עין נוגה לפרטים" ומשהו שהוא כינה "דיוק בלתי מוקפד", ואני הקדשתי זמן לניסיון להבין מה פירוש ההפשטות האלה, עד שהבנתי שהוא אומר את אותם הדברים פחות או יותר לכל המשתתפים — עבודותיהם ניחנו ב"ריחוק מחוכם" או ב"ברוטאליות כובשת" או הציעו "התנגדות שטופת שמש". נדמה היה שכולם חוץ ממני מצאו משמעות בקונסטרוקציות הנוֹנסֶנס האלה. מנחה הקורס היה בעצמו סופר, שקומץ אוספי שירה ורומנים באמתחתו, והוא דיבר על הכתיבה שלו עצמו במונחים של "קסם הבריאה", "תהליך תת־מודע" ו"דחפים מבוקרים של נוכחות החלל". סאלי צחקה בקול רם כשסיפרתי לה עליו, ואז הביטה בי כשהיא מחזיקה בידה את המצקת שבעזרתה עירבבה תרד ושום בסיר. "אם כי עין נוגה לפרטים, זה בול." הכנו לזניה, בתי ישנה בטיולון במבואה, אני הדלקתי את התנור והוצאתי בצל גדול מהמזווה, חתכתי את השורש ואת הנבטים הירוקים שביצבצו מראש הירק. וכך אירע אחד הרגעים הנדירים שבהם הכול הלך והסתכם לנגד עיני, קורס הכתיבה השלישי שלי כשאני עדיין במצב של קיפאון, וחברַי המבינים אבל תוהים, ואיך הרשיתי לאחרים לפרנס אותי, איך לקחתי הלוואות סטודנטים והלוואות מהבנק ועבודות שחורות כדי למצוא, לשווא, את הדרך חזרה לחדר ההוא. קילפתי את הבצל וזרקתי את הקליפות המרשרשות לכיור, הוצאתי קרש חיתוך, חתכתי את הבצל באמצעו ופרסתי פרוסות דקות. באחת התחוור לי שהחדר ההוא בקרבי נסגר כבר בסוף המאה הקודמת. זאת היתה הבנה פשוטה, כמו מבט חטוף על מזג האוויר מחוץ לחלון: "יורד גשם". התובנה הבאה באה בעקבות הראשונה והיתה פשוטה ובהירה כבדולח באותה מידה: כל הניסיונות שלי לכתוב היו מאמץ שכולו חשיבות עצמית להגיע למשהו שהיה אבוד לנצח. חצי בצל כבר היה חתוך, ההחלטה חצי בשלה. התובנה השלישית הגיעה כתמונה, מישור שמשתרע לפנַי בלי שאיפות בוערות, בלי דרישה לרעיונות, בלי תוכניות וחשיבות עצמית. בלי כישלונות חוזרים ונשנים. ויתרתי, הייתי חופשייה. בשפות רבות המילים "סליחה" ו"חופש" זהות — יש שיגידו שזה עניין מובן מאליו, אבל אני הבנתי כעת שבאותה נשימה אפשר לומר את המילה "לשחרר". הפרוסות נחו לפנַי מושלמות. סאלי הסתכלה עלי. "זה הבצל?" ואז לקחה את קרש החיתוך ושפכה את הכול לתוך המחבת. "או שאת בוכה?"
יוהנה הפכה לדמות מעברי, אחת מני רבות, ואילולא הפכה לאישיות ציבורית הייתי מן הסתם מיטיבה לשכוח אותה. אז הזיכרון היה דוהה ורק עולה מדי פעם בהתקפי חום או ברגעים של רחמים עצמיים ותוגה — הוא היה נובל ומתפזר, ובדיוק כמו בציורים שעברו רסטורציה לא מוצלחת, היו נשארים רק פרגמנטים בודדים ולא קשורים זה לזה. אולי כשהייתי עוברת ליד פירה קנופּ היו תופסים אותי ניחוח או קול מבפנים, או אולי הייתי מקדישה לה מחשבה קצרה כשהייתי עוברת על פני חנות הקפה בלינֵגָאטָן, או עוצרת לרגע כשהייתי נתקלת, אחרי מותו של טרַנסטרוֹמֶר, בכתבה על העשייה המפרכת שהולידה את "גונדולת הצער". בדומה לרוב אלה שננטשו, התקווה הפשוטה שטיפחתי היתה לא לראות אותה עוד. מטבע הדברים, חשבתי בעקבות הפרידה שאם היא לא תהיה שלי כל הזמן, אני לא רוצה לראות אותה בכלל, לא רוצה לשמוע את שמה או לראות את פניה או כל דבר אחר שיגרום לי להיזכר בנשיקות שלה (על שפתי). הסוף עצמו היה פתאומי וקר כקרח, הסיפור נגמר בפחות משבוע (מכתב אהבה שנמצא בכיס המעיל, הצצה מבעד לפתח של תיבת דואר בחדר מדרגות זר, שיחות טלפון ליליות, בכי תמרורים בשעות העומס בדרכים, העברה של ארגזי קרטון בתאי מטען קטנים מדי) ולאחר מכן ישבתי אצל סאלי ערבים שלמים, יין וקפה, מאובנת לחלוטין, בלתי כשירה יותר מאי־פעם, וידעתי דבר אחד בלבד בקשר לעתידי: שלעולם לא ארצה עוד לראות את יוהנה.
אבל באותה מידה שאיננו יכולים לבחור כיצד ייראה מותנו, כך אנחנו לא יכולים לבחור איך ייראה ההמשך של מערכת יחסים שנגמרה. הקריירה שלה נעה במהירות ונראתה אינסופית, כאילו מערכת היחסים שלנו היתה לה בבחינת מקפצה. איש לא היה מופתע, היה בה משהו שהתאים להצלחה בחיים הציבוריים — היא ניחנה בראייה, בחיוך ובסוללה שלמה של נקודות מבט אפשריות שלעולם, כמדומה, לא אזלו. היא ידעה להתמצא ולגבש בתוך דקה דעה על כל סוגיה, או ליתר דיוק: "דעה" כביכול, עמדה שניתן בקלות רבה — כמו במשחק — להפוך על פיה דקה אחרי זה, כאילו הסוגיה היא רק תוספת לא רלוונטית לגמישות המילולית שניתן להפגין לאורה. היא הביאה את זה מהבית, שם המיומנות של הצגת טיעונים נחשבה חשובה לאין ערוך יותר מהסוגיה שעל הפרק, וגם כל ארוחת ערב היתה חלק מתחרות רטוריקה שנמשכה לאורך עשרים ומשהו השנים שהיא גרה בבית — עיסוק שהתחדש בכל ביקור שלה אצל הוריה. כך גם אחִיה ואחותה, שידעו כמוה לפרק בזריזות כל נושא לסכום חלקיו. איש במשפחה של יוהנה לא הרים את הקול, הם רק העלו את הקצב ואת מספר המשפטים הנלווים לעניין העיקרי. זה משך אותי, נשמתי את זה, הרשיתי לעצמי להיות מופרית מדרך הדיבור וההתנהלות שלה. אני התאמתי את עצמי, יצרתי גרסה משלי, איפשרתי לה לשנות אותי לנצח. האֲני, או מה שקרוי "האני", אינו אלא הדבר הזה: שיירים של בני האדם שאיתם אנחנו באים במגע. אהבתי אהבת נפש את המילים ואת המחוות של יוהנה ואיפשרתי להן להפוך לחלק ממני, במכוון או לא במכוון. זה כנראה הגרעין של מערכות היחסים שלנו, ולכן, במובן מסוים, הן לעולם אינן נגמרות.
הבנתי זאת בעצם מן ההתחלה, כשהיא התחילה את העבודה הראשונה שלה ברדיו האזורי, הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהיא תצוץ ותופיע בחיים הציבוריים. כבר בשנה הראשונה אחרי שעזבה אותי, היא ערכה ראיונות בני שעה ברדיו הארצי, וקולה המחוספס נשמע בכל מקום, כך נדמה היה לי, אפילו בתוכניות אחרות, ובהמשך שמה הפך לשֵם מוכר, היא שימשה תקופת־מה ככתבת חוץ, היא צולמה בפרמיירות ורואיינה בעיתונים ונראתה בתוכניות טלוויזיה שונות. היא נחשבה למנחה כישרונית מאוד, אם כי צוננת־משהו. כך הסתיימה מערכת היחסים שלנו מבחינתי — בכך שהיא לא הסתיימה סופית. השם שלה, שחי במשבצת זיכרון קטנה ודועכת בתוכי, הוא כיום שם שבוקע מהרדיו ומהטלוויזיה שלי ונאמר בצליל שונה לגמרי, שם שהוא חלק מהלפתן של שמות מוכרים ומוכרים למחצה, שמסתובבים, לצד הפנים שמשויכות להם, בספֵרה הציבורית. קורה שמכרים שואלים אותי, "המנחה הזאת, את והיא לא הייתן...?" ואז חיוך מלא ציפייה שגורם לי להבין שהם כבר יודעים את התשובה, ושכל מה שהם רוצים הוא קצת רכילות אינטימית. לרוב אני משיבה בשלילה, לפעמים אני אומרת משהו בנוסח: "זה היה קצר כל כך שאני בקושי זוכרת אותה", ולפעמים, "כן, אבל זה היה כל כך מזמן". לא עולה בדעתי למסור עובדות משפילות כלשהן שנוגעות לה. רכילות תוריד אותי לתחתית של עצמי. במקום זה אני מנחשת איך יוהנה היתה עונה על אותה השאלה. "אני בקושי זוכרת אותה", או "זה היה כל כך מזמן" — זה מן הסתם בערך מה שהיא היתה אומרת, אם בכלל היה עולה בדעתו של מישהו לשאול אותה לגבַּי.
עם הזמן למדתי להעריך את הנוכחות שלה בספֵרה הציבורית, כי משהו מאיתנו נשאר בה בדרך שבה היא מתנסחת. לפעמים כשהיא מדברת, המילים כה מוכרות עד שאני שומעת בהן את קולי, כשהיא בוחרת ב"תגרת ידיים" על פני "מכות", בהיגוי שלה של המילה "תינוק" כשהיא מושכת את התנועה האחרונה, כשהיא משתמשת במילים כמו "מהומה" או "הסתבכות", או במילה "התענות", שאותה המצאנו יחד כדי לציין התרוששות בזמן שהמצאנו מחדש את האל"ף־בי"ת. רק פעם אחת ויחידה סגרתי את הרדיו בזמן שהיא דיברה. אני לא יכולה לציין את נקודת הזמן המדויקת, אבל זה קרה בערב יום שישי אחד. האירוע היה שולי בטריוויאליות שלו, משהו שאף אחד חוץ ממני בוודאי לא קלט, בערך כמו חולה נפש שמגלה הודעות אישיות בחדשות בעיתון, אבל פה זה לא היה סימן לטירוף כלשהו, לפחות לא מצדי, אלא בהבחנה עניינית. מסיבה כלשהי היא ישבה בפאנל של תוכנית רדיו, ששילבה ברוח התקופה אקטואליה עם תרבות והומור בלי לעורר אנטגוניזם משום כיוון, וכשאיש אחד בפאנל המליץ על הרומן החדש של אוסטר, יוהנה התפרצה, בלי הזמנה: "אני מעולם לא אהבתי את פול אוסטר." המשפט היה פתאומי ונורה מפיה בלי שנשאלה, כאילו ישבה עם הרובה מוכן לירי כשהיא מצפה לשעת כושר ללחוץ על ההדק. מטרת ההתבטאות לא היתה ברורה מן הסתם לשאר משתתפי הפאנל, והיא עברה ללא תגובה בזמן שהדיון המשיך לכיוונים אחרים. אבל אני נתקעתי במילים שלה. היא יכלה באותה מידה לומר "מעולם לא גרתי בהגרסטן" או "אני שונאת קרפים צרפתיים". כל ניסיון להבהיר יותר את הכוונה שעמדה מאחורי המשפט הזה יהפוך אותי למשוגעת אמיתית בעיני רבים, ולכן אני מוותרת. משוגעת בודדה, משוגעת בעלת יומרות וחיים עגומים שלאיש, לא לפול אוסטר ולא לאף אחד אחר, לא היה הכוח לתאר את פרטיהם.
אז אני מוותרת.

"הפרטים" / איה ינברג. משוודית: רות שפירא. 131 עמודים. הוצאת אחוזת בית.