כשהאמון במוסד נסדק: קראו פרק ראשון מתוך "המשימה האחרונה של רוזה אנדרמן"

מגיל צעיר היו סבורים כולם שנועדתי לגדולות, אך לא כך קרה. תוכלי לשמוע את הים, אמר לי איתן כשהכניס אותי לדירה הקטנה הזו, ממש מעל הסוּפֶּר, כאן באשדוד. את דבריו ליווה בתנועת מִסכֵּנוּת קטנה בידו. אבל מה שבעיקר שומעים כאן זה את חריקות צפרדע הזבל הענקית כשהמשאית באה לגרור אותה בארבע לפנות בוקר. גם לפני כן אפשר לשמוע את הזבל — מכולת הזבל הזו, הסתבר לי, היא מוקד פעילות שכונתי. כמעט בכל שעה אנשים באים לזרוק פנימה ארגזים או שקיות נפוחות מפסולת, שוקעים בשיחה עם מפני זבל אחרים, נעמדים לדבר, לנפנף בידיים. לעיתים יש תגרות; אנשים מנסים לדחוף פנימה חפצים גדולים מדי, או טורקים את פתחי הצפרדע שפעם הייתה צהובה והיום היא סתם חלודה. אחרים באים לחטט בתוכה, מחפשים מציאות. פעם אפילו שרפו אותה; זה היה מגעיל. נדרשו שבועיים לעירייה להחליף את הצפרדע בחדשה.
הים לעומת זאת, אם הוא משמיע קול הרי זה חלוש מכדי להגיע עד דירתי. במקום זאת, פעם בכמה ימים הוא שולח אליי, עם רוח הערב, ריח מלח עם ניחוח קלוש של אצות מרקיבות. אבל מה אני אעשה כאן כל הזמן, שאלתי את איתן. הוא הביט בי בעיניים עצובות ולא אמר כלום. מה, המשכתי, ככה אני אשב כאן? כמו בכלא? לא, לא, התרעם איתן, למה את מדברת ככה. זה לא כמו כלא כאן. אם זה לא כמו כלא, שאלתי, אז אני יכולה לצאת? אֶה, התחיל איתן, מגרד בראשו, לצאת... זה לא כזה רעיון טוב... אולי, פעם בכמה ימים, אבל שלא ישגיחו... אולי ככה באמצע היום, כשמסתובבים הרבה אנשים, שלא ירגישו בך יותר מדי... את רוצה שאני אביא לך משהו? אולי ספרים? כמעט אמרתי לו צמר, אבל כבר שנים אין לי למי לסרוג. טוב, מלמל איתן, אנחנו נראה. הוא הביט דרך החלון שדרכו נשקף הבניין שממול, שתק עוד כמה דקות והלך.
הדירה בחַבָּקִיר לעומת זאת הייתה ממש על הים. במונחים מקומיים הייתה זו דירת פאר דמיונית; אך עבורי היא לא הייתה טובה מזו שכאן. סתם דירה. שם לא הייתה צפרדע לפינוי אשפה; למעשה לא היה שם פינוי אשפה כלל. החוף, וגם הים, היו מרוצפים בפסולת. לים בכלל לא היה אפשר להיכנס — לפחות לא מהחלק הזה של העיר. איזה דירה יש לך, מדאם, היה אומר לי שיקנאוט כל פעם שהיה סוחב עוד משהו למעלה. דירה מצוינת! ואיזה נוף! הוא הניח את החבילה, ניגש לפתוח חריץ בתריסי האסבסט הכבדים ועמד להשקיף החוצה באדנות. לה מֵר, היה אומר, פושט יד אחת הרחק קדימה ככל שיכול. ים, היה חוזר. אין כמו ים, המשיך לפתח את הרעיון. משנפתח החלון נשבה ממנו פנימה רוח הג'ילין, החמה והמסריחה, ואיתה הרעש הנורא של העיר. שיקנאוט עמד מלוא קומתו ושאף אל קרבו את האוויר המצחין, הלח. הוא סובב את ראשו והסתכל עליי. מתוך כורסת הקש העמוקה הסתכלתי אליו חזרה, מרימה מעט את משקפיי העגולים, העבים. צ'וּצִ'ירָה, אמרתי לו על דרך ברכה, צ'וּצִ'ירָה בָּאבָּח, והוא אמר בסדר, בסדר, בקולו הסדוק, סגר את התריס ואחריו את החלון.
מה זה גדולות? בטהובן למשל, זה בהחלט בסדר. זה ראוי להיחשב בתור גדולות. הסונטות האחרונות לפסנתר, למשל. רביעיות רזומובסקי. כמה מהסימפוניות (לא כולן). שומאן, שופן, נו, בסדר. ליסט, אוה, זה כבר מפוקפק. קודאי? זה כבר בוודאי מתחת לסף. שלא להזכיר טיפוסים כמו דבוז'ק או ברליוז. אני מדמיינת את בטהובן חוזר הביתה אחרי שסיים את הפרק השני, האיטי, של אופוס 59 מספר שלוש. היי האני אַיים הום, הוא קורא לאשתו שרצה לקראתו, מנגבת את ידיה המרופשות (בדיוק הכינה קציצות) לקראת חיבוק. מתוק שלי! היא קוראת. איך היה היום שלך? היה יום מעולה! עונה לה לודוויג בהתלהבות. כתבתי פרק שני מה זה טוב. [מתחיל לזמזם את תפקיד הצ'לו] פאם, פאם, פאם [עובר לכינור] טה טילילי לי לילי לה לה. גאון אתה, גאון! זועקת אשתו. בוא טול ידיך ושב לשולחן. הקציצות עוד רגע מוכנות.
ומה בעניין מישהו שעובד רוב חייו בשירות המדינה? איזה גדולות כבר יכולות לצאת מזה? מילא, לו המדינה הייתה אימפריה. מיכאל סטרוגוב השועט לטומסק, הגנרל גורדון בחרטום. אבל פה, בחור המסכן הזה, מה שלא תעשי — לעולם לא יעלה או יוריד יותר מדי. אלא שכל העניין עם הגדולות הוא לא זה. לא בהכרח זה. הגדולות זה מה שיושב לך שם, במושבים האחוריים של ההכרה, הבֵּק אוף יוֹר מיינד שלך, הפרטי, מה שחרוט אצלך שם תחת הכותרת מה הוא הטוב ומי הוא הרע, מי גבוה ומה נמוך, ובאופן כללי יותר, תשתיתי יותר, כל הרעיון העתיק הזה, הרעיון הקובע שיש גבוה ויש נמוך, יש ראוי ויש בזוי, יש כאלה ויש כאלה. אחרי שיש לך את ההכרה הזו, מערכת ההפעלה הזו, זרועותיה מחלחלות לכל מה שלא תעשי — קציצות ללודוויג או קיצור חייה של אישיות כלשהי באיזה ג'ונגל.
הייתי שם שנים די רבות; חמש, או שש, נראה לי. היה לי תפקיד, משימה. את המשימה ביצעתי, בסופו של דבר, אפשר לומר — אך אם יבוא מי שיאמר שהיה זה כישלון צורב, שלא לומר בגידה, אוכל להסכים גם איתו. הכיסוי שלי היה משאבות. זה היה כיסוי מעולה. במדינה הזו משאבות היו צורך קיומי, והמשאבות שייבאתי היו קלות, פשוטות וזולות. נכון שהיו מתקלקלות לעיתים תכופות אבל קל היה לתקן אותן — המקומיים נהיו אלופים בכך. הן הפכו פופולריות עד כדי כך שסביבן התפתחה תעשייה קטנה — אטמים עשויים דפים מודבקים של נייר עיתון, גומיות שנחתכו מצמיגים ישנים, חריטה מחדש של בתי אימפלר שרוטים. הייתי בסכנה להפוך למוּכֶּרת מדי. פעם ברבעון, ולפעמים כשהיה נהיה דחוף אפילו פעם בחודש, היה בא איתן, "הנציג של החברה". היינו דנים בעתיד הפרויקט שלי. איך שרדת שם, שואלים אותי מעט מכריי. שנים רבות כל כך, במקום כה זר? אני חושבת לרגע — מה הבעיה? הייתי נשארת שם לתמיד. בלא קושי. לא הייתי בודדה, לא היה לי משעמם, לא היה לי קשה. עדיף בהרבה מאשר להישאר בארץ. המשאבות דרשו נתח נכבד מזמני וממרצי, אך נותר לי מספיק זמן פנוי; אז הייתי מתיישבת בנחת וקוראת שוב במטמורפוזות, קוראת בווירגיליוס, בשילר, בהגל, בעגנון לפעמים. לפעמים הייתי כותבת. סתם, לעצמי. והרבה הייתי סתם, יושבת, בכורסת הקש, או כשמזג האוויר לא היה נורא מדי, במרפסת. והיו גם הנסיעות פנימה, לעיירות, לכפרים, אלה שביער ואלה שבמדבר. היה לי לא מעט על מה לחשוב. הייתי צריכה כמובן לחשוב על אלכס, בוודאי, ואמנם חשבתי עליו הרבה. ועל אריאל. אם כי עליו השתדלתי לא לחשוב. והיו גם המשאבות, כמובן. והמשימה.
אני פותחת את החבילה ששיקנאוט הביא: יש שם שקיות עם ברגים, שקיות אומים, אטמים אורגינליים למרות שכל פעם אני כותבת להם שאין בהם צורך כאן, שפופרות של משחת גריז לטמפרטורה גבוהה וגם אימפלרים להחלפה בכמה גדלים. מצוין, אני חושבת. השבוע ניסע לבַּחריפָּג, מחכים לזה שם. אני מחטטת עוד בארגז, אולי מתחבא שם עוד משהו. אה, הנה, יש כאן משהו. בין כל בוטני הקלקר המרפדים את האריזה יש אחד שונה; הוא מעט גדול יותר — אם לא היית יודעת לחפש, לא היה עולה על דעתך. אני מביטה לצדדים; זה מגוחך, מה יש להסתכל פה בתוך הדירה? אבל זה אינסטינקט שקשה להיגמל ממנו. אני מפצחת את בוטן הקלקר. בתוכו נח השבב הקטן שלי שנראה כמו מיקרו־ציפורן של מיקרו־חתול. אני שולפת אותו בזהירות ומניחה בתוך העריסה הזעירה שחבויה בדרך כלל בין חומרי הניקוי מתחת לכיור ומחברת את הכול לטלפון. המסמך נפרש כעת לעיניי ואני יכולה לקרוא בו. הדברים כתובים בשפה פשוטה, יום־יומית, ברורה. שאלתי פעם את איתן, למה שלא תצפינו את זה. הוא משך בכתפיו, הביט דרך החלון החוצה על החוף, שם משאית צבועה בכל צבעי הקשת ועמוסה בפקעות יאם התנדנדה על מהמורות במסלול שפעם היה דרך. מסביב למשאית עמד קהל לא קטן, קוראים קריאות ומנופפים בידיהם. אממ, אמר שוב, משפשף את ידיו זו בזו. עדיף ככה, אמר לבסוף, אם ישאלו אותך פעם מה זה תוכלי להגיד שזה... מה, אמרתי, מה אני אוכל להגיד. אֶה, אמר, תגידי שיש לך ידיד שאוסף לך חדשות, או כותב סיפורים, והוא שולח לך, ככה, שתקראי. המשאית עמדה כעת בשיפוע כזה שעוד רגע נטתה להתהפך. רמת ההתרגשות של הקהל עלתה. לאחר צעקות רבות ונפנופי ידיים עלו שמונה-תשעה גברים צעירים על הארגז שלה ונשענו אחורה בצידה האחד, כדי לאזן אותה, כביכול הייתה המשאית סירת מפרש המשייטת ברוח עזה. אם זה היה מוצפן, זה היה יכול להיות הסוף שלך, את מבינה, מלמל איתן בעצב. אותי כל זה הצחיק, משחקי הריגול שלנו, שלא עניינו איש בעולם חוץ מאשר אותנו — איש בעולם, אני חוזרת ומדגישה.
אני קוראת את הכתוב ברפרוף. רוב הטקסט הוא קטעי כתבות מהמדור הכלכלי של העיתון — ניתוחי שוק ההון, חדשות עסקיות וכתבות פרופיל. בין השורות מופיעים גם הפריטים שיועדו עבורי. במבט ראשון לא קרה שום דבר חשוב מאז העדכון האחרון. במדריד אותר שוב אחד מהחבורה, הוא טס לשם מדוּשַׁנבֵּיי ומיד לקח רכבת לוולנסיה. שהה יומיים במלון "אקטפריס" וחזר כמות שבא. מה עשה שם, עם מי נפגש ומה המשמעות של כל אלה, זה לא הוסבר, או אולי לא התברר. שיחת טלפון יורטה בין עוד אחד מהחבורה לאיש מכירות בגרמניה. השיחה תורגמה ופורטה במלואה:
ארודי: כן זה בקשר למְכל.
מר שטרווייס: כן בבקשה. מה תרצה לדעת.
ארודי: אני רואה שיש לו חגורת קירור בודדת. אנחנו ביקשנו שתיים.
מר שטרווייס: (שתיקה כמה שניות, קולות של מקשים). אה כן אני רואה. סליחה. אני רוצה להסביר שחגורה נוספת תהיה כרוכה בתשלום נוסף.
ארודי: מה? מה? אתה צוחק עליי.
מר שטרווייס: סליחה אני באמת מצטער אם הייתה פה אי־הבנה. אנחנו כמעט אף פעם לא עושים חגורה כפולה.
ארודי: (צועק) מה אתה, זה ממש לא מקצועי פה, זה ממש לא בסדר, אני הסברתי חמש מאות פעם למה אנחנו צריכים חגורה כפולה.
מר שטרווייס: סליחה אדוני, באמת אני מצטער אבל זה המצב.
הדברים נמשכו ונמשכו; אבל מה החשיבות של המכל הזה ומה מקומו בעניין שלנו — או שלא ידעו או שלא רצו להגיד. עוד היה סיכום ישיבה: יחיאל חזר על כל סיפור המעשה שלנו מההתחלה. רפי שוב העלה את שלוש הדרכים האלטרנטיביות שלו ושלושתן שוב נדחו. כמו תמיד לבסוף הוחלט שבינתיים אין מה לעשות חוץ מלהמשיך לחכות ולעקוב. בסוף היה עוד משהו — "מתי התקשר". מי זה מתי? לא ידעתי. אולי יסתבר בהמשך. לקחתי את השבב עם העריסה ושמתי אותו בין הכפיות במגירה. בחוץ מזג האוויר היה נורא, כמו תמיד. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. עמדתי לסגור את החלון אבל משום־מה היד סירבה לי. סרקתי בעיניי את החוף, מהקצה הימני, הצפוני, ועד קצהו השמאלי, הדרומי. המעגן הקטן היה עמוס בסירות עלובות, קטנות וגדולות. קשה להבין איך הן יוצאות לים עם כל הפסולת שעל פניו, רצועת פסולת מוצקה שצפה על הגלים, עובייה לדעתי מטר או יותר ורוחבה כחצי קילומטר, להערכתי, אם כי כמובן ייתכן שאני מגזימה, הרי לא באמת ערכתי כאן מדידות. החוף מלא אנשים, מסתובבים אנה ואנה, ללא מטרה ברורה. בכביש שמתחתיי התנועה התפתלה במהירות הליכה. המכוניות צפרו ללא הפוגה. יום רגיל בחבקיר. אני צריכה להחליט מה לעשות כעת. ארבע אחר הצהריים — בשבע יבואו חררדו וחיימי, כמו בכל יום רביעי, ואני צריכה לבשל, אבל אולי לפני זה אשכב קצת לנוח.

הסרתי את משקפיי ושכבתי בבגדיי על המיטה, מהרהרת בחצילים. אין כמו החצילים שלך, אומר חררדו. לו ידע איזה חצילים אימא שלי הייתה מכינה. ואימא, החצילים האלה היו הברקה פרטית שלה, איש לא יוכל לקחת אותם ממנה. הרי בבית אימה בווינה חצילים לא היו. או שהיו אך לא נחשבו. מאכל בזוי לאנשים שלא, שלא, אנשים שלא. כך שאימא הייתה צריכה להתגבר על מכשולים ומעקשים כדי לגבש לעצמה את עשרות מאכלי החצילים שבהם כל כך התפארה. אלא שהחצילים כאן לא דומים כלל לחצילים שאליהם אני רגילה. הם קטנים, בהירים וכבדים, והרבה פעמים אכולי זבובים אם לא ריקבון ממש. כמה שאני בוחרת את הטובים ביותר עדיין אני מגיעה הביתה עם פסולת חצילים. הנה תביטי, מסרה אימא לידיי את נכסיה התרבותיים בעודי ילדונת קטנטונת. חציל טוב צריך להיות גדול, אך לא מדי, כהה מאוד, ממש שחור, את מבינה? וקל. תראי, היא אמרה, זורקת את החציל למעלה ותופסת אותו חזרה, זורקת ושוב תופסת, ועוד פעם אחת — אחרונה. הוא צריך להיות קל. אם הוא כבד, סימן שהוא מלא גרעינים ומר. גם התפוחי אדמה כאן לא משהו, כאילו היו מאוחסנים חודשים במחסן לח. אבל השעועית, הבמיה, הפפאיה — אלה ממש נהדרים. מה לעשות שאני רגילה לחצילים. מה עושים בפפאיה אין לי מושג ירוק. טוב מספיק לרבוץ ככה, זמן לקום ולהתחיל לבשל.
בשבע בדיוק אני שומעת את גרירות הרגליים במדרגות, ואחרי כן מלמולים חפוזים. תחילה ההקשה החיישנית של חררדו, ואחרי שני הרגעים שבהם אני בכוונה לא עונה מתחילות הדפיקות המתחננות של חיימי. רק כעת אני ניגשת לדלת: הנה הם עומדים שניהם, חררדו גבוה, כפוף, ראשו מוארך, שחום וקירח לחלוטין, וחיימי, ילד בהיר כמעט בן תשע, שערו שחור וחלק מאוד ומגיע עד כתפיו. חיימי טעון באנרגיה ילדית רבה והיה קופץ במקומו ללא הרף לולא ידע שאסור, ולפיכך הוא עושה כמיטב יכולתו לעמוד במקומו בשקט. שלום, שלום, בואו, תיכנסו, אני מזמינה אותם בידידותיות. הם נכנסים. חררדו לוחץ את ידי בידידות רשמית. חיימי כבר רץ לחלון וצועק בקול הכי שקט שהוא יכול, אפשר לפתוח? אפשר לפתוח? הוא פותח את החלון ומציץ לכל עבר. אחרי שתי דקות הוא סוגר אותו שוב ורץ אליי, אפשר שש־בש? אפשר שש־בש? הוא רץ לחדר האחורי ומביא את הלוח ופורש אותו על השטיח, מסדר בזריזות את הכלים בזמן שחררדו מתיישב בכורסת הקש העמוקה, פולט גניחה ולוקח אליו את אובידיוס. אפשר? אפשר? חיימי מסתכל אליי בתחינה. חררדו מביט בו בתערובת של גאווה, ייאוש ועייפות; ואני אומרת, טוב, אבל אולי תשים את זה על משהו. אה! כן! ממשיך חיימי להתרגש וחוזר לחדרון, מביא שולחן קפה קטן ומעלה בזהירות את המשחק על השולחנון. הוא זורק את הקובייה: ארבע. אני עוזבת את החצילים ובאה וזורקת גם: חמש. עיניו של חיימי מתמלאות יגון. עוד לא התחלנו וכבר הוא מפסיד.
רגע, אני אומרת, וחוזרת לחצילים. מנמיכה את האש מאוד ושמה מכסה. בסיר השני האורז כמעט מוכן. לעזור משהו? שואל חררדו. אני ממלמלת משהו בלתי מחייב, והוא הולך לארון, מוציא צלחות וכלי אוכל ומתחיל לערוך את השולחן. אני מתיישבת על כיסא מול חיימי, והמשחק מתחיל לתפוס תאוצה. אסור לי לא לשחק כמיטב יכולתי — חיימי מזהה זאת מיד; מביט בי במבטו המאשים ומנופף לעברי באצבע: את, הוא אומר, את — את לא — לכן עליי להתרכז, ולשחק מספיק טוב שהוא לא ירגיש כמה אני משתדלת שהוא ינצח. המצב לא נראה טוב; יש לו שלושה כלים אכולים והיתר מפוזרים בלא היגיון ברור. אסור לי להסביר לו כלום, זה מרגיז אותו. אני אומרת, או־קיי, בואו נלך לאכול. חיימי מביט בצער בלוח ואומר, ספק לי ספק לעצמו, אולי אחרי האוכל נתחיל משחק חדש.
מתיישבים. אני מוציאה בירה מהמקרר. במקום הזה אפשר לבוא בטענות כמעט לכל דבר אבל לא לבירה. הבירה מצוינת, עשירה, מרירה, מלאת טעם. היא מגיעה בבקבוקים כבדים, משומשים, שרוטים מרוב מילוי מחדש. אני שואלת את עצמי כל פעם אם אין סכנה לקבל מהם מחלות איומות, אבל עד כה לא היו לכך כל עדויות. אפילו לא רמזים. אחח, אומר חררדו, רוזה, תדעי לך, החצילים האלה... אבל לי אין יותר מדי מה להגיד עליהם. למדתי להכין אותם מאימא שלי, זה הכול. זה היה מאכל הדגל שלה. היו אומרים עליה, על אימא, שהיא יודעת להכין מאה מאכלים שונים מחצילים. היא מעולם לא הכחישה, אלא להפך, חייכה בסיפוק רב: הנה, אמנם באיחור, מכירים בסגולותיה. סגולותיה כבשלנית, כלומר. את העיקר טרם גילו. אבל אולי גם היום הזה יגיע אי־פעם. תמיד צריך להמשיך ולקוות. אני לא יודעת מה הייתה אומרת על החצילים שהכנתי היום; בטח היו לה הערות מרושעות לרוב. היא הרי הייתה מקלפת אותם, ואני לא; הייתה ממליחה את הפרוסות ומניחה בחוץ, בשמש, פרושים על מגבת מטבח שמונחת על גבי השרפרף מהמזווה. החצילים היו מגירים טיפות זיעה חומות. אחרי שעה אימא הייתה שוטפת אותם ומנגבת יפה במגבת מטבח מעומלנת, בטענה שזה מוציא את המרירות. אני על כל השלב הזה, המייגע, מדלגת. יום אחד פשוט החלטתי: אני לא מאמינה בכל העניין הזה. חציל, או שהוא מר או שלא. אם הוא מר, שום דבר לא יעזור. ואם הוא לא, אז לשם מה כל הטקס? את התובנה הזו הפקתי עוד כשאימא הייתה בחיים. אבל לא היה עולה על דעתי לחלוק אותה עימה. ומעבר לכל זה, מה הייתה אומרת על החצילים האלה שפה, קטנים חומים וכבדים במקום גדולים שחורים וקלים. אבל אין מה להגיד, החצילים איכשהו הצליחו לי. יחסית. שוב. חלק נכבד בהצלחה מוטל על כתפי השום שיש להם כאן, שום חריף במיוחד. השום, הוא תרם את שלו, אין מה לומר. והעגבניות הקטנות, הבשלות מדי. כל כך מעולות בשביל הרוטב. ואין לשכוח את רסק העגבניות בקופסה — מצרך מותרות מיובא שאני קונה מהרוכל שגר על המדרכה תחת דירתי.
נו, מה חדש, אני שואלת את חררדו כמו תמיד. הוא מתחיל באנחה, גם כן כמו תמיד. חררדו מומחה לגאולוגיה ונמצא כאן בענייני הנחושת, שמקובל על הכול שיש כאן ממנה כמויות נכבדות; אלא שגורמים רבים מונעים את הוצאתה מהאדמה. חררדו הוא היועץ הטכנולוגי של החברה, כך שבדרך כלל אינו צריך להתעסק עם הפוליטיקאים ואנשי העסקים כאן, דבר שבהחלט מקל עליו ואולי אפילו מאריך את תוחלת חייו. הייתי בזיזיבאז, הוא אומר. שוב? אני שואלת בהשתאות. כן, אומר חררדו, הם התחילו שם את ההפקה הניסיונית והייתי צריך לראות איך זה נראה. הוא העמיס חתיכת חציל על האורז, ולאחר מחשבה שפך על הכול עוד קצת רוטב אדום ונתן את העיסה לפיו. או־קיי, אמרתי. אז הייתי צריך שוב לנסוע לשם, בסירה האיומה הזאת. יום לשם, יום חזרה, ועוד יום שם, בשטח, הוא מסביר בעצב. אוי, אני אומרת. זה נשמע ממש נורא. היה לך איפה לשבת? אוה־אוה, גנח חררדו. לקחתי את הכיסא המתקפל, אמר, אבל את יודעת איזה סיוט זה. ברור, אני בוודאי יודעת. היה מלא? שאלתי, מלא מאוד, אמר. כן, וחיימי? ידעתי שהוא היה בבית עם פרקיסה אבל שאלתי בכל זאת. אני רוצה יום אחד לבדוק את הפרקיסה הזו, לוודא שהיא לא משמידה בדרך כלשהי את נפשו הרכה של הילד. חיימי שהיה שקוע בדמיונות ניעור פתאום והביט עלינו לרגע, שוקל אם כדאי לו להגיד משהו או לא, ולבסוף התחרט וחזר אל הצלחת. הנהר היה גבוה, אמר חררדו, הסירה בקושי זזה.
בחברה תמיד הבטיחו לו דברים, למשל שהם יקנו סירה כדי שיוכל להגיע לשם בשלוש שעות במקום באחת עשרה. ספינת האוטובוס הרגילה עוצרת כל שניים-שלושה קילומטרים להוריד ולהעלות אנשים, סחורות, עיזים. על חגורות הצלה אין מה לדבר, והנהר כמובן שורץ חיות טרף שונות, מדגים משוננים ועד היפופוטמים. דווקא תנינים אין, לפחות לא בקטע הזה. למה אין תנינים? אולי ירו בכולם. על הספינה מצטופפים עשרות אנשים, רובם על הסיפון למעלה וכמה בחלק המקורה שלמטה שמכונה "האולם". די מפחיד לשבת באולם הזה כי אתה שקוע כמעט מתחת גובה המים. להגיד על ספינת האוטובוס של נהר הלִיגָדוֹנגוֹ שהיא אינה מצוידת בנוחיות מודרנית זה מעין בדיחה. מי שזו הפעם הראשונה שלו לעמוד מול הספינה הזו אחרי שהתרגל למקומות מסודרים יותר היה מהסס לעלות עליה. אבל האפשרות החליפית, לנסוע בדרכי הבוץ האדום המלאות משאיות ענקיות שמחליקות מולך ללא שליטה בגשם הבלתי נפסק, אין לה יתרונות מהותיים לעומת ספינת הנהר, על כל מגרעותיה. בסופו של דבר הסיכוי שלך לצאת חי מהמסע גדול יותר בספינה משהוא בכביש.
נו, אני שואלת, ואיך הנחושת? אוה, עונה חררדו. אוה, איזה נחושת, ללקק את האצבעות. הוא מגחך חצי חיוך כך שאני כלל לא בטוחה אם הנחושת טובה או רעה. אני מביטה בו בציפייה, והוא מבחין ואומר, לא, באמת, נחושת מעולה. אבל זה לא חוכמה. כעת זה רק הפיילוט. בשלבים כאלה ברור שיש ריכוז גבוה. עכשיו יתחילו להביא את הכלים הכבדים ונראה איך זה ייראה אז. אני מביטה בו מעל המשקפיים ואומרת, אתם תצטרכו שם משאבות. כן, אומר חררדו ברצינות, זה נכון. אבל... כן, אני אומרת, אני מבינה. פשוט תפתח את האוזניים, אולי יבוא משהו.
אני מגישה את הסלט — מלפפונים אמיתיים אין כאן, רק כאילו מלפפונים, ולפיכך הסלט שלי כולל את העגבניות הכי פחות בשלות מדי שהצלחתי למצוא, פלחי קישוא שחתכתי קטן מאוד ופטרוזיליה שאני מגדלת באדנית מאחור מזרעים שהבאתי מהארץ. לימון זה לא בעיה. אפילו שמן זית אפשר להשיג כאן, אם מתאמצים. בסירה פגשתי מישהו, מתחיל חררדו, הוא גם מהארץ שלך. באמת? אני מנסה להגיב בשוויון נפש. מה הוא עושה כאן? אה, אומר חררדו, מה הוא עושה, הוא לא אמר. או יותר נכון הוא אמר כל מיני דברים אבל מה באמת הוא עושה זה הוא לא אמר. ולאן הוא רצה להגיע, אני אומרת אחרי שהורדתי כבר את כל הכלים, אספתי את המפה והמפיות וניגבתי את השולחן. ללַקדימידוּ, אומר חררדו, זה מה שהוא אמר. אבל אני לא בטוח שזו האמת. הוא נראה לי כמו מישהו שיש לו משהו להסתיר. רציתי לשאול איך הוא נראה אבל מיד התחרטתי, חשבתי עוד רגע ולבסוף שאלתי. אה, אומר חררדו, מתרכז כדי להיזכר, הוא היה בחור קטן, והוא כל הזמן זז בעצבנות, מחליף רגל, מתגרד, הולך לפה ולשם. חררדו הפגין תנועת גירוד קטנה בתור המחשה. אה, אמרתי. אין לי מושג מי זה היה אבל אני רושמת את זה בזיכרון העבודה לטווח קצר שלי. היו איתו עוד שני מקומיים, אמר חררדו אחרי רגע, והיה לו מין מעילון כזה עם המון כיסים ובכל כיס היה לו משהו. הוא מפסיק לדבר כשהוא רואה שאני מוציאה מהמקרר את הפודינג גויאבה. אה, הוא גונח בדממה. גם חיימי הבין מה עומד לקרות והוא מחכך בהתרגשות את כפותיו זו בזו. יש גם גלידה? הוא שואל בתקווה, אבל אני נאלצת לאכזב אותו: לא הצלחתי להגיע השבוע לקוֹנטִי סנטר. אס דליציוזו דה אסה מניירה טַמבְּיֶן, מטיף לו חררדו, אבל האכזבה על פניו של חיימי ניכרת. אני מפנה את הכלים, חיימי מחרב בשמחה את המשחק הקודם ומעביר את הכול לשולחן האוכל. אנחנו יושבים לשחק בזמן שחררדו מחטט בטלפון. משחק ועוד משחק ועוד משחק. שלוש-שתיים, אומר בסוף חיימי, מעט מעודד מכך שגם הוא הצליח להרוויח כמה נקודות. אבל היה לך גם מרס אחד! אני מזכירה לו. הוא חושב על זה רגע ברצינות. אני לא יודעת כמה הצליח לעלות עליי, אבל אני ממש התחכמתי לו עם המרס ההוא: נגלה שם מהלך מבריק שדילגתי עליו בזמן שחיימי חלם בהקיץ. או־קיי, ממלמל חררדו ושניהם קמים לאיטם. אני מחבקת את חיימי והוא נצמד אליי כאילו הייתי סבתו האמיתית. אני מסכימה ומחבקת אותו כאילו הוא נכדי האמיתי, מצמידה אותו לגופי העגול ומחבקת אותו בזרועותיי הקצרות, העבות, עד שהוא כמעט נעלם בין שפע האיברים. איי־איי־איי, נכדי האמיתי. אני סוגרת אחריהם את הדלת והולכת לפתוח את החלון.
בחוץ עכשיו רק קצת פחות חם ורועש. הסירחון לא רק שלא פחת אלא אולי אף גבר. אל ריח הרקבון הצטרף ריח עז של דלק. אני מביטה בהם מלמעלה, איך הם נכנסים למכונית האפורה שלהם, מתניעים ומשתלבים באיטיות בתנועה לאורך הגָגָלוֹנגָה פארקוויי. אני חוזרת למטבח וממגירת הסכו"ם שולפת את השבב והעריסה ומחברת אותם שוב לטלפון. עוברת שוב ובתשומת לב רבה על התכתובת. אחרי שאני משתכנעת שאין שם שום דבר מעבר למה שהבנתי כבר קודם אני מנתקת את השבב מעריסתו. את העריסה אני מחזירה למדף חומרי הניקוי. בעזרת צבת קטנה אני מפוררת את השבב לפירורים. בעד החלון הפתוח אני מעיפה את האבקה לרוח.

"המשימה האחרונה של רוזה אנדרמן" / זאב סמילנסקי. 411 עמודים. עם עובד.