ילדה נעלמת ממשפחת יוטיוב מפורסמת: קראו פרק ראשון מתוך "הילדים הם מלכים"

מחלקה לפשעים חמורים - 2019
היעלמות הילדה קימי דיוֹר
נושא:
תמלול ותיאור של סטוריז אחרונים באינסטגרם
שהעלתה מלאני קְלוֹ (דיוֹר, אחרי נישואיה).
סטורי 1
הופץ ב־10 בנובמבר, בשעה 16:35
משך: 65 שניות

הסרטון צולם בחנות נעליים.
קולה של מלאני: "יקיריי, באנו אל Run-Shop כדי לקנות סניקרס חדשות לקימי! מתוקה שלי, נכון שאת צריכה נעליים חדשות כי הישנות כבר מתחילות להתבלות? (מצלמת הנייד פונה אל הילדה, שנדרשות לה כמה שניות עד שהיא מהנהנת באופן לא משכנע במיוחד.) אז הנה לפניכם שלושת הזוגות במידה 32 שקימי בחרה (על הצג שלושה זוגות נעליים ערוכים בשורה). אראה לכם אותם מקרוב: זוג של נַייק אֵייר מוזהב מהקולקציה החדשה, זוג של אדידס, וזוג לא ממותג עם מגן קרסול אדום... אנחנו באמת מוכרחות להחליט, וכפי שאתם יודעים, קימי שונאת לבחור. ולכן, יקיריי, אין לנו ברירה אלא לסמוך עליכם!"

על המסך מופיע מיני־סקר מטעם אינסטגרם בחשיפה כפולה:
"מה כדאי לקימי לקנות?
נייק אייר
אדידס
הסניקרס הזולות יותר"

מלאני מסובבת אליה את הנייד ומסכמת: "יקיריי, מזל שאתם כאן, ואתם תחליטו!"

ב־5 ביולי 2001, יום הגמר הגדול של Loft Story, מלאני קְלוֹ, הוריה ואחותה סנדרה התיישבו במקומותיהם הקבועים מול הטלוויזיה. מאז 26 באפריל, יום השידור הראשון של תוכנית הריאליטי, משפחת קלו לא החמיצה שום פּריים־טיים של יום חמישי.

דקות אחדות מאז שחרורם, אחרי שבעים יום שהיו נעולים בחלל סגור - וילה בבנייה טרומית עם חצר מלאכותית ולול תרנגולות אמיתי - ארבעת המתמודדים הסופיים התקבצו בסלון רחב ידיים; שני הבנים הצטופפו זה לצד זה על הספה הלבנה, ושתי הבנות ישבו משני צדדיהם בכורסאות תואמות. המנחה, שהקריירה שלו זינקה בעוצמה מדהימה ובלתי צפויה, שב וקרא בהתלהבות שהרגע המכריע, שכה קיוו לו, הגיע סוף־סוף: "אני מתחיל בעשר, ובאפס אתם בחוץ!" הוא שאל בפעם האחרונה אם הציבור מוכן להצטרף אליו, ואז פתח בספירה לאחור: "עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש," מלוּוה במקהלה צייתנית ורבת־עוצמה. המתמודדים נדחקו לעבר היציאה, עם מזוודה ביד, "ארבע, שלוש, שתיים, אחת, אפס!" הדלת נפתחה כמו תחת משב רוח עז, מחיאות כפיים סוערות.
כעת אימץ המנחה את גרונו כדי להתגבר על שאון ההמון שהתגודד בחוץ ועל מהומת הקהל קצר הרוח, שהוחזק בתוך האולפן כבר למעלה משעה. "הם בחוץ! הם באים! אחרי שבעים יום לוֹר, לוֹאנה, כריסטוף וז'אן־אדוּאר שבים לכדור הארץ!" שוב ושוב נראו על המסך זיקוקי די־נור שנורו מגג המבנה שבו התגוררו כל אותם שבועות ארוכים, בשעה שארבעת הפיינליסטים צעדו על השטיח האדום שנפרש לרגל המאורע.
הם היו בחוץ, כן, חוץ שדמה באורח מוזר לפְנים. המון משולהב צר על המחסומים, צלמים ניסו להתקרב, אנשים שהם לא הכירו התחננו לחתימות, עיתונאים דחפו לעברם מיקרופונים. היו שנופפו בכרזות או בשלטים עם השמות שלהם, אחרים צילמו אותם במצלמות קטנות (טלפונים ניידים היו אז מכשירים בסיסיים ששימשו לשיחות בלבד).
מה שהובטח להם התגשם. תוך שבועות ספורים, הם נעשו מפורסמים.

מלוּוים בשומרי ראש, הם פסעו בתוך קהל המעריצים בזמן שהמנחה המשיך לעקוב אחר התקדמותם, "הם במרחק מטרים ספורים מהאולפן, שימו לב, הם עולים במדרגות," וגודש המילים בין התמונה לפרשנות לא פגם כהוא זה במתח הדרמטי אלא להפך, העניק לו ממד חדשני ועוצר נשימה (שיטת עבודה שתדעך עד שתיעלם למשך כמה עשורים). הצעקות גברו ומסך שחור נפתח כדי שיעברו דרכו. כשנכנסו לאולפן שבו המתינו להם בני המשפחות ותשעת המתמודדים הנוספים, אשר פרשו מרצונם החופשי או הודחו בשבועות הקודמים, המתח עלה מדרגה. באווירה מלוהטת ובבלבול הולך וגובר, פצח הקהל בקריאת שם אחד: "לוֹאנה! לוֹאנה!"

בדעה אחת עם הקהל, משפחת קְלוֹ ייחלה גם היא לניצחונה של לואנה. מלאני חשבה שהיא פשוט נפלאה (עם שדיה המשופצים, בטנה השטוחה ועורה השזוף). סנדרה, המבוגרת ממלאני בשנתיים, נסערה עד עמקי נשמתה מהבדידות שלה ומהעצבות בפניה (האישה הצעירה נדחתה בתחילה על ידי יתר המתמודדים בגלל סגנון הלבוש שלה, ואז, למרות השתלבותה כלפי חוץ, נשארה מושא עיקרי לרכילות ולחשושים). אף על פי שמדאם קְלו כאבה את הדחתה של ז'וּלי, מועמדת צעירה, חביבה ועליזה שהייתה המועדפת עליה מכולן, היא לא נותרה אדישה לסיפור של לואנה - ילדוּתה הקשה ובתה הקטנה שנשלחה למשפחת אומנה - סיפור שחשפו הצהובונים. אשר לאביהן, רישאר, הוא נשא את עיניו אל הבלונדינית היפה. התמונות של לואנה בשורטס, בחצאית מיני, בגו חשוף, בבגד ים, והחיוך המיואש שלה רדפו אותו בלילה ולעיתים אפילו ביום שלמחרת. המשפחה כולה הייתה תמימת דעים שיש להדיח את לוֹר, שנתפסה על ידיהם כבורגנית מדי, ואת ז'אן־אדוּאר, הילד המפונק, הפזיז והטיפש.

זמן קצר אחרי כן, כששני המנצחים נבחרו על ידי הצופים וכולם נאספו במקום הסודי שבו הערב נועד להימשך, יצאה שיירה של מכוניות שחורות, מלוּוה באופנוענים מצוידים במצלמות, משכונת פְּלֶן סַן־דֶנִי. מערך טכנולוגי שלא היה מבייש את "טור דה פראנס" נפרש במקום. ברמזורים אדומים הוצמדו מיקרופונים אל החלונות הפתוחים בתקווה ללקט מהמנצחים רשמים.
"זה מזכיר לי את הלילה שבו שיראק נבחר!" התוודה המנחה, שהאיפור לא הצליח עוד להסתיר את תשישותו.
מסביב לפְּלאס דֶה ל'אֶטוּאָל נוצרו פקקי תנועה. ההמון נהר אל אָוֶונוּ דֶה לָה גראנד־אַרְמֶה מכל הרחובות הסמוכים, אנשים נטשו את המכוניות שלהם כדי להתקרב. בכניסה לדיסקוטק, מאות סקרנים המתינו ל"דיירי הלוֹפט".
"כולם אוהבים אותנו, זה מדהים!" הכריז כריסטוף, אחד משני המנצחים, באוזני המנחה שנשלחה למקום.
לואנה יצאה מהמכונית בסריג זעיר בצבע ורוד־חיוור ובג'ינס מהוה. נישאת על עקבי הפלטפורמה שלה, היא מתחה את גופה המרהיב והביטה סביב. היו שאיתרו בעיניה פיזור דעת כלשהו. או מבוכה. או שמא ביטוי טראגי של גורל.

מלאני קְלוֹ הייתה אז בת שבע־עשרה, ובדיוק סיימה את י"א ספרותית בתיכון סן־פרנסואה־ד'אָסיז בעיר לָה רוֹש־סוּר־יוֹן. מופנמת מטבעה, לא היו לה הרבה חברים. הגם שמעולם לא האמינה כי עתידהּ עשוי להיות קשור ללימודים גבוהים כלשהם, היא למדה בשקדנות והשיגה ציונים לא רעים. אבל יותר מכול היא אהבה טלוויזיה. תחושת הריקנות שמילאה אותה בלי שתוכל לתארה במילים - אולי סוג של חרדה, או פחד מפני החמצה של חייה, תחושה שלא פעם חפרה בבטנה בור צר אבל חסר תחתית - לא שככה אלא כשהתיישבה מול המסך הקטן.

במרחק כמה מאות קילומטרים משם, בפרוור בַּניֶיה שמדרום לפריז, קלרה רוּסֶל צפתה לבד ובהיחבא בגמר של Loft Story. היא הייתה אז בכיתה י'. כישרונות ברורים לצד רמה נמוכה מאוד של התיכון שבו למדה הקנו לה ציונים מספקים למרות השקעה אפסית בבית. עיקר מעייניה היו נתונים לבנים, עם העדפה לבלונדינים קצוצי שיער: נישה שהתאפיינה בתחרות פחותה יחסית, שכן הנהייה הכללית הייתה באופן ברור אחר כהים מאוד. דרכי הביטוי שלה -
הרבו להקניט אותה על בחירת המילים ועל נטייתה למשפטים פתלתולים - שהיו בלתי מצויות בגילה, התגלו כנכס בשדה הפיתוי. הוריה, זוג מורים שהיה מעורב מאוד במרקם החיים המקומיים ובפעילות הציבורית, השתייכו לקולקטיב "חייכו, מצלמים אתכם" מאז הקמתו (ארגון של אנשים שסירבו לשקוע בחברה טכנולוגית דכאנית, והיה פעיל מאוד במאבק נגד טלוויזיה במעגל סגור על כל נגזרותיה). הקולקטיב הזה קרא לצופים להחרים את התוכנית, ושבועות אחדים קודם לכן - לרוקן את פחי האשפה שלהם מול המשרדים הראשיים של ערוץ M6. באותו יום הם השליכו ביצים, יוגורטים, עגבניות וכמויות גדולות של פסולת. מובן שהוריה של קלרה השתתפו בפעולה, ולאחריה הצטרפו למבצע רחב היקף נוסף שהובל בידי "זָלֵיאָה TV" (ערוץ אלטרנטיבי שהעניק בתחילת שנות האלפיים חוויה בלתי נשכחת של טלוויזיה חופשית). לא פחות ממאתיים וחמישים פעילים הצליחו להתקרב ללוֹפט במטרה לשחרר את דייריו. הם אפילו גברו על חומת המגן הראשונה. פיליפ, אביה של קלרה, הופיע באייטם קצר בנושא זה ביומן החדשות של "פראנס 2".
"הצלב האדום נכנס למחנות מעצר, אנחנו דורשים זכות זהה! הם סובלים מתת־תזונה, הם מותשים, חשופים לאור הזרקורים, הם בוכים בלי הפסקה, שחררו את בני הערובה!" הוא קרא לתוך המיקרופון של אחת העיתונאיות.
"שחררו את התרנגולות!" הצטרפו אליו השאר במקהלה, בעוד מחסום חי של היחידה לפיזור הפגנות עוצר בעדם מלהמשיך ולהתקדם.

מיותר לומר שהוריה של קלרה, העסוקים בערב הגמר באספה של הקולקטיב שכותרתה "באיזו חברה אנו שואפים לחיות?", לא היו משתגעים מהרעיון שבִּתם בת החמש־עשרה מנצלת את היעדרם כדי לרבוץ מול התוכנית השטנית, סימפטום מובהק של עולם ממוסחר מאין כמוהו, הנשלט על ידי פולחן האגו.

אחד־עשר מיליון צופים עקבו בערב ההוא אחרי הגמר של Loft Story. מעולם לא הציתה תוכנית טלוויזיה תשוקה כזאת. העיתונות הכתובה הִכבירה בתחילה פרשנויות על אודות הגעת פורמט הריאליטי לצרפת, ואחר כך, כשזו עברה משלב הגילוי לשלב ההתעוררות, נשאבה למשחק והקדישה לו עמודי שער, טורים ופולמוסים. במשך שבועות תמימים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, פסיכואנליטיקאים ועיתונאים, עורכים ראשיים, סופרים ומסאים ניתחו את התוכנית ואת ההצלחה שלה.
"מה שהיה לא יהיה," היה אפשר לקרוא בכל מיני מקומות.

הם רצו להופיע בטלוויזיה כדי שיכירו אותם. עכשיו הם היו מוּכּרים כי הופיעו בטלוויזיה. הם תמיד יישארו הראשונים. החלוצים.

כעבור עשרים שנה, רגעי הקאלט של העונה הראשונה - הסצנה המפורסמת המכוּנה "סצנת הבריכה" בין לוֹאנה לז'אן־אדוּאר, כניסת המתמודדים לווילה והגמר בשלמותו - יהיו זמינים ביוטיוב. באחד הסרטונים, הפרשנות הראשונה שניסח אחד הגולשים באינטרנט הדהדה כמו נבואה: "התקופה שבה פתחנו את שערי הגיהינום."
ייתכן באמת שבאותם שבועות הכול התחיל. יכולת החדירה של המסך. המעבר שנעשה אפשרי מעמדת הצופה לעמדת הנצפה. הרצון שיראו אותך, שיכירו אותך, שיעריצו אותך. הרעיון שזה בהישג ידו של כל אדם. שאין צורך להמציא, ליצור או לבדות יש מאין כדי לזכות ב"חמש־עשרה דקות של תהילה". מספיק להיראות ולהישאר במסגרת של עדשת המצלמה או מולה.
הופעתם של אמצעי תקשורת חדשים העצימה את התופעה. כעת, כל אחד מהם התקיים הודות לריבוי האקספוננציאלי של עקבותיו שלו, בצורה של תמונות או פרשנויות, עקבות שמהר מאוד התברר כי לא יימחקו עוד. נגישים לכול, האינטרנט והרשתות החברתיות המשיכו עד מהרה בדרכה של הטלוויזיה ומִקסמו את טווח האפשרויות. להיראות בחוץ, בִּפנים, מכל הצדדים. לחיות כדי להיראות, או לחיות באמצעות הזולת. תוכניות הריאליטי ונספחיהן המתעדים התפשטו בהדרגה אל תחומים רבים, והכתיבו למשך זמן רב את הקודים, אוצר המילים והצורות הנרטיביות שלהם.

כן. אז הכול התחיל.

"הילדים הם מלכים" / דלפין דה ויגן. מצרפתית: רמה איילון. 318 עמודים. מודן הוצאה לאור.