את לילי אלן פגשתי, פתאום במקרה, אחרי שכבר כמעט שכחתי אותה כליל. זה היה ביום קיץ חם ביולי 2023, בדיוק שלושה חודשים לפני ה-7 באוקטובר, כשעולמנו עדיין נראה שלם - אבל עולמה שלה כבר החל להתפורר. אני, כמובן, לא יכולתי לדעת את זה אז. רק ראיתי אישה שלא נראתה כמו עצמה. כמעט בלתי נראית.
השיער שלה היה צבוע בבלונד לצורך תפקיד בהצגה, והוא הוחבא מתחת לכובע מצחיה של מועדון הקריקט "לורד'ס". ובעיקר, היא הייתה חיוורת ורזה. כל כך רזה עד כדי כך שהיא יכלה להסתובב במשעול סנט מרטין בלב הווסט אנד של לונדון, וכמעט אף אחד לא ישים לב שזו היא.
עשור קודם לילי אלן לא הייתה יכולה להסתובב ברחובות של לונדון בלי שצלמי פפראצי ירדפו אחריה, ופתאום היא עומדת ברחוב ומחכה למונית בלי שאף אחד יפריע לה. אני ניגש ומציג את עצמי כעיתונאי תרבות מישראל, והיא מגיבה בנימוס, אבל בשלב הזה של חייה היא ממש לא מתרגשת מאנשי תקשורת, גם אם הם מגיעים ממדינות אקזוטיות בהן היא מעולם לא ביקרה. בהחלטה של רגע אני מחליט לצטט מהשיר LDN ואומר לה שאי אפשר לראות את השמש זורחת על בירת אנגליה בלי לחשוב על לילי אלן. היא מחייכת.
רגע לפני שאנחנו נפרדים אני אומר לה תודה על כל השירים, ושאני ממש מקווה לראות אותה מופיעה שוב. את המשפט הזה, בלי סיבה אמיתית למעט התרגשות של לפגוש ברחוב כוכבת פופ, אני אומר בלשון רבים. "כולנו נשמח לראות אותך עושה מוזיקה שוב". לא ברור על איזה טריגר בדיוק ישב המשפט הזה, אבל לילי אלן - כוכבת פופ בינלאומית - בוחרת לתת לי, הקטן והעלוב, חיבוק באמצע הרחוב. אנחנו עושים סלפי (היא נראית בו כמו בובת שעווה ואני מחייך בו חיוך מטומטם של ילד שפוגש אלילת נעורים שלו, למרות שבפועל אני בכלל מבוגר ממנה), ואז היא עולה על אובר ויוצאת מחיי לנצח.
האמת היא שזה לא מדויק. זכיתי לראות אותה שוב. עשרה חודשים אחרי אותו מפגש מקרי ברחוב טסתי לראות הופעה של אוליביה רודריגו ב-O2 בלונדון (פרסמתי ביקורת על ההופעה כאן באתר) כאשר באמצע המופע רודריגו מחליטה להזמין לבמה במפתיע את מי שהיא מכנה "כותבת השירים הכי טובה בעולם". לבמה עולה לילי אלן, עדיין מאוד רזה, אבל דומה יותר לעצמה, עם השיער השחור המפורסם שלה שחזר לקודקודה, וחצאית מאוד שחורה ומאוד קצרה. השתיים מבצעות יחד את "Smile", השיר שהזניק את הקריירה של אלן, והן נפרדות בחיבוק חם. הקהל עטף את אלן באהבה, אחרי חמש שנים שלא הופיעה. בשנה וחצי שעברו מאז לא הייתה שום אינדיקציה שהמצב הזה ישתנה. זה לא שלילי אלן פרשה מעולם המוזיקה, אלא שעולם המוזיקה החליט להתקדם בלעדיה.
ופתאום, ביום שישי לפני שבוע וחצי, ברשתות הסטרימינג צץ אלבום חדש של לילי אלן. "West End Girl". הראשון מזה 7 שנים. בעידן בו זמרות פופ לא מוציאות סינגל חדש בלי לקדם אותו באלף סטוריז ורמזים, זה היה משונה לקבל פתאום בבת אחת אלבום שלם, בלי שום פרומו שובב, שום קליפ סקסי, שום סינגל טיזרי. איזה מין קאמבק זה? ככה לא מקבלים כותרות בשנת 2025. איפה האיסטר אגז?
אלא שברגע שמתחילים לנגן את האלבום, ברצף, מהשיר הראשון ועד האחרון, מבינים את הכל. לא מדובר באוסף של שירים - אלא בסיפור. אלבום קונספט. מילה כמעט מגונה בעידן הסטרימינג. לא משהו שאפשר ללקט ממנו שיר או שניים לפלייליסט של המכון כושר, אלא יצירה שצריך לשבת ולהאזין לה מהתחלה ועד הסוף.
הזמרת חושפת בה את התמוטטות מערכת היחסים שלה עם השחקן דיוויד הארבור ("דברים מוזרים") לו הייתה נשואה חמש שנים עד שהתגרשו רשמית בתחילת השנה. זה תהליך מכאיב, שובר. כל שיר חושף עוד ועוד קליפה, בצורה כרונולוגית כמעט, של הגילויים שלה על הדרך שבה הוא בגד בה, והעביר אותה מסכת של התעללות רגשית.
בספר האוטוביוגרפי הנהדר שלה, My Thoughts Exactly, לילי אלן מסבירה שהדרך שלה לכתוב שירים היא פשוט לספר סיפורים אמיתיים מהחיים שלה, ולשיר אותם בדרך הכי טובה שהיא יכולה. בעבר זה יצר כמה שירים חושפניים על מחיר התהילה, אבל גם שירים על מערכות היחסים שלה - כולל על זה עם איבר המין הקטן מדי (Not Big), ועל זה שהיה נורא נחמד אבל לא השקיע מספיק במיטה (No Fair).
את שירי האלבום החדש לילי אלן כתבה בתוך תקופה של שבועיים בסוף השנה שעברה, בזמן שעברה את תהליך הפרידה המכוער מהארבור. אפשר ליהנות מהאלבום גם בלי להכיר את הסיפור שמאחוריו, אבל זו חוויה אחרת לגמרי ברגע שמכירים את העובדות. זה התחיל כסיפור מהאגדות: זמרת מפורסמת מאנגליה פוגשת שחקן מפורסם מאמריקה (באפליקציית ההיכרויות רעיה המיועדת לסלבס), הם מתחתנים והיא עוברת לגור איתו יחד עם ילדיה מנישואיה הראשונים בניו יורק.
הם בונים ביחד בית ענק, אותו הם מראים לכל העולם בסרטון יוטיוב קרינג'י שמתחיל בכך שהארבור "מתבדח" עם הצלמת כאילו הוא שכב איתה בעבר והוא מופתע שהיא מגיעה אליו לבית. זה לא הרגע המוזר היחיד בסרטון, שכולל את הספה בעלת העיצוב המוזר בו אפשר לשבת גב אל גב. לטענתו של הארבור זו ספה טובה למריבות, מכיוון שהוא לא צריך להסתכל בפרצוף של אשתו בזמן הריב.
ספה מיוחדת למריבות? הרי לכם דגל אדום ראשון. הסיפור מסתבך כשלילי מקבלת טלפון מלונדון, ומציעים לה תפקיד ראשי במחזה בלונדון (זוכרים את הסיפור מפתיח הכתבה? כך פגשתי אותה במקרה ברחוב, מחוץ לתיאטרון בו הופיעה). אלן הנרגשת, שהייתה בטוחה שימי התהילה שלה מאחוריה וכבר התרגלה להסתובב כאנונימית ברחובות ניו יורק, סיפרה לבעלה שהיא קיבלה תפקיד משחק. הארבור, שלמד בבית ספר למשחק ובעצמו השתתף בלא מעט תפקידים בתיאטרון, הגיב בצורה קרה: "את צריכה לעשות אודישן". ספק התקף קנאה, ספק כעס - אבל בטוח דגל אדום גדול של זוגיות רעילה.
אלן טסה ללונדון לבד. היא הייתה לבד במלון. היא הייתה לבד בחזרות. היא חזרה לזירת הפשע, לונדון האהובה שנתנה לה את ההצלחה שלה - אבל גם המקום בו הנפש שלה צולקה. עם עבר של בעיות נפשיות והתמכרויות, הפחד האמיתי שלה היה להידרדר לסמים ואלכוהול. היא התרכזה בעבודה על ההצגה, והצליחה להישאר נקיה - אבל הגוף שלה שילם את המחיר. היא החלה לאבד ממשקלה בצורה דרסטית.
דיוויד הארבור לא הגיע להצגת הבכורה של אלן על במת הווסט אנד. במקום, הוא שלח זר פרחים עם פתק. "לאשתי השאפתנית", נכתב בפתק, "אלה הם פרחים למזל רע מכיוון שאם תקבלי ביקורות טובות, את תזכי בכל מיני פרסים ואני אהיה אומלל. בעלך האוהב".
אלן שיתפה את הפתק באינסטגרם שלה, כביכול כבדיחה. בדיעבד מתברר שמאחורי "הבדיחה" הזאת הייתה אמת מחרידה. אלן קיבלה מועמדות לפרס אוליביה (המקבילה הבריטית של פרסי הטוני) והארבור החליט להעניש. יש לי צרכים, הוא הסביר לה, ואני אצטרך לשכב עם נשים אחרות בזמן שאת בלונדון. באלבום היא מספרת, בכנות בלתי נתפסת, על ההסכם שלהם. זה צריך להיות רק סקס, לא רומנים. בלי רגשות. אישה שלפני 20 שנה הייתה אחת מהכוכבות הגדולות בעולם, נכנעת ל"צרכים" של גבר רעיל, מכל הסיבות המוכרות. היא לא רוצה לקחת לילדים שלה עוד דמות אב, היא לא רוצה להרגיש שהיא נכשלה בעוד מערכת יחסים, היא רוצה להרגיש נאהבת, אבל היא בעיקר לא רוצה להיות לבד.
כאילו שזה לא נורא מספיק, אלן מגלה שאפילו בהסכם הרעיל הזה הארבור לא עמד. באלבום היא מספרת כיצד היא מגלה התכתבויות שלו עם בחורה בשם מדלן, איתה הוא נהג לשחק טניס. במגירה ליד המיטה שלה היא מוצאת קבלות למתנות שהוא נהג לקנות למאהבות אחרות. השיא מגיע כשהיא מגלה את שקית הדוויין ריד (הגרסה הניו יורקית של "גוד פארם") בה יש צעצועי מין, שמני סיכה ומאות קונדומים. השיר "Pussy Palace", שמתאר את הגילוי של "דירת התענוגות" של הארבור, הוא אחד היפים שהיא כתבה בחיים, ובוודאי העצובים שבהם.
לא בפעם הראשונה בקריירה שלה, הסאונד של השירים לא תואם למילים. זה כמובן נעשה בכוונה. מי שיאזין לאלבום החדש ברקע, בלי לטרוח להקשיב למילים, יחשוב שמדובר באלבום קאמבק חביב של לילי אלן שמהדהד את ההפקה הפאנקית של שני האלבומים הקודמים שלה. אם אלן הייתה שרה את מילות השיר בספרדית אז לא הייתי מבין מה היא אומרת, ואז גם לא הייתי מבין שזה כל כך עצוב, אבל כנראה שעדיין לא הייתי יכול להפסיק לזמזם את הפזמון של "Pussy Palace".
זה לא הבאנגר היחיד באלבום. Ruminating הוא שיר אדיר. Dallas Major שמספר על הדרך שבה מפורסמת כמוה מוצאת אהבה בעידן הדיגיטלי הוא בופ מוזיקלי ממכר, וגם קורע מצחוק. כנ"ל 4chan Stan. אולי שיר הדיס הכי ארסי באלבום. וכמובן השיר "מדלין" עצמו בו היא מנהלת דיאלוג עם המאהבת של בעלה, שיצא כסינגל הראשון של האלבום. האמת היא שאני יכול להמשיך, כמעט כל השירים באלבום פשוט טובים. למעשה, זה לכל הפחות האלבום עם הכי מעט פילרים מוזיקליים בקריירה של אלן.
העובדה שהאלבום עובד מוזיקלית לא אמור להפתיע אף אחד, בעיקר כי היא הקיפה את עצמה בצוות חלומות. בחלק מהשירים באלבום אפשר למצוא לא פחות מעשרה אנשים שונים שחתומים על הכתיבה וההפקה - תזכורת לכך שגם כשהיא חושפת את עצמה עד העצם, לילי אלן עדיין רוצה לייצר את הפופ הכי איכותי שהיא יכולה. בין השמות הבולטים אפשר למצוא את ג'ייסון איביגן (דואה ליפה, מארון 5, מדונה), את זוכה הגראמי אלסנדרו בוצ'לאטי שעבד עם SZA ופארל וויליאמס, את קיטו - מפיקה אוסטרלית שמביאה נגיעות אלקטרוניות מלנכוליות, וגם את אוסקר שלר, מהשמות המזוהים עם הסאונד החדש של הפופ הבריטי, שעבד עם צ'רלי XCX - שנראה שאלבומה Brat השפיע לא מעט על הבחירות המוזיקליות של אלן באלבום הזה.
לצדם נמצא גם סב צ'ו - מי שהיה לא רק המנהל הראשון של אלן בימי ה־MySpace שלה, אלא גם בן זוגה המיתולוגי. החיבור ביניהם באלבום הנוכחי מרגיש כמעט סימבולי: סגירת מעגל בין הילדה שהעלתה שירים לרשת ובין האישה שכותבת עכשיו על חורבן הבית. כשנשאלה על ידי מגזין ווג הבריטי אם כל מה שהיא מספרת בשירי האלבום אמיתיים היא ענתה, כמו מי שתודרכה על ידי הרבה מאוד עורכי דין כנראה, שזה מבוסס על סיפורים אמיתיים. ראוי לציין שהיא חולקת קרדיטים על כתיבה עם מספר יוצרות מוערכות אחרות, למשל קלואי אנג'לידס - אחת מכותבות הפופ החריפות של השנים האחרונות (אריאנה גרנדה, דואה ליפה) - שמוסיפה לאלבום את הטאץ' הלירי והנשי שמחדד עוד יותר את העוצמה של אלן.
לא מדובר באלבום מושלם. אבל נראה שמאז Over של פיטר האמיל מ-1977 לא היה אלבום שלם שתיאר פרידה (ובגידה) בצורה כל כך חיה וכואבת. בעוד האמיל הפך את הבגידה של זוגתו והפרידה ממנה למסע של התבוננות פנימית, אלן מספרת את מה שקרה לה בצורה כנה, כאילו כדי לפרוש מול עיניה (ובפני אוזנינו) את כל החרא, ולנסות להתמודד איתו. בסוף, היא מבינה שהיא לא מושלמת, רחוק מכך, והיא עשתה לא מעט טעויות בעצמה - אבל היא לא אשמה. זו התשובה הכי טובה לגזלייטינג. הגאולה שהיא מוצאת בעצמה הוא הדוגמה הכי טובה לוומן פאוור ששמענו באלבום פופ מאז ימי הספייס גירלז התמימים.
והחדשות הכי טובות: השבוע היא כבר הספיקה להכריז על יציאה לסיבוב הופעות ראשון מזה 6 שנים. בינתיים רק באולמות אינטימיים יחסית באנגליה. כעת, בגיל 40, ילדי הטיקטוק מגלים מחדש את הכוכבת הגדולה של לפני עשרים שנה - בגרסה חדשה, מפוכחת ובוטה מתמיד. על הדרך היא גם לא מתכחשת לדימוי הפרובוקטיבי שהפך אותה לסמל בתחילת המאה: אלן דואגת להיראות, לדבר ולשיר בדיוק איך שבא לה. השבוע, למשל, היא הופיעה באירוע פומבי כשהיא לובשת טופ שקוף למחצה שחושף בגאווה את תוצאות ניתוח החזה החדש - מהלך שנראה כמו הצהרה מודעת, לא פחות מאשר בחירה אופנתית.
מוזיקלית, לילי אלן אולי לא שינתה את חוקי הפופ, אבל היא הצליחה לעשות דבר נדיר עוד יותר - להפוך את הכאב הפרטי שלה לאמנות שתשאיר חותם. בעידן בו "להיות אמיתי" זה מצרך מבוקש, לילי אלן מביאה את האמת שלה לקדמת הבמה בכל הכוח. אל תתפלאו אם נפגוש את האלבום הזה בכל סיכומי השנה הקרובים. ובצדק, מדובר ביצירת מופת חד פעמית. בסופו תמחאו כפיים, ותרצו לתת לה גם חיבוק.