שלוש נשים קשורות בטרגדיה אחת: קראו פרק ראשון מתוך "שלוש אמהות"

השעה עשר ורבע ואַיְילָה ריצ'רדסון עוד לא חזרה הביתה.
אבּי מסתכלת על השעון שמעל האח, מקשיבה לתקתוק שלו הממלא את הדממה.
לא מתאים לבת שלה לאחר.
היא לוקחת את הטלפון לידה, בודקת אם יש הודעות שלא נקראו, לא מוצאת דבר, מקלידה הודעת וואטסאפ לחברתה הטובה, ניקול.

 שמעת מנתניאל הערב? איילה עדיין לא חזרה מהמסיבה ולא שמעתי ממנה. x

היא מסתכלת על הטלפון שלה, מחכה ששני ה-V ייהפכו לכחולים — ניקול אף פעם לא רחוקה מהנייד שלה. היא חשה דאגה קלה כשהם נשארים אפורים.
אבּי שומעת צליל מתכתי של מפתח במנעול הדלת הקדמית, היא מסובבת את ראשה במהירות, תחושת הקלה מרחיבה את ריאותיה. אבל כשהדלת לסלון נפתחת, זאת לא אַיְילָה שנכנסת, אלא קליאו. היא לובשת מכנסי אימונית אפורים וגופייה לבנה שמותירה מעט מאוד מקום לדמיון. הבגד חושף יותר מדי עור בשביל נערה בת חמש-עשרה, למרות שאבּי אף פעם לא מעזה להעיר לקליאו על בחירות הלבוש שלה, ואם היא עושה את הטעות הזאת, היא נענית במבט נוזף מלווה בהרצאה על זכויות פמיניסטיות.
קמט של דאגה מעמיק במצחה של אבי מפני שאיילה עדיין לא בבית, אבל היא מתאמצת ליישר אותו ומקדמת את בתה הצעירה בחיוך.
"חשבתי שהחלטת להישאר אצל פְרֵיָה הלילה?"
קליאו מושכת בכתפיה, לא פוגשת במבטה של אבי. "שיניתי את דעתי."
"לא חזרת הביתה ברגל לבד, נכון?"
קליאו מגלגלת עיניים, משחקת עם החוט במותן מכנסי האימונית שלה. "זה בסך הכול עשר דקות הליכה."
"אני בכל זאת מעדיפה לבוא ולקחת אותך אם השעה מאוחרת. את יודעת את זה."
קליאו נאנחת בהתנשאות של נערה מתבגרת ואבי בוחנת את פניה של בתה: עיניים כחולות ערניות ממוסגרות בקו עיפרון שחור עבה, ריסים מעובים במסקרה, שפתיים מבריקות מליפגלוס ומכווצות בקו צר ובלתי מתפשר.
"שמעת מאיילה?"
קליאו מביטה ישירות באבי בפעם הראשונה מאז שנכנסה הביתה ומעווה את פניה. "לא. למה שאשמע ממנה?"
"חשבתי שאולי היא שלחה לך הודעה או משהו. היא אמרה שתחזור הביתה עד עשר."
קליאו מנענעת בראשה. "אלוהים ישמור, שרק העלמה המושלמת לא תאחר בחמש-עשרה דקות," היא אומרת בקול מלא בבוז, מסתובבת ופונה לכיוון הדלת.
"את הולכת לישון?"
"כן." ההברה היחידה, הקצרה נשארת תלויה באוויר כשקליאו יוצאת מהחדר.

אבי מקשיבה כשהיא עולה בכבדות במדרגות, תוהה — כפי שהיא עושה לעתים קרובות — על הנערה שקליאו היתה יכולה להיות בעולם מקביל, כזה שבו אביה לא מת משבץ שבוע אחרי יום הולדתה העשירי. היא היתה ילדה כל כך שמחה לפני כן: שופעת התלהבות מידבקת, מעט חצופה, קצת מרדנית. בעלת קסם טבעי, מקרבת אליה אנשים עם חיוכה השובב והתובנות התמימות, לעתים קרובות מצחיקות. מין ילדה שהצליחה לעורר חיבה בכל מי שנמצא בחדר מבלי להשתחצן. אבל עכשיו — חמש שנים מאז מותו של סטיוארט — הילדה ההיא נעלמה מזמן, הוחלפה בנערה שבזה לכל מה שאבי אומרת ועושה, לא משנה כמה היא מתאמצת להגיע אליה.
אבי חוזרת להביט בטלפון שלה, היא מתחילה להקליד הודעה לאיילה, למרות שחלק ממוחה אומר לה לעצור. איילה בת שבע-עשרה. זה לא חריג שבני שבע-עשרה מאחרים לחזור הביתה אחרי מסיבה. ועשר ורבע היא לא שעה מאוחרת לליל שישי, אבי יודעת את זה.
אבל היא יודעת גם שאיילה היא לא כמו בני נוער אחרים. היא אחראית, מתחשבת, חרוצה. היא תמיד שולחת הודעה לאבי אם היא מתעכבת בדרך הביתה. היא הבת שעליה הורים אחרים מדברים בנימה מעריצה, כי איילה תמיד מתחשבת ברגשותיה של אבי, ומהווה סלע רגשי איתן מאז שסטיוארט מת. ולאיילה יש אימון שחייה מוקדם מחר, והיא יודעת שהיא צריכה לישון היטב אם היא רוצה שהאימון יהיה מוצלח. אחרי הקשיים הלא צפויים באימונים בקיץ — וירוס לא נעים ולאחריו פציעה בכתף — איילה עבדה קשה מאוד בבריכה, נחושה להיבחן בחודש הבא לתחרויות הארציות. אבי יודעת שאיילה טובה מספיק; המאמן שלה הבהיר זאת, וכך מראות גם התוצאות שלה בתחרויות המחוזיות בשנה האחרונה. כל מה שאיילה צריכה לעשות הוא להתאמן קשה. להישאר ממוקדת. לישון מספיק.


 הֵיי מתוקה. רק בודקת, הכול בסדר? תודיעי לי אם את רוצה שאבוא לקחת אותך. xxx

עוד כשהאצבע שלה שולחת את ההודעה, היא מרגישה אשמה. המסיבה אצל מירה בבית, מרחק הליכה קצרה משם. איילה תחזור הביתה בשלום. ג'ולס או יסמין, שגרות בקרבת מקום, בטח ילוו אותה בדרך חזרה. אבי דואגת לחינם.
צלצול הפעמון בדלת מהדהד בתוך השקט, ואבי קופצת ממקומה, היא מניחה שאיילה בוודאי שכחה את המפתח שלה. היא כזאת מסודרת בדרך כלל, נדיר שהיא שוכחת או מאבדת משהו.
כשאבי פותחת את הדלת הקדמית, היא מודעת למשהו שלוחץ לה בחוזקה על החזה.
זאת לא איילה שמחייכת אליה בהבעה מתנצלת.
במקום זאת, שני שוטרים עומדים בפתח. ואף אחד מהם לא מחייך.
"גברת ריצ'רדסון? אני השוטר קֵלי וזאת השוטרת הֵסֶל. אנחנו יכולים להיכנס, בבקשה?"

ניקול הולכת על קצות אצבעותיה ויוצאת מחדרו של בנה, וסוגרת את הדלת בקליק חרישי.
לרגע היא מקשיבה, אוזנה צמודה לדלת העץ, ממתינה לראות אם יתעורר.
עברו שנים מאז שעשתה זאת. בגיל חמש-עשרה, ג'ק כבר לא זקוק לה — הוא לא רוצה שהיא תכסה אותו במיטה בלילה. אבל הערב הזה היה שונה.
מעבר לדלת היא שומעת את קול נשימותיו הסדירות ומרשה לעצמה לחוש מעט הקלה.
היא יורדת בשקט במדרגות, נושפת בדממה ומנסה לחסום את התמונות מאירועי הערב שמבזיקות בראשה.
ג'ק ישן. זה מספיק לעכשיו.
היא נכנסת למטבח ונבהלת למראה נתניאל הנשען על הכיור ולוגם כוס מים.
"מתי חזרת הביתה?"
נתניאל מרוקן את הכוס, מנגב את הפה על שרוול הז'קט, וניקול מתאפקת לא לומר לו להפסיק עם זה. בעוד עשרה חודשים נתניאל ייהפך רשמית למבוגר — הוא כבר נראה כמעט מבוגר עם מבנה גופו הגבוה והרזה, גפיו הארוכות מדי כאילו צמחו על דעת עצמן ושכחו לעדכן את שאר גופו — וניקול יודעת שהזכות שלה להעיר לו הולכת וקטנה עם כל יום שעובר.
"לפני כמה דקות."
ניקול עוברת ליד אי המטבח, מושיטה יד לארון שמעל מקרר היין לקחת כוס. היא צופה — כאילו בהילוך אטי — בכוס שנשמטת מאצבעותיה ומתנפצת על הרצפה המרוצפת בצפחה אפורה.
"את בסדר?"
ניקול מהנהנת, אך זה דורש ממנה מאמץ עצום. "סליחה. תיזהר לא לדרוך על הרסיסים."
ניקול מושיטה יד מעבר לנתניאל, פותחת את הארון שמתחת לכיור, לוקחת את המברשת והיעה ומטאטאת את הרצפה בתנועות רחבות, תזזיתיות.
"את בטוחה שהכול בסדר? את מתנהגת קצת... מוזר."
ניקול עוצרת, שואפת שאיפה עמוקה. היא לא מבינה איך אפשר להרגיש גם תשושה וגם מלאת אדרנלין בו-זמנית. "אני בסדר. זה ג'ק. הוא הרגיש ממש לא טוב הערב."
"למה את מתכוונת?"
ניקול מהססת, לא בטוחה כמה פרטים לספר. "הוא פשוט לא הפסיק להקיא. זה היה נורא. כמעט לקחתי אותו למיון."
"לעזאזל, אני מקווה שאני לא אֶדבּק."
ניקול ממהרת להרגיע אותו. "הוא נראה קצת יותר טוב עכשיו. הוא ישן. נקווה שמצבו ישתפר עד הבוקר. אבל אני מניחה שיעברו כמה ימים עד שהוא יתאושש לגמרי."
היא קמה, משליכה את הרסיסים לפח ונזכרת שהיתה צריכה לעטוף אותם בנייר עיתון, אנדרו בטח יעיר על זה מאוחר יותר, כשיחזור סוף-סוף הביתה מהעבודה.
היא שולפת את הנייד מהכיס האחורי של הג'ינס לראות אם אנדרו שלח הודעה, היא רואה וואטסאפ מאבי שנשלח לפני כמה דקות.

 שמעת מנתניאל הערב? איילה עדיין לא חזרה מהמסיבה ולא שמעתי ממנה. x

ניקול מביטה לכיוון המטבח. פניו של נתניאל קבורות בטלפון שלו.
"איך היתה המסיבה?"
נתניאל מושך בכתפיו. "בסדר."
"איילה עדיין היתה שם כשעזבת?"
הוא מסתכל על הרצפה, וניקול חושבת שהיא רואה עקבות כמעט בלתי נראים של משהו — מבוכה? אי-נוחות? — מבזיקים על פניו.
"לא יודע. עזבתי מוקדם. הלכתי לאליוט. למה?"
"אבי שלחה הודעה, היא שואלת אם שמעתי ממך. איילה עדיין לא חזרה הביתה." היא בוחנת את פניו של בנה, מחפשת סימן לרגש שראתה לפני רגע, אך אינה מוצאת דבר. "באיזה שעה עזבת?"
נתניאל מושך בכתפיו. "לא זוכר. תשע, אולי? מה העניין? לא ממש מאוחר."
ניקול לוקחת מטלית, מנקה כמה פירורים תועים מהדלפק. "אבי פשוט קצת מודאגת, זה הכול." היא שוטפת את המטלית, סוחטת אותה, תולה אותה על הברז. היא מנגבת את הידיים כדי לענות להודעה של אבי.
"דרך אגב, איפה המכונית שלך?" נתניאל בקושי מרים מבט מהטלפון שלו כשהוא שואל את השאלה.
ניקול מקמטת את מצחה. "מה זאת אומרת? היא בכניסה לחניה."
נתניאל מרים מבט, מנענע בראשו לשלילה. "היא לא שם. חשבתי שיצאת, כשהגעתי הביתה."
ניקול מהססת לרגע, הגלגלים מסתובבים במוחה: היא חושבת על ג'ק למעלה, מריצה את זיכרונה לאחור, נזכרת באירועי הערב. "היא חייבת להיות שם. החניתי אותה שם קודם, כשהחזרתי את ג'ק מהכדורגל."
"טוב, היא לא שם עכשיו."
ניקול יוצאת מהמטבח אל המסדרון, חוצה את הרצפה המרוצפת בשחור-לבן. פותחת את דלת הכניסה ויוצאת לחניה, היא רואה את המקום הריק שבו המכונית שלה אמורה להיות. מחשבות מתרוצצות במוחה, מנסות ליצור נרטיב עקבי.
"אני מוכן להתערב שגנבו אותה." קולו של נתניאל נשמע מעבר לכתפה, מסוקרן. "אבא אמר שהיו המון גניבות רכב באזור לאחרונה."
למשך כמה שניות ניקול לא עונה, מחשבותיה כמו בד מרוח בצבע.
"את מתכוונת להתקשר למשטרה?"
ניקול מסתובבת, מוצאת את נתניאל בוהה בה. חודרת בה הכרה — הצורך לפעול, להתמודד עם המצב — היא מהנהנת ופותחת את הטלפון שלה.
"אני חושבת שאין ברירה."

ג'נה מסתכלת על הניירת המונחת בערימה על הספה לידה, חווה תחושה של מועקה רק מלהביט בה. היא מתלבטת אם להמשיך לעבור עליה עכשיו, השעה כמעט עשר וחצי בליל שישי, או להחליט שדי להיום ולהמשיך מחר. לא בפעם הראשונה היא תוהה אם לבוסים שלה בעירייה יש מושג כמה שעות עבודה שבועיות בממוצע משקיע עובד סוציאלי מעבר לשעות הנוספות הנקובות בחוזה העבודה שלו, מבלי לקבל עליהן שכר.
צלילי בס מהדהדים מהדירה שמעליה. הלסת של ג'נה מתהדקת בכעס. הפלישה המוזיקלית הלילית התדירה הזאת מהדירה השכנה נמשכת לעתים קרובות עד השעות הקטנות של הלילה. ג'נה ניסתה לדבר עם הדייר, ביקשה ממנו להיות קצת יותר מתחשב, אבל הבחור הצעיר שפתח את הדלת — בלי חולצה, מכנסי אימונית תלויים נמוך על עצמות האגן שלו — רק עיקל את שפתו העליונה לעומתה וענה לה, "אני אעשה מה שאני רוצה בבית שלי, הבנת סבתא'לה?" ג'נה היא רק בת שלושים ותשע, בנה בן שבע-עשרה; היא מקווה לא להיהפך לסבתא במשך עוד שנים רבות.
"הֵיי, אמא."
היא מסתובבת ומוצאת את קאלום עומד מאחוריה, ברדס משוך גבוה מעל ראשו, כפות ידיים דחוסות בכיסי הג'ינס שלו. עדיין היא חשה לעתים הלם רגעי כשהיא רואה אותו, הילד הקטן שלה דומה עכשיו לגבר בוגר: מטר תשעים, כתפיים רחבות, רזה ומחוטב מאימוני האתלטיקה שלו. היא מבינה שהיא משוחדת, אבל היא חושבת שהוא נאה, שהוא הבחור הצעיר והמוכשר שכל אחד היה רוצה לצדו אם היה תקוע על אי בודד: חזק, ישר, אמין.
"לא שמעתי אותך נכנס."
"ברור שלא שמעת, בגלל המוזיקה של השרוט ההוא שדופקת דרך התקרה. את רוצה שאני אדבר איתו?"
ג'נה מרימה את גבותיה. "אתה יודע טוב מאוד שלא. הוא טיפוס מגעיל — פשוט תשמור מרחק ממנו, בסדר?"
קאלום משתרע בכורסה, וג'נה עוצרת את עצמה מלהעיר לו שיזדקף.
"היה לך ערב נחמד?"
"בסדר."
"רק בסדר?"
קאלום מושך בכתפיו וג'נה מודעת למתח שמתפשט בחזה שלה. "איילה היתה במסיבה?"
הוא מהנהן.
"ו...?"
"ומה?"
"הכול היה בסדר?"
קאלום זז בעצבנות, כאילו פתאום הוא לא מוצא תנוחה נוחה.
"קאלום?"
עיניו מרצדות לעברה ואז שוב הלאה, כמו עשים קרובים מדי ללהבה. "היתה לנו מריבה קטנה."
ג'נה מאלצת את עצמה לנשום עמוק, לחשוב לפני שהיא מגיבה. "על מה?"
"לא משנה."
"ברור שזה משנה." היא יכולה לשמוע בקולה את המאמץ להישאר מאופקת. "חשבתי שהכול בסדר ביניכם עכשיו." היא חושבת על כמה מדוכא קאלום היה כשאיילה נפרדה ממנו באביב האחרון, איך לקח יותר מחמישה חודשים עד שהצליח לחזור לעצמו. איך הרגשות של ג'נה כלפי איילה השתנו בפתאומיות רבה כל כך מחיבה לכעס כששברה את לבו של קאלום. כמה קשה היה לה לקבע חיוך מנומס ואדיב על פניה כשראתה את איילה באירועי בית הספר מאז.
"כן, אנחנו בסדר." הוא לועס את זווית פיו. "אני הולך להכין טוסט. רוצה משהו?"
ג'נה מנענעת בראשה לשלילה, וקאלום קם בבת אחת מהכורסה. הברדס של הסווטשרט מחליק אחורה, חושף סימן אדום על לחיו.
"איך קיבלת את השפשוף הזה על הפנים?"
קאלום מניף את כף ידו אל לחיו. "נתקלתי בדלת. במסיבה." מבלי להמתין לתגובה, הוא פונה לכיוון המטבח הקטן והמרובע הסמוך לסלון.
ג'נה מקשיבה לקאלום מכין לעצמו משהו קטן לאכול — צליל של קופסת הלחם, היניקה של דלת המקרר, הקרקוש של הסכו"ם — והיא מודעת לכך שהדופק שלה מהיר. היא חושבת על שלוש השנים האחרונות, על מאמציה לחלץ את קאלום מבית הספר הקודם שלו, להרחיק אותו מהשפעות מערערות. היא חושבת על הציונים המצוינים שלו שזיכו אותו במלגה שמאפשרת לו לעשות את כיתות י"א וי"ב בתיכון הפרטי שבו הוא לומד כעת, בית הספר, שבו הוא פורח, מבחינה אקדמית לפחות, במהלך השנה האחרונה.
ואז היא חושבת על מסלול ההתבגרות של קאלום, על מעורבותו באירועים שיכלו בקלות להוביל את חייו למסלול אחר, ועל נחישותה להעביר אותו בית ספר כדי לאפשר לו התחלה חדשה. על איך שהאמינה שעלה על הדרך הנכונה כשהתחיל לצאת עם איילה: איילה החכמה, הפופולרית, הנבונה. ילדה נחמדה, ג'נה חשבה. ואז חשבה כמה היתה מודאגת מאז שאיילה נפרדה מקאלום, וחששה שזה עלול להוריד אותו מהמסלול.
ואז היא חושבת על השפשוף האדום הבוהק על פניו של קאלום, על ההסבר הלא מתקבל על הדעת שנתן, על הריב שלו עם איילה, ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות — אין דרך שהיא יכולה לשכנע את עצמה לעצור את החרדה המתפשטת בין צלעותיה.

"שלוש אמהות" / האנה בקרמן. מאנגלית: אילן פן. 342 עמודים. פן הוצאה לאור וידיעות ספרים.