פסטיבל תל אביב הראשון, שנערך בסוף השבוע האחרון, הוא המשך ישיר של "פסטיבל הפסנתר" שנערך במשך 25 שנים בעיר, אך נדד בשנה החולפת לאילת בגלל "סיבות". מי שרוצה לקרוא עוד על "הסיבות" מוזמן לחפש בגוגל או לעשות את מה שיותר מדי אנשים עושים בתקופה הזאת ומבקשים את התשובה מ-ChatGPT שיכול במקרה הטוב להמציא להם תשובה שקרית, או לנסח את אותה תשובה שאפשר היה למצוא בחיפוש פשוט. ככה או ככה, זה לא באמת משנה. צרכני המוזיקה רק הרוויחו, כשבמקום פסטיבל פסנתר אחד, קיבלנו שניים - אחד באילת, ואחד בתל אביב, אפילו אם כבר לא קוראים לו ככה.
בלי המיתוג של "הפסנתר", פסטיבל תל אביב יכול לשווק אותו כפסטיבל רב-תרבותי שמשלב בין מוזיקה ואמנות, תוך כדי ניצול חכם של הלוקיישן של מוזיאון תל אביב. שזה מקסים, ולא שונה בהרבה מהמותג הקודם שנערך במשך שנים באותו חלל ממש. יותר מ-120 אמניות ואמנים לקחו חלק בפסטיבל ב-40 מופעים שונים, כאשר כרטיס לאחד מהמופעים המרכזיים העניק אפשרות לצפות גם במיצגים השונים - וכך למעשה כרטיס אחד העניק את האפשרות לצפות במספר רב של הופעות "אלטרנטיביות" או פרינג'יות יותר. נדב מנוחין כבר כתב על היופי הזה (באמת יופי של דבר) בביקורת שלו, כשבנוסף להופעה המרכזית בה צפה הספיק לראות את גלעד כהנא עושה פריסטייל ברחבי המוזיאון.
אני זכיתי לראות שני מופעים מרכזיים, כשהמרכזי בהם היה של המנהל האמנותי של הפסטיבל: שלומי שבן. מתישהו הפסקתי לספור את מספר הפעמים שראיתי את שבן מופיע בפסטיבל הפסנתר, אבל השם שלו הפך לנרדף עם הפסטיבל ההוא (כיוצר) עוד לפני שהפך לפנים של הפסטיבל החדש (כמנהל). בעבר, אם בחר להשיק מופע חדש בפסטיבל, או פשוט בחר לשתף פעולה עם אמנים אחרים - שבן תמיד בלט בתוכנייה כמופע שאסור היה לפספס. אבל זה כאמור בכלל פסטיבל אחר לגמרי עם שם אחר לגמרי, ולכן אין צורך יותר להשוות בין המופע ההוא עם פורטיס בתחילת הדרך או המופע המושלם ההוא בסוזן דלל עם יוני רכטר ואבנר קנר - מכיוון שאין בכלל עוררין שזה המופע הכי טוב של שלומי שבן בפסטיבל תל אביב, ולו בגלל שהוא היחיד.
והאמת היא שזה היה מופע פשוט של שלומי שבן, במובן הטוב של המילה. בלי להקה, בלי תזמורת, בלי פירוטכניקה ובלי תמונות ענק של איתמר בן גביר. רק שלומי והפסנתר. רק הפסנתר ושלומי. שבן, סטיינוויי ובניו. החלל האלגנטי של אודיטוריום רקנאטי במוזיאון תל אביב מרגיש קטן פתאום למי שכבר רגיל למלא את היכל התרבות, בית האופרה או קיסריה - אבל האינטימיות הזאת הופכת את ההופעות של שבן למיוחדות יותר, בהן אי אפשר לדעת מה יקרה.
זה התחיל דווקא די רגיל. הסטליסט לכל הפחות נבנה בלי הפתעות מיוחדות. הוא פתח עם "סיגריות" מהאלבום הראשון, ממנו ביצע גם את "עמוק" האנדרייטד, ואת הלהיט הגדול "כולם אומרים" בגרסה האופראית שלו. וכמו בכל ההופעות שלו בשנים האחרונות אי אפשר היה בלי "תמונה משפחתית עם רה"מ" - שקיבל עדכון קטן במילים לרגל 30 שנה לרצח רבין.
אלא שאחרי שבעה שירים, הוזמן לבמה האורח שלמה גרוניך, שהתיישב על הפסנתר שממול שבן. בפרסומים למופע נכתב שמו של שלומי שבן בגדול, ומתחתיו "אורח מיוחד שלמה גרוניך". על הכרטיס למופע היה כתוב רק את שמו של שבן. אך בפועל זה היה כמעט מופע משותף - הרבה בזכות אותו חלל אינטימי, והאינטואיציה הבימתית של שבן. באמצע הופעה של עצמו הוא הבין שזה לא עוד "אורח מיוחד", והחליט להקטין את עצמו לטובת המאסטרו ממנו שאב כל כך הרבה השראה לאורך השנים. שבן הרגיש את מה שהקהל יכול היה להרגיש: זו יכולה להיות שירת הברבור של אחד מהמוזיקאים החשובים שהיו פה.
שבן וגרוניך ביצעו יחד את "ציור", כששבן ממלא את מקומו של מתי כספי (מינוס הגיטרה שחסרה כל כך, אבל בכל זאת פסטיבל הפס… טוב לא משנה), ואז המשיכו לסט להיטים של גרוניך שכלל את "נואבה", "שיר אהבה טרי" ו"שירים פשוטים". גרוניך ביקש מהקהל לעזור לו לשיר חלק מהשירים ודיקלם את המילים, עד ששבן נזף בו בשובבות: "שלמה, אל תעזור להם, הם מכירים את המילים". רגע מצמרר במיוחד התרחש כשגרוניך בחר לעשות קאבר לשיר "ערב לזכרי" מהאלבום הראשון של שבן. לאור מצבו הרפואי שפורסם לאחרונה, השיר קיבל משמעות מטלטלת יותר.
גרוניך ירד מהבמה לקול תשואות ממושך, ושבן התכבד בסגירת התכנית עם "תרגיל בהתעוררות" בגרסת הסולו נטולת חווה אלברשטיין. שבן ירד מהבמה כשהמטרה המקורית הייתה לחזור להדרן עם שלושה להיטי ענק: "מותק את אצלי בראש", "כנען" ו"עברנו לצפון". אלא שכמו שאמר זקן ליברפולי חכם: החיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות. שבן חזר מההדרן וכבר התחיל לנגן את הפתיחה של "מותק", כשמישהו מהקהל צעק: "נורי". שבן עצר לרגע את הנגינה, והתחיל לנגן במקום את השיר על בנו הבכור תוך כדי שהוא מוסיף גם את שמו של בנו השני לוקא לשיר, בהחלטה נבונה לאור העובדה שהוא ישב במרחק שבע שורות מהבמה.
אלה דברים שלא יכולים לקרות בהופעה גדולה עם רקדניות ותפאורה מיוחדת, אבל כן בחלל האינטימי הבטוח ששבן יודע לבנות סביבו בהופעות כאלה. זקני השבט זוכרים הופעות במועדון הברלה בלהבות חביבה בה נתן לקיבוצניקים מסטולים לטפס לבמה ולנגן איתו כמה שירים, סתם כי זה הרגיש נכון. אז בפעם הראשונה שלו כמנהל מוזיקלי של פסטיבל תל אביב, כשהוא מול הקהל הכי ביתי שיש, זה הרגיש לו נכון להחזיר את גרוניך לבמה לעוד שיר אחד.
שבן לא ביצע אף שיר מהאלבום "עיר", אני לא חושב שזה קרה ב-18 השנים שעברו מאז שהאלבום יצא. זה בלט בעיקר כי זה אלבום שחוגג את תל אביב, וכזכור, זה היה הפסטיבל שלה. אך בשלב הזה כל התכנונים המוקדמים נזנחו. האדם מתכנן תוכניות וג'ון לנון צוחק מלמעלה. וכך, לבמה חזר גרוניך כדי לבצע את "יש לי סימפטיה" של מאיר ויזלטיר, שבאופן הולם למדי הולחן גם הוא לפסטיבל שחגג 70 שנה לייסוד העיר תל אביב. לא ברור עוד כמה פעמים נזכה לראות את גרוניך מבצע את הפנינה הג'אזית הזאת, ובטח בגרסה מלאה באלתורים עם שלומי שבן. איזה מחדל זה יכול היה להיות אם הם היו מוותרים על ההזדמנות הזאת. איזו דרך מושלמת לחתום את ההופעה המיוחדת הזאת. גרוניך זכה שוב לתשואות, והפעם השניים ירדו ביחד מהבמה ולא חזרו. שבן בוודאי נאלץ לקבל אלף החלטות בתור המנהל המוזיקלי של הפסטיבל הזה, אבל כנראה שזאת, הספונטנית, הייתה החשובה ביותר.
כמה שעות אחרי ההופעה של שבן, התקיימה ממש על אותה במה הופעה של ג'ימבו ג'יי, עם השם המסקרן "ג'ימבו ג'אז" (או כפי שזה היה כתוב על הכרטיס: גימבו גאז). ביחסי הציבור של המופע סירבו לתת לי פרטים על המופע מעבר לכך שזה משהו מאוד שונה ממה שהוא עשה בעבר, אך ג'ימבו עצמו פתח את המופע בהסבר פשוט שזה פשוט משחק מילים שהמציא המנהל שלו והוא זרם איתו. האמת הייתה איפשהו באמצע.
זה אמנם לא היה "מופע ג'אז" במובן הקלאסי של המילה, אבל זה בהחלט לא היה מופע רגיל של עומר הברון, השם המפורש שמאחורי התופעה התרבותית שהיא ג'ימבו ג'יי. ראשית, להקת ספא שהיא חלק בלתי נפרד מ"פירות ההצלחה" של הברון לא ליוותה אותו (למעט המתופף איתי "ניצחונות" כפיר) כשבמקומה הגיעה הגיעה סתיו אחאי שהחיוך שלה גדול כמעט כמו הכישרון שלה, יחד עם הטריו המוזיקלי שלה שבמשך ערב שלב ניסה "להילחם" בטקסטים של הברון.
התוצאה הייתה מבלבלת לפרקים. הטקסטים של הברון, בין אלה שנכתבו לפני ה-7 באוקטובר ובוודאי אלה שנכתבו אחרי (כולל שירים מאלבום שבדרך שהוקראו על ידו כספוקן וורד) הם מהמצמררים והמדויקים ביותר שנכתבו על עוטף עזה אי פעם. אפילו טקסטים שלא הוא כתב, כמו הקאבר שלו ל"נופל וקם" של שב"ק ס' מרגיש היום כמו נבואה אפוקליפטית משוגעת. אלא שלא תמיד החיבור המוזיקלי עבד, כשלמעשה העיבודים "הג'אזיים" (שהיו יותר בכיוון של Fאנק ואסיד ג'אז) בלעו בתוכם את הראפ החלק של הברון.
בחלקים שזה עבד כמו "במקום שאני גר", "סתם בן אדם" או "לא מה שסיפרו לנו" - זה היה מעולה. גם "סלט" זכה לשדרוג מגרסת האלבום, כשהאירוניה וההומור מקבלים הפעם קצת יותר קונטרה מהמוזיקה. אבל במקומות אחרים כמו "עשיתי" המילים קצת הלכו לאיבוד מאחורי חומת הסאונד. נו מילא, ממילא כל הקהל הכיר את השיר בעל פה. כנ"ל ב"סתלבט בקיבוץ", שיר השנה התשפ"ג שקיבל מאז טוויסט טראגי במיוחד - וסלל במובנים מסוימים את הדרך ל"מפרש לבן", שהפך להמנון של השנה השניה של המלחמה בעזה.
בשורה התחתונה, קצת בדומה למנהל המוזיקלי של הפסטיבל, ג'ימבו ג'יי מנסה להמציא את עצמו מחדש בכל הופעה מחדש. כך למשל הספיק להוציא שני אלבומי הופעה שונים לחלוטין כבר, כאשר ההופעה במוזיאון בשישי האחרון יכולה לחלוטין להפוך לאלבום הופעה שלישי. כל זה בזמן שחלק מהלהיטים הכי גדולים - "מטקות", "עזבנו את תל אביב", "בומים", "תביאו חטיפים", "פירות ההצלחה" או הפייבוריט שלי "מאמי אני על זה" - נשארו בחוץ. כשנזכרים באמן שפרץ לתודעה בסך הכל לפני שמונה שנים, זה לא דבר של מה בכך.