"כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין הוא אחד האלבומים הישראלים הגדולים אי פעם, אם לא הגדול שבהם. נכתבו על כך כבר מילים רבות מספור, אך נזכיר: אוסף של שירים ענקיים, שכתבו והלחינו צוות של טיטאנים ממנור ויונתן ושפירא וביאליק ואלתרמן וגולדברג ושמר וכספי ועוד ועוד, הצליחו ללכוד ב-1975 את נפשה של ישראל שותתת הדם וההמומה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אלה שירים שפוצעים את הלב גם היום.
50 שנה אחרי, ואחרי ההלם של אוקטובר נורא אחר, הוא רלוונטי ומטלטל ממש כמו אז. לא פלא אם כן שפסטיבל תל אביב הראשון בחר להיפתח עם מופע מחווה לציון אבן הדרך, בניצוחו של ערן ויץ, שותפה הנאמן של אלברשטיין בשנים האחרונות וניהול אמנותי של אתי אנטה שגב. "הפסטיבל שואף להיות חוה אלברשטיין", אמר בפתיחה שלומי שבן, הרוח מאחורי הפסטיבל שמארגנת עיריית תל אביב.
אם כן, "שרות חוה אלברשטיין - 50 שנה לאלבום כמו צמח בר" היה ערב ארוך, מושקע ומרתק ששמר על רמה גבוהה לכל אורכו ומיד נדבר על מעלותיו הרבות, אך לפני כן כדאי לסלק את הפיל החדר עם הערה קנטרנית ולציין כי שמו אינו משקף אותו במדויק. אף שבוצעו בו שירים מאלבום המופת, הרי שיותר ממחציתו נשארה בחוץ ולמעשה מדובר בהוקרה של הקריירה הארוכה שלה לדורותיה. האם ערב מחווה ל"כמו צמח בר" יוצא ידי חובתו ללא "ימי בנימינה", "שיר ליל שבת", "פגישה לאין קץ" או "חופים"? הדעת שנותנת שלא. אפשר להתעצב גם על השירים המוכרים פחות שנותרו בחוץ. אבל אחרי שמיצינו את הנקודה כדאי לזכור דבר מה נוסף: אפשר לערוך ארבעה או חמישה ערבי מחווה פנטסטיים ומקיפים לאלברשטיין בלי לחזור אפילו על שיר אחד. הקטלוג עצום וכל המרבה הרי זה משובח, מה זה כבר משנה אם מדובר בסוכריה כזו או אחרת?
על כן נעבור לחלקה הראשון של הכותרת, שסוגר מעגל מעניין: זו הפעם השלישית שעולה ערב שבו זמרות שרות חוה אלברשטיין. הפעם הראשונה הייתה במופע "בנות חווה" מ-2009, שהכיל בעיקר זמרות אינדי אך לא רק, ונערך גם הוא באירוע שנקרא "פסטיבל תל אביב". הזמרת אפרת גוש והצ'לנית מאיה בלזיצמן הן היחידות מהערב הנוכחי שהיו שם גם אז. כעבור חמש שנים התגלגל הערב הזה לאלבום האולפן "שרות חווה אלברשטיין", שגם לו היה שריד בערב הנוכחי: הביצוע של אסתר רדא ל"אתה פלא".
ההבדל העיקרי בין היוזמות ההן לערב הנוכחי הוא בפרופיל: אז זמרות מהשוליים בתחילת דרכן חגגו את המלכה האם של המוזיקה הישראלית. היום זה ערב הרבה יותר ממורכז, עם שלל זמרות מיינסטרים. ועוד עם זאת, הגישה זהה במידת מה: לפרק את הדימוי הממלכתי ולהרכיב במקומו מחדש את הדמות של אלברשטיין האמנית - לא נציגה של הממסד אלא דווקא אלטרנטיבה הומניסטית ולעתים אף חתרנית מפרספקטיבה נשית לאתוס מיליטריסטי-גברי. וזה היה משכנע.
בערב שהנחתה רננה רז ונמשך כשעתיים וארבעים עם כמעט 30 ביצועים, העיבודים נטו להיות קרובים למקור אבל עם טוויסט קטן פחות או יותר בכל אחד מהם. ניגע בהם בקצרה נינט פתחה בהצטיינות עם ביצוע מאופק של "רקמה אנושית אחת" שהסתיימה בשירת אקפלה, מדגישה את הכאב שטמון בו; אחרי מחרוזת אינסטרומנטלית קצרה (המעט שקיבלנו מתוך "ימי בנימינה"), ביצעה מאיה בלזיצמן, מהלהקה הקבועה של אלברשטיין, את "השכם השכם בבוקר", שצבוע בכל הצבעים של הטראומה מהשבת השחורה. סולו הצ'לו המטלטל והווירטואוזי שלה במהלכו הציף את כל זה, והמחיש שוב שהיא הקלף המנצח של כמעט כל הפקה ישראלית משובחת. ואלרי חמאתי הביאה את ההפתעה הראשונה של הערב, עם עיבוד מרענן ומסולסל של "שיר משמר" למנדולינה (עוזי פיינרמן), ולפתע לא ברור איך יהודה פוליקר לא ביצע את השיר הזה מעולם. דווקא הביצוע הבא, "לכל איש יש שם" בדואט של חמאתי עם אפרת גוש, היה שמרני ופחות מוצלח: שיר עם כל כך הרבה מטענים דרש פיתרון רדיקלי ומעניין יותר מאשר חיבור של שתי זמרות שאוהבות דרמה בשיר מינורי ושקט. ובאמת, כשגוש מקבלת שיר במידה שלה, אפל וגותי כמו "בגלל הלילה", הוא יושב בול.
ממשיכים עם נטע ברזילי לאזורים שמדגישים יותר את הכיף, השעשוע והתעוזה של אלברשטיין. זה מתחיל עם עיבוד ג'אזי מהיר ל"כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב", שדווקא סופו האיטי טען אותו והפך אותו למיוחד, מנכיח את האובדן. אחר כך הצטרפה אליה אסתר רדא לעוד ביצוע מענג באקפלה של "אתה פלא" שנתן הרבה כבוד לקולות של שתיהן, וסיפק גם מחווה מדליקה: רדא שרה "עשוי אתה להיות כשייקספיר, מיכאלאנג'לו, חוה אלברשטיין", לקול תשואות הקהל. אחרי עיבוד מהיר ל"סולווג" עם בנג'ו, עלתה רונה קינן ששרה שני שירי מחאה - את "שחמט" של לוין (בעיבוד רוקנרולי) ואת "נוסע סמוי". שני השירים האלה, יחד עם "אתה פלא" ("מדוע תחדל האהבה בגבול") סימנו את המחווה לאלברשטיין כלוחמת צדק, כזו שלא מפחדת לשיר את מה שהיא מאמינה בו. הדבר נכון במיוחד גם לשיר הבא, אחד משיאי הערב - ביצוע מקהלה של מקהלת בת קול ל"חד גדיא" בעיבוד שהמחיש לא רק את חוסר התוחלת של מעגל האימה אלא גם את כל כאב הדורות שטמון בו. הוא זכה לתשואות אדירות מהקהל שקם על רגליו.
המקהלה נותרה גם ל"שיר מגרש את החושך" האנרגטי של סי היימן, נציגת הדור הוותיק-יחסית בערב. היימן, שאביה היה שותף קרוב ומנטור של אלברשטיין בתחילת דרכה, טענה את הסיפור המשפחתי שלה לתוך "כמו צמח בר", בהמשך לביצוע הנפלא שלה משנות ה-80 לשיר. זה השלב שבו עלתה מירי מסיקה, לביצוע של כמה שירים לא טריוויאליים: "אלפונסינה והים" של מרסדס סוסה ("הייתי מקדישה אותו לטלפון של הפצ"רית") ו"רחוק רחוק" שאלברשטיין כתבה לגליקריה ("היא התגלתה כמזרחית"). אחר כך הובילה בהומור האופייני את "נשין רוקדות" יחד עם גוש וברזילי, לרבות כוריאוגרפיה תואמת.
גם עלמה זק עלתה לביצוע של "לונדון" - ליהוק נחמד ומדליק, והביצוע הגון, אבל אפשר היה לתת לו יותר אדג'. דורון טלמון אחריה עם "אדבר איתך" גם כן בביצוע נעים אך לא מסעיר. מעניין יותר היה הדואט שלה עם דנה ברגר ל"ואיך אצלך", שהביא לבמה בצדק את השנים האחרונות והנפלאות בקריירה של אלברשטיין. ברגר גם הביאה את אחד הביצועים הנפלאים של הערב בשיר "תפילת יום הולדת" - ביצוע מלא מחשבה, הגשה נפלאה ומרגשת בשיר מתקתק-מריר. הערב המשיך עם שי המבר, שהביאה את הקאבר המצליח שלה של "החיטה צומחת שוב". היא זמרת נהדרת, אבל גם כאן חסרה איזו התאמה יותר רדיקלית. הרבה יותר אהבתי את הדואט המקסים שלה עם ואלרי חמאתי ל"ערב אחר" של עמירה הגני שהלכה לעולמה לאחרונה. שתי הזמרות התחבקו על הבמה בדואט נוגע ללב על התקווה לקום מהקושי. מסיימים עם נופר סלמאן בביצוע מאופק ונוגה של "האמנם (את תלכי בשדה"), עם "חיוכים" של סלמאן וטלמון (ליהוק מעולה לשיר הזה), במילים המקוריות שלו, ולבסוף "שיר סיום" של רונה קינן ואסתר רדא.
אחרי כל הביצועים האלה עלתה אלברשטיין בעצמה לבמה, ובצניעות אופיינית ביקשה מכולם רק לשבת. כל הזמרות הצטרפו אליה לשיר "לו יהי". אחרי כל העיבודים המשוכללים, זה היה ביצוע הרבה יותר מאולתר, כולל טעויות במילים. אבל מה לעשות: בסוף הרגע הזה, שכולו הערכה והוקרה ותקווה ("תן להם לשוב הלום"), היה יותר מרגש מהכול.
למחרת המשיך הפסטיבל בתוך מוזיאון תל אביב, לוקיישן מושלם שהולם את כל מה שאפשר לקוות לו מאירוע כזה. הופעות בין יצירות מופת, בירות במעברים ויופי בכל מקום. אמנם דברים כאלה כבר קרו במוזיאון, ובכל זאת ראוי להתעכב על התענוג.
באמצעות "כרטיס הטיול" שלי יכולתי לעבור בין כל החדרים והתערוכות - כולל זו היפה של סשה אוקון שהלך לעולמו באותו הערב - ולקלוט את ההופעות המזדמנות יותר ופחות. כיוונתי במיוחד אל גלעד כהנא, שהציג קטע פרפורמנס בשם "חתירה אל ההווה" בגלריה מאירהוף, סמוך לפסלי הענק של חנאן אבו חוסיין ולקיר הצמר שהציבה שם. בעוד נגן גיטרה נעמד שם על הבמה והחל לנגן, בקע לפתע קולו של כהנא ממקום אחר - והתברר שההופעה - 20 דקות אורכה - היא בכלל מחוץ לחדר, ושם הוא ביצע מונולוג ספק מאולתר ספק מתוכנן, דיבר על יחסיו עם המיקרופון שספק עבד ספק לא עבד, ושוחח עם הקהל המזדמן שהתגודד סביבו - עם כל הסגולות הידועות של כהנא כאמן במה. מרענן, קצר ובעיקר חופשי.
המשך הערב הציג הופעת טרום בכורה לקראת האלבום החדש של נעם רותם, עם הרבה שירים חדשים. המוזיקה של רותם היא כמו פנס בחדר חשוך: מאירה את המקומות החבויים, ומביאה נחמה ותקווה בשעת הצורך. מפני שבישראל שעת הצורך בנחמה היא על-זמנית, תמיד טוב לשמוע שיש עזרה בדרך.
רותם מוקף בלהקה משובחת, נטולת תופים, של גיטרות, פסנתר וקלידים נוספים (דניאל ליבר, מאור ויזל וסטלה גוט, שהיא גם אמנית סולו נהדרת). הם עוטפים את מה שהפך לסגנון העיקרי של רותם, שמתרחק מלהיטי הרוק האינטנסיביים שלו לעבר שירה איטית, דיבורית כמעט, מוקפת בצלילי אווירה. השירים החדשים הם כאלה, עם כל מילות המפתח של חיפוש אחר תקווה ואהבה ("כל העולם חשוך, רק בחלון שלך יש אור" או שיר הנושא של האלבום הבא, "אופק רחוק").
זה האלמנט של רותם והוא מצטיין בו, אבל הוא מתעלה לא פחות כשהוא מרשה לעצמו להתרווח ולצאת מאזור הנוחות הזה, בטח עם "איפה היא עכשיו" הסוחף, או שיר אחר שלא ברור מה שמו, אבל הוא פותח בו את הקול בגדול כשהוא שר "זה ייגמר בדמעות". והיום גם דמעות, אלה שתמיד מגיעות עם "כולם מדברים על הילד", שרותם הקדיש לכיכר העצובה עדיין שבחוץ.
אחרי ביצוע משותף של כל הלהקה ל"עזרה בדרך", נשמע צליל חזק מהקלידים. "אתה שומע את זה, מאיפה זה מגיע?", הוא שאל את ליבר, ומיד השיב: "מהתקווה". אחר כך הוא הוביל את הקהל להצטרף אליו בסינגל החדש, "מת מאהבה", והערב הלך לקראת סיומו בחיוך מספק.