דור אחרי המגפה בחוסר יציבות: קראו פרק ראשון מתוך "סיום מדומה"

כבר היה מאוחר מדי כשהבנתי שהביטוי להגיע רחוק הוא פחות מטפורי משחשבתי. היה עלינו להתרחק גיאוגרפית מנקודת המוצא, הרהרתי כשבהיתי החוצה מחלונו של המטוס שעשה את דרכו בחזרה לישראל; בתא הנוסעים עמד רחשם היציב של המנועים, מבעד לחלונות האובאליים הלך וקרב אלינו מצע הבניינים הבהיר שלאורך החוף; תל אביב נראתה כמו שכבת עובש לבן שהצטברה על אדמה ישנה. ההתרחקות מנקודת המוצא נתפסה כביטויה המובהק ביותר של שאפתנות ותאמה את הפקודה שהוטחה בנו ללא הרף ומתוך כל הדברים: "תיהנו." מקץ כמה עשורי חיים כבר ניתן היה לקבוע שהפקודה ההיא הוטמעה בנו היטב, ובכל זאת התקשינו להתחקות אחר המקומות המדויקים שמתוכם נמסרה לנו: אחד מהם כנראה היה הבעתה של השחקנית מהפרסומת של 'לוריאל' כשהטתה את ראשה בהתפנקות והכריזה: "אַיי'ם וֶרת' איט," או אולי הפרסומת של אחד ממותגי הספורט - שמו לפתע חומק ממני, אך סיסמתו חוזרת אליי עכשיו - "העתיד שלך אינו העתיד שלי." בפרסומת הושמע שיר שמילותיו היו: "אני לעולם לא אלך בדרך שלך. אני אמצא את דרכי, בכוחות עצמי." רטט עמום עלה כל העת מהאוזניות האלחוטיות, מברכות ימי ההולדת, מחדרי השינה. בכל מקום הושמעו ביטויים כלליים כמו 'לטרוף את העולם' בשעה שהמרחב סביבנו רק הלך והצטמצם. היינו במגע תמידי עם דבר שצורתו לא הייתה ברורה לנו ובכל זאת התווה את צעדינו; כל המעשים והמילים תועדו ושוקללו לכדי צביר ערפל שריחף מעל לגגות ובסמוך לקרקעיות האוקיינוסים. ככל שהתבגרנו נטרקו בפנינו בזו אחר זו האפשרויות הכלכליות שעמדו בפני הורינו, ואנחנו המשכנו להפריח לאוויר ביטויים שידענו כי לא נוכל לממש; השתדלנו, אם כן, לבלות. חלקנו לא התרחקנו ונשארנו לגור בעיר שבה הורינו גרו, לעיתים אפילו במרחק הליכה מביתם. הורים שהייתה להם היכולת לתמוך כלכלית בילדיהם שבגרו, עשו זאת. הם העבירו להם סכומים באופן קבוע, אנחנו התביישנו בכל פעם שראינו את הספרות מופיעות בירוק בחשבונותינו. האפשרות לחוש צער על תלותנו נחשבה לחוצפה, ובצדק; זו הייתה זכות שזכינו בה, גם אם מגעילה ורירית.

"בנקודה כלשהי בחייכם כנראה שמעתם מישהו בסביבתכם אומר: 'זהו, אלה החיים שלי מעכשיו.'" על מסך הטלפון שלי נראה חילוף של צעירים לבושי בגדים נקיים שנגעו במצחם בהילוך איטי או טמנו את ראשם בין ידיהם. סביבי, על שפת מעבר החצייה הצטופפו הולכי רגל וקרבתם אליי אפשרה להם לראות בדיוק במה צפיתי; עד לא מזמן עוד נהגתי להצניע דברים כאלה. "לפעמים אנחנו יכולים להרגיש תקועים עד כדי כך שאנו באמת מאמינים שלעולם לא נצליח לצאת מזה." מתוך האוזניות הלבנות שהיו תחובות באוזניי בקע קולה של הקריינית, שדמה באופן מדהים לקול הצונן של האישה שביטאה את המילים המוקלטות בתוכנת התרגום של גוגל; החלטתי שזו אותה אישה. "אז בואו נכיר בזה: להתחיל מחדש זה לא קל, אבל זה אפשרי. ברוכים הבאים ל'נזיר מקצועי', היום נעניק לכם תשעה כלים מעשיים שיסייעו לכם להתחיל מחדש." מצגת הצעירים הוחלפה בנוף גיאיות מכוסי יער־עד של עצי אשוחית, שצולם מרחפן; הרגשתי כאילו הקריינית מדברת אליי מהשמיים, "אז בואו נצלול ישר לנקודה. הצעד הראשון: קבלו את עברכם." הגיאיות הוחלפו בבחור שצעד מהורהר על גשר בשעת דמדומים, מאחוריו הגיחו מדי פעם שחפים שהתעופפו במקור פעור. "לעולם לא תוכלו לשנות את עברכם, וההיקבעות לגביו רק תגרום לכם לרגשי חרטה שיקשו עליכם ברגע הקשה שבו אתם מצויים. אז במקום להתבוסס בעברכם, למדו ממנו, שחררו אותו והתמקדו במה שכן תוכלו לשנות. ומעל לכול, סלחו לעצמכם." בזווית העין הבחנתי שהאיש שעמד משמאלי צפה במסך שלי בעניין; כשהבחין במבטי הוא הסיט מייד את פניו בחזרה אל הצומת. "צעד שני: התבוננו. הדברים שחוויתם לאחרונה לימדו אתכם לקח וכעת הופכים להזדמנות עבורכם לשפר את עצמכם. בחנו את האירועים שאירעו לכם והעריכו מדוע הדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו." הרמתי את פניי אל הכביש, ולמולי נפרשה לפתע השתלשלות האירועים שהביאה אותי לכאן כעקומה ספירלית שעלתה מהקרקע כלפי מעלה בתנועת מעגל אינסופית סביב עצמה. "למדו מטעויותיכם. הקדישו מדי יום זמן להתבוננות בהתנהלותכם ובחנו מה בה זקוק לשינוי. אם השינוי שתבצעו יתגלה כבלתי מדויק, אל תהססו לשנות גם אותו; זכרו, ההחטאה היא חלק מהתהליך." השפלתי שוב את פניי אל המסך, וכעת נראתה בו בחורה שצולמה כשהיא יושבת על ראש צוק וכותבת בפנקס; מבעד לשערה שהתבדר ברוח וכיסה חליפות את פניה נראה חיוכה הדק שהסגיר את הירקמותן של תוכניות. "צעד שלישי: זהו את מטרותיכם. מאפיינהּ החשוב ביותר של מטרה בת־השגה הוא הגדרתה הברורה. ערכו רשימת מטרות לטווח הקצר ולטווח הארוך, ולאחר מכן צרו רשימת תתי־משימות שיקדמו את כל אחת מהמטרות שציינתם. צעד רביעי: צאו מאזור הנוחות. ההתנסות בחוויות חדשות תעזור לכם לשנות את נקודת מבטכם על חייכם ותמלא אתכם תחושת מטרה. צעד חמישי: טִפחו לעצמכם על השכם. בקרוב תחוו רגעים שבהם כל התהליך המתואר כאן ייראה לכם כמו מאבק עקר ותו לא. לעיתים אפילו תחושו שאתם כלל לא מתקדמים, אך זה לא נכון. אתם כן מתקדמים, גם אם אתם לא מרגישים בכך. עקבו אחר התקדמותכם וחגגו כל צעד." הרמתי שוב את עיניי אל הצומת - בעברו השני של מעבר החצייה הצטברה כמות גדולה של הולכי רגל; כולנו חיכינו לאותו האות. "צעד שישי: צפו את האתגרים. נסחו לעצמכם את האתגרים שבהם נתקלתם בעבר וחִשבו מראש על פתרונות אפשריים עבורם, כך שכשתפגשו בהם שוב תהיו מוכנים. אך צַפּו גם לכישלונות." על המסך הופיע זוג שהתחבק בחוזקה על רציף של תחנת רכבת תחתית לא מזוהה; התחלתי לתהות מי יצר את הסרטון הזה. "זכרו שכישלונות הם חלק בלתי נפרד מחייו של כל אדם ושאסור לתת להם לעכב אתכם. צעד שביעי: בחנו את הערכים. בסרטון הקודם הראינו כיצד הערכים שבהם אנחנו מחזיקים מגדירים אותנו, אך גם ניתנים לשינוי בכל שלב בחיינו." מרחוק עלתה יללת אמבולנס ואני חשתי לפתע בעצמותיי את מדרונותיו הקרבים של סוף חודש אוקטובר, שבו יחול יום הולדתי השלושים ואחד: סתיו חמים יקנה חזקה על העיר, ואז, או לפחות כך נאמר לי, תחל ההידרדרות. "עליכם להשתמש ברגע הזה כהזדמנות לבחינת הערכים שלפיהם חייתם עד כה. בדקו אם הם פועלים לטובתכם, ואם תגלו שלא, אמצו ערכים חדשים. צעד שמיני: קבלו את ההחלטה. זה הזמן לקבל החלטות משנות־חיים בכל מישורי חייכם. צעד תשיעי: מצאו מנטור. ברגע כזה מותר לכם להודות שאתם זקוקים להנחיה," קולה של הקריינית הסגיר חיוך אוהד, "גם האנשים הדגולים ביותר הלכו פעם בעקבות צעדיו של אדם אחר. המנטור שתבחרו יכול להיות מישהו שהגיע להישגים דומים לאלו שאתם מבקשים לעצמכם עכשיו, או אדם שצלח משבר דומה לזה שאתם חווים כעת. זה גם לא מוכרח להיות מישהו שאתם מכירים באופן אישי, זה באמת יכול להיות כל אדם שתמצאו ראוי לתפקיד." ברקע החל להישמע קרשנדו של אקורדים מז'וריים שנוגנו בכלי מיתר, לקראת סיום הקריינית אימצה נימת דיבור רכה אפילו יותר: "חשוב שתעניקו לעצמכם את הזמן הדרוש כדי לעבור את זה. והכי חשוב -" החיוך עזב באחת את קולה, "שתמשיכו. פשוט תמשיכו," היא הפצירה, מודאגת; למשך כמה רגעים התנגנה רק המוזיקה לבדה. לאחר מכן הקריינית דיברה שוב, הפעם בקול עליז: "אם מצאתם ערך בסרטון הזה, שתפו אותו והי-" כיביתי את המסך באחת. הולכי הרגל שבצד השני החלו לצעוד לעברנו, אנחנו עשינו כמותם; כששני הנחילים החלו להתמזג זה בזה חלפו על פניי גבר חבוש כיפה, חיילת בהירת שיער במדי חיל האוויר, בחור שנסע על קורקינט שכור, בחורה ששני עגילי כסף זעירים ננעצו במרכז לחייה; בעל כורחי סקרתי את פניהם בחיפוש אחר כשירות לתפקיד שהוזכר בסוף הסרטון. כפי שקורה לאדם על סף רעב, דברים מפתיעים החלו להיראות לי אכילים.

חזרתי לכאן בתחילת החגים. באחד הימים הראשונים שלי כאן נכנסתי לחנות מקס סטוק ברחוב יהודה הלוי וקניתי לעצמי מחברת חדשה במטרה להכניס מעט סדר במרכיבי חיי. רציתי לנסות להבהיר כמה דברים, ולו למען עצמי בלבד. בחרתי במחברת הראשונה שראיתי על המדף: מחברת חלקה ופשוטה בעלת כריכה רכה בצבע ירוק זרחני, שעל כריכתה נכתבה באותיות שחורות המילה Campus. כשיצאתי מהחנות הגדרתי אותה כראשיתם החומרית של חיי החדשים. מהר מאוד הגיעו הימים השבריריים של ראש השנה, אנשים נסעו. אשר לי, מקץ שלושה ימים שבהם ישנתי על הספה שבבית הוריי, עברתי לגור בסאבלט ומאז גרתי רק בסאבלטים. הנחתי שאסתדר כך עד שאצליח לייצר משהו אחר מחיי, לאחר שרוקנתי אותם כליל לקראת מעבר כושל לאוסלו, שעוד אספר עליו, אבל בל נקדים את המאוחר.
בשבועות הראשונים כאן בעיקר הלכתי. אלו היו טיולים ארוכים שחוויתי כשילוב צורם בין היכרות עמוקה וכמעט מוחלטת עם כל מקום שהגעתי אליו ובין זרות מטאפיזית שכנראה נבעה מחוסר היכולת שלי להאמין שאכן חזרתי אל הרחובות האלו, והפעם לבדי. המקומות היחידים שהיו נטולי זיכרונות עבורי היו שטחיהן הפנימיים של דירות שטרם הזדמן לי לבקר בתוכן, והשהייה בסאבלטים סייעה לי בכך. כל התמקמות ארעית בדירתו של זר סיפקה לי הפוגה קצרה ונעימה של גילוי. הדבר הצליח להסיח את דעתי מעט וכעבור כמה שבועות נדמה היה שמצבי משתפר; חזרתי לדבר, לאכול. כעבור כמה חודשים כאלה אימי, שניסתה לעודד אותי, התקשרה אליי אחר הצהריים אחד באמצע דצמבר ושאלה אם ארצה לאכול איתה במסעדה שמול בית האופרה. התברר שהיא כבר הייתה שם ואפילו תפסה שולחן. הסכמתי, אף על פי שלא היה לי תיאבון. בינתיים, מתוך הסאבלט שבו גרתי אז ברחוב קלישר, כבר שמעו בעוצמה את הרעש גם כשהחלונות היו סגורים; עבודות הבנייה החלו מדי בוקר סביב השעה שבע ונפסקו רק עם רדת הערב. הרעש הגיע מכמה מוקדים שונים ברחבי העיר והתכנס לכדי צליל אחד מתמשך, מרובד והיחיד שהופיע בחייהם של כל תושבי האזור; מאות אלפי אנשים שחיי כל אחד מולאו במצבור שונה של צלילים: התראות, שירים, קולות אנושיים, המהומים, אנחות, יללות בעלי חיים, חריקות חפצים. בליל קולות הדחפורים והקידוח תפס את מקומם של צפצופי השעונים המעוררים ואת נעימות הפתיחה של מבזקי החדשות, שעד אז תחמו את תחילתם וסופם של הימים. לפני חמש שנים המכון הגיאולוגי לישראל התריע על רעידת אדמה שבקרוב תכה בשבר הסורי־אפריקאי לכל אורכו, אך לא נקבו בתאריך. מומחי המכון טענו שמדובר בעניין של זמן בלבד וקראו להיערכות של כל התשתיות, ומאז הבנייה לא נפסקה; הפועלים עבדו בחגים, לעיתים גם בגשם. מתוך גרגור הקידוח נשמעו מדי פעם צרימה חדה של משחזת או דפיקות פטיש, הד נפילתו של חפץ גדול במרחק. לעיתים נשמעו שיחות שנוהלו בצעקות ובשפה שלא הבנתי. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שהדבר הזה כבר לא ייעלם: זה קרה ברגע שבו הרעש נפסק בפתאומיות לכמה שניות ואני גיליתי שאוזני הפנימית משלימה אותו בעצמה. בכל אופן, ביום שבו פגשתי את אימי במסעדה שליד בית האופרה נאלצתי לחלוף על פני כמה מאתרי הבנייה; לא הייתה באמת דרך להימנע מהם. חלק מהבניינים נהרסו מהיסוד ונבנו מחדש ואילו אחרים רק עברו הגבהה ושיפוץ חיצוני. ליד כל אתר הוצבה מכולה ששרוולי דליים גלשו לתוכה מהקומות העליונות ועננת אבק עלתה והתאבכה בכל פעם שפסולת הושלכה לתוכה מגבוה. יריעות יוטה שחורות כיסו על הפיגומים ומבעד להן נראו מדי פעם הפועלים, חולפים כצללים. אני מודה שלא שמחתי לפגוש באותו יום את אימי. למעשה, לאורך כל התקופה ההיא מאז שחזרתי העדפתי לעשות כל דבר אחר: ימים שלמים תעיתי ברחובות בחוסר מעש, מדי פעם נכנסתי לשירותים של בית קפה מזדמן כדי לאונן בעמידה; ידעתי שאנשים במצבי בדרך כלל איבדו את היצר המיני לפחות לתקופה מסוימת, אך במקרה שלי האורגזמות החדות הושגו בקלות ובאמצעות הדמיון בלבד, יכולת שכיום נחשבה לנדירה וקיבלה מעמד של כישור. כך העברתי לפחות חודשיים. מדי פעם עצרתי לנוח בגנים הציבוריים, על ספסלים או על הדשא. לעיתים זרים פתחו איתי בשיחה, כמעט תמיד דרך התייחסות לקעקוע שלי; בגיל עשרים ושתיים קעקעתי על אמתי הימנית משפט ארוך בשפה זרה. מדי פעם אנשים שאלו אותי למשמעותו, היו כאלה שהגיבו על אורכו, או על הגופן. היום אני כבר כמעט לא מבחינה בו, אף על פי שהוא די בולט. בכל פעם שאנשים שאלו אותי לפירושו עניתי להם בהתלהבות כבושה; אהבתי שפנו אליי. בעיקר נהניתי כשאנשים העבירו עליו את כף ידם ללא רשות. לעיתים כשעניתי להם המצאתי לו פירוש אחר, לפי מצב רוחי. לשני בחורים שפנו אליי לפני שנים במנהרה שמתחת לאלנבי עניתי שזה תרגום של השורה האחרונה מתוך 'שירת האזינו', לגבר עם עיניים בולטות שהחל לצעוד לידי בקרליבך עניתי שזו שורה מתוך מכתב ההתאבדות שהשאירה אימי. בחודשים הראשונים לחזרתי לכאן, רוב התקשורת שלי עם הסביבה הסתכמה בשיחות הקטנות ההן על הקעקוע ואולי עוד כמה מבטים, בקשות. בתיבת הדוא"ל שלי הלכה והצטברה כמות מיילים שידעתי שלא אטרח לקרוא, חלקם נשלחו אליי מהבנק או מגופים ממשלתיים, מאנשים שעוד הייתה לי איזו התחייבות כלפיהם. התעלמתי מכל זה בעיקשות, וגם באמת לא היה לי אכפת. ובכל זאת, בדיעבד אני יכולה להעיד שרציתי להיחלץ ממצבי, אפילו מאוד. אך ככל שהימים חלפו גיליתי עוד ועוד דרכים שבהן יכולתי לממש את הרצון הזה; היו רגעים מרהיבים שבהם חשבתי שאנסה את כולן.

ככל שהשנה האזרחית החדשה התקרבה, נדמה היה שהחורף לא עשה את דרכו אלינו. אשר לי, ככל שדחיתי את שיקום מצבי, ידעתי שאני גורמת סבל להוריי. אימי הייתה, אפשר לומר, במצב הפוך לשלי: מאז שיצאה לפנסיה היא דאגה למלא את זמנה בפעילויות לגמלאים, אך למרות לוח הזמנים הצפוף שיצרה לעצמה, הסיבה העיקרית לפגישותיי איתה הייתה רצוני למלא את החללים ביומה שעוד נותרו ריקים, חללים שחששתי שילכו וייפערו לקראת המפגש החזיתי שלה ושל אבי עם השעמום. אימי ילדה אותי כשהייתה בת ארבעים וחמש, וכעת פילסה את דרכה יחד עם אבי בתוך העשור השמיני לחייהם. אני, כבתם היחידה, הפנמתי מהר מאוד את תפקידי כמוקד העיקרי לאושרם, וכעת, גם כאחראית על בריאותם ועל איכות חייהם. באותו יום כשעשיתי את דרכי אל בית האופרה צפיתי תוך כדי הליכה בסרטון של בחורה מקנדה שפירטה את תוכן התפריט התזונתי שלה מראשית היום ועד סופו: הנחתי לקולה הרך להציף את ראשי כשחציתי את הרחובות, הוזכרו גרנולה ותותי גוג'י, מרק אפונה, נתחי סייטן. כשהתקרבתי אל מבנה בית האופרה המוכר, האור הקשה של השעה שתיים הוטח על רחבת האבן הגדולה שלפניו: קרני שמש כתומות עזות פלשו אל חלל המסעדה מבעד לחלונות הזכוכית והאירו כזרקור את פניהם של כמה מהסועדים. תמיד סלדתי מהתאורה של השעה הזו ביום: הבשלת הצהריים שמגיעה לשיא במטח הבוער שמבשר שהשמש מתחילה לשקוע. כשחלפתי על פני בית האופרה ראיתי את עצמי בתוכו בילדותי, את ביקוריי התכופים בו יחד עם אימי, שהביאה אותי איתה לשם במסגרת עבודתה. בשנים ההן היא הייתה יועצת בפנימייה ידועה לנוער בסיכון, ובתום שלוש שנות עבודה שם מנהל הפנימייה מינה אותה לאחראית על סל התרבות. במסגרת תפקידה החדש היא נשלחה מדי שבוע לצפות בהצגות ובמופעי מחול ונדרשה לבחור את התכנים התרבותיים שאליהם ייחשפו חניכי הפנימייה. היא הרבתה לקחת אותי איתה למופעים ההם כדי שאחווה עליהם דעה, כמעין שופר לדעתם של בני דורי. הפנימייה הייתה מוסד ותיק ובעל שם שנחשב לאחת המסגרות הכי מאתגרות לאנשי חינוך במדינה; הגיעו אליה נערים ונערות מרקע קשה, בנים ובנות להורים שישבו בבתי סוהר, או שאושפזו בכפייה במחלקות פסיכיאטריות או במוסדות גמילה. היו כאלה שהסתבכו עם השוק האפור, לחלק מהחניכים היה עבר פלילי משל עצמם. ואימי התגאתה בכך שעבדה שם ובכל פעם שדיברה על המקום ההוא או על הקולגות שלה התנסחה תמיד בלשון רבים ('אנחנו נותנים שם את הנשמה שלנו'). היא גם נהגה לספר לאבי ולי על מעשי האלימות שפרצו שם מזמן לזמן. משום מה זכורה לי כעת רק התקרית של המדריך שכמה חניכים נעלו אותו במרתף; זה קרה בסוף היום, והמדריך ההוא הבחין שהדלת נעולה רק אחרי ששמע את החניכים מתרחקים אל קצה המסדרון בצווחות. הוא הכה על הדלת הכבדה וצעק להם שיחזרו, אך המסדרון נותר שקט. סוללת הטלפון הנייד שלו כבר אזלה באותה שעה ואיש לא שמע אותו כשצעק מתוך החדר חסר החלונות. בסופו של דבר הוא העביר שם יומיים שלמים. כשהשרת הגיע בבוקר של יום ראשון הוא פתח את הכיתה ההיא ומצא אותו ישן על אחד השולחנות; התברר שהוא חרבן בפינה. אימי סיפרה שהוא דווקא היה אחד המדריכים האהובים, אבל שזה לא מפתיע אותה שזה קרה לו; הטענה הזו צייתה להיגיון הפנימי הנפרד ששלט במקום הזה ואני מעולם לא לגמרי הבנתי. אבל למרות הכול קרו בפנימייה ההיא גם דברים יפים. אימי נקשרה לכמה מהחניכים שליוותה, ואת חלקם אפילו הזמינה לארוחת ערב בביתנו; בכל פעם שאירחנו אחד מהם אני הפקתי הנאה משונה מהצפייה בהתרפקות הנערות והנערים האלו על קבלת הפנים החמה של הוריי, על האופן שבו הוריי חיבקו אותם בהיכנסם לבית ועל התעניינותם הכנה בחייהם בפנימייה. ידעתי שהמילים והתנועות של הנערים והנערות ההם סותתו בידי ערב רב של מצוקות שהתוו את חייהם והיו זרות לי לחלוטין. בזמן הארוחה נהגתי לשלוח אליהם מבטים ממושכים, רבי־משמעות. הם כמעט תמיד החזירו לי באותו מבט. לאורך שנות העבודה של אימי בפנימייה הצטרפתי אליה לפעמים לשתי הצגות בשבוע. היו ערבים שכלל לא התחשק לי ללכת, ובכל זאת הלכתי.
"אני מצטרפת למישהי," אמרתי למארחת שעמדה בכניסה למסעדה.
המקום היה מלא, אך די מהר הצלחתי לאתר את אימי בתוכו. היא ישבה לבדה בשולחן רחב שיועד לארבעה כשגבה שפוף מעל סלט עגבניות קטן; היא תמיד חיכתה לי. היא כבר התחילה לאכול, כנראה הייתה רעבה מאוד. היא נראתה רחוקה באופן מוזר משאר האנשים שישבו לשולחנות סביבה ומהמנהגים שקשרו אותם למקום וזה לזה; עוצמות המבט, נימת הפנייה אל המלצרים. תהיתי אם היא הייתה באותו רגע בתוך אחת מאותן מערבולות. משקפי הראייה הרב־מוקדיים והיוקרתיים שקניתי לה ליום הולדתה השבעים, לפני שש שנים, היו מונחים כעת על עיניה ונראו כמו לכלוך. בכל פעם שראיתי אותה מרכיבה אותם התחרטתי על הרכישה ההיא. גם שערה הבלונדיני נראה שמנוני וכאילו התפצל לקווצות דקות ולחות. בעודי מתקדמת אל שולחנה נזכרתי שעברו יותר מחודשיים מאז שצבעתי לה את השיער; מעֵבר לביקוריי הרגילים בביתם נהגתי להגיע אליהם פעם בחודשיים במיוחד כדי לצבוע לה את השיער בערכה הביתית, מלאכה שלמדתי בעל כורחי ככל שראיתי אותה עושה אותה בעצמה. לפני כל ביקור כזה אימי הייתה מציעה שאגיע מוקדם יותר מהשעה שקבענו, כדי להאריך את הביקור. בדרך לביתם הייתי קונה את ערכת הצביעה בגוון מספר C53, ששמו 'בלונד זהוב', ותוך כדי שהיא היטיבה את ישיבתה על הכיסא שהצבתי מול המראה ערבבתי את קרם הצבע בנוזל הלבן ובתוך שניות ריח חריף מילא את החדר. הייתי מכסה לה את השורשים הלבנים במברשת קטנה ולבסוף עושה לה עיסוי בקרקפת; הייתי מעבירה את קצות אצבעותיי על קרקפתה החיוורת שנראתה מבעד לשיער הדליל, והיא הייתה משעינה את ראשה בידיי בהתרווחות ואומרת בשקט: 'תודה, מותק שלי'; ברגעים ההם הרגשתי כאילו אני מחזיקה את גולגולתה. את הזמן שהיה עליה לחכות עם הצבע על השיער היא ביקשה שנעביר בצפייה בחדשות. היא הייתה מסוגלת לשבת ימים שלמים מול המבזקים ששודרו שוב ושוב וסיקרו את פעולות הצבא והמשטרה בעקבות פיגועי הטרור ומול קטעי הווידיאו שחולצו מתוך מצלמות האבטחה שתיעדו את הרחובות או צולמו על ידי אזרחים שנקלעו לזירת האירוע. אבי ישב איתנו וצפה אף הוא במראות החוזרים ונשנים; מהמבט הזהה שבו הם הביטו במסך עלו ציפייה כנה וכבוד, הם הרגישו שהם מביטים ישירות בעולם. אחרי שטיפת הצבע מהשיער הייתי מבשרת להם שעליי ללכת והם תמיד התנגדו לכך וטענו שכבר מאוחר ושאולי כבר עדיף שאישאר לישון אצלם, אף שהשעה הייתה בסך הכול שמונה בערב והדרך חזרה אל הדירה שבה גרתי אז עם צור, בעלי לשעבר, שכנראה כבר חיכה לי במרפסת עם שתי הכוסות הנמוכות שמילא ביין עד חציין, הייתה במרחק הליכה או נסיעת אוטובוס קצרה. עכשיו כשהתקרבתי לשולחן המסעדה המהודר שלצידו ישבה אימי הבחנתי מרחוק בבחור שהכרתי וישב במרחק כמה מטרים מאיתנו: זה היה בחור שלפני שנים נהגתי לשכב איתו בקביעות במשך כמעט שנה וחצי. הכרתי אותו דרך חבורה שמאז כבר נעלמה כליל מחיי. מעולם לא היינו זוג, וגם לא היה בינינו דיבור מתמשך, אף על פי שאני יכולה להעיד שבאמת חיבבנו זה את זה. באותו רגע תפסתי שמאז הפעם האחרונה שראיתי אותו עברו שמונה שנים. באותו רגע שמונה השנים ההן התגבשו בתוכי בבת אחת לכדי דבר בעל גבולות ברורים, לתקופה. כעת, כשישב במרחק חמישה־עשר מטרים ממני, נדמה היה לי שהוא לא השתנה כלל: השיער עד הכתפיים שקשר בגומייה על עורפו, גם הבגדים שלבש נראו כמו אלו שנהג ללבוש בתקופה שבה נהגנו להיפגש. עצם המחשבה שהכרתי את בגדיו הפכה את נוכחותו בחדר לכמעט סוריאליסטית, כאילו באמת הגיח מתוך העבר. ניסיתי להיזכר בתקופה שהסיפור בינינו התחיל, איך הגענו למצב שבו היינו: הוא נהג לכתוב לי מדי שבוע כדי לקבוע את היום והשעה שבהם אגיע אליו. ההודעות הראשונות שקיבלתי ממנו הורכבו מכמה משפטים, אך ככל שהקשר בינינו נמשך ההודעות ששלח התקצרו למילים בודדות, ובסוף כללו רק מילה אחת, כמו 'מאוד', או 'בואי'. כעבור כמה חודשים הוא עבר לכתוב רק את המילה 'אייר', שמי הפרטי. אנשים תמיד טרחו להביע בפניי את דעתם על השם הזה. חלקם אמרו שהוא לא נשמע עברי, או שקשה להגות אותו. בילדותי ילדים צחקו ואמרו שהוא נשמע כמו נעירת חמור: אי־אה, אי־אה. בכל אופן, בכל פעם שהבחור ההוא כתב לי נעתרתי להזמנתו, הצורך הנורא שהיה לי בגופו לא אִפשר לי לסרב. לאורך כל התקופה ההיא לא הצלחתי להתעניין באף גבר אחר, היה רק הוא והדבר המוזר שעשינו, שעליו הקפדתי שלא לשאול שאלות. הוא התגורר אז אצל אביו, איש נחמד שלמרבה המבוכה אפילו הציע לי קפה באחד מביקוריי בביתם, כשנתקל בשנינו במבואה; הוא בבירור לא ידע לאיזו מטרה הגעתי. מרגע שהסתגרנו בחדרו היינו שוקעים בשיחה ושותים קוניאק מבקבוק שגנב מארון המשקאות של אביו. האזנו תמיד לאותו אלבום של אותה הזמרת ודיברנו זמן רב, עד שברגע מסוים - רגע שמעולם לא הצלחתי לִצפות - הוא היה אומר לי בקרירות: 'תתפשטי.' אני הייתי קמה, נעמדת בקצה השני של החדר ופושטת את בגדיי לפי הנחיותיו: איזה פריט להסיר קודם ובאיזו דרך, באיזו זווית להתכופף. מדי פעם הוא ביקש ממני להתקרב אליו כדי שיוכל לבחון מקרוב את אחד מאיבריי. בכל הזמן הזה הוא שאל אותי שאלות על ניסיוני המיני; משום מה הוא חזר והתעניין בבן הזוג שלי, אף על פי שידע בוודאות שלא היה לי אז בן זוג. באותה תקופה היו סביבי הרבה אנשים, ולמעשה כמעט לא היה רגע אחד שבו הייתי לבדי, ובכל זאת בכל פגישה הוא שאל אם בן הזוג שלי יודע שאני אצלו, איך הוא מרגיש לגבי זה. שיתפתי איתו פעולה ועניתי שהוא לא יודע, שלא סיפרתי לו כדי לא לפגוע ברגשותיו. מה שהתרחש אחר כך נמשך שעות; בשלב מסוים הייתי מפסיקה לשמוע את קולה של הזמרת. בכמה פעמים הוא התוודה בפניי שהטמין בחדר כמה מצלמות וידיאו שפעלו ותיעדו אותנו, אך לאחר מכן גם רמז שרק התבדח; מעולם לא הייתי בטוחה אם שיקר, בעצם עד היום איני יודעת. בשנים שבאו אחר כך הזיכרונות מהמפגשים איתו היו עולים בי בהבזק, כמו עווית; עוניתי בידי המחשבה שהוא אכן תיעד את מה שעשינו והעלה את החומרים לרשת. כמה שנים אחרי שהקשר בינינו התפוגג, באחד מימי כיפור שקעתי בחיפוש תזזיתי וחסר שחר אחר החומרים האלו. מצאתי את עצמי מקלידה צירופי מילים משונים בשורת החיפוש, שהובילו אותי למקומות שלא ידעתי על קיומם. התוצאה הייתה שהעברתי כמעט יום שלם בגלישה באתרי פורנו ובצפייה בסרטונים שהובילו מאחד לאחר, גלישה שבסופה לא מצאתי דבר, מלבד הגילוי שמה שעשינו היה בעצם העתק של תבנית קיימת: התחוור לי שהוא שִחזר איתי משהו. באחד הסרטונים זיהיתי לפתע את ההעמדה שבה נהג למקם אותנו בחדר, וכשהשחקן הנחה את השחקנית לעשות משהו - להסתובב אל הקיר, להתכופף מהמותניים ומטה, לשלוח את הידיים לאחור ולפשוט את התחתונים לאט - הוא עשה זאת באופן כמעט זהה לאופן שבו הבחור ההוא הנחה אותי; סדר ההנחיות, נימת הקול. הזדעזעתי כששמעתי את השחקן אומר במדויק משפט שהבחור ההוא חזר עליו בפניי כמעט בכל פעם שנפגשנו. תמיד הנחתי שהוא המציא את המשחק ההוא בעצמו. ברגע שהבנתי את זה צפיתי בתדהמה בעוד ועוד סרטונים כאלו ונחרדתי מרמת הדיוק שהצליח להגיע אליה. התברר שזו הייתה סוגה שלמה, וככל שנשאבתי לצפייה בסרטונים מתוכה, הדבר שעשינו שינה בתוכי את צורתו והפך לתנועה רחבה בהרבה, כזו שהוכתבה מבחוץ ונצרכה על ידי מיליונים; כמות הצפיות הייתה מבהילה, הרגשתי כאילו פקחתי את עיניי וגיליתי שאני בחדר מלא אנשים. בכל אופן, למרות העונג שהחזיר אותי שוב ושוב לחדרו של הבחור הזה, מעולם לא נשארתי לישון אצלו ותמיד יצאתי מביתו בתחושה רעה. הייתי נפלטת מחדר המדרגות בשעת בוקר מוקדמת וחוזרת בפנים חתומים לדירת השותפים שגרתי בה אז. עכשיו כשהתקדמתי בין השולחנות במסעדה הפניתי את הראש הצידה בזווית שבה השיער שלי כיסה את פניי כדי שלא יראה אותי. אימי, שלא הרימה את עיניה מהסלט, חייכה לעצמה כאילו ידעה בחוש שאני מתקרבת. כשנישקתי אותה על הלחי צלצל באוזניי שמו התלת־הברתי והנפוץ של הבחור ההוא; קיוויתי שהוא לא ראה אותי, שלא יראה אותי איתה כשהיא ככה. מאז ומתמיד כשאנשים ראו אותנו יחד הם לא הניחו שהיא אימי; הגיל המתקדם שבו ילדה אותי סייע ביצירת הבלבול, ועל כך נוספה העובדה שבכל שנותיה היא הייתה ונשארה גבוהה ורזה ממני, מצב שהיה אמור להשתנות עם התבגרותי, אך לא השתנה גם לאחר שהתפתחותי המינית הושלמה. בדרך כלל אנשים פשוט הניחו שאני נכדתה. לאמיתו של דבר, באמת לא דמיתי לה כמעט בכלל מבחינה חיצונית: לה היו עיניים בהירות ופנים מסותתים, ואילו אני ירשתי את צורת פניו הירחית של אבי, את עיניו החומות ואת הגזרה האגסית של הנשים ממשפחתו. הדבר היחיד שקיבלתי ממנה היה צבע השיער, וגם בתחום הזה שלה היה יפה משלי. ובכל זאת תמיד קיוויתי שאנשים הצליחו לזהות איזשהם קווי דמיון בינינו, משום שהיא הייתה יפה ממני במובהק. איש מעולם לא אמר לנו את זה באופן ישיר, אך זה היה ברור.
התיישבתי מולה ודיברנו תוך כדי שהיא אכלה; בהיתי בעורקים הכחולים שבלטו על כפות ידיה כשאחזה בסכו"ם והזיזה ממקום למקום את העגבניות על הצלחת, מדי פעם היא הביטה בצלחתה כאילו הייתה דבר חסר פשר. ביני לבין עצמי הגדרתי את כל זה כ'יום לא טוב' והנחתי למבטי לשייט אל שטח הרחבה שלפני בית האופרה. שקעתי בהרהור על העיר בנורווגיה שבה הייתי אמורה להימצא באותם ימים: הרחובות הרעננים שהוסיפו להתקיים גם בהיעדרי. ארבעה חודשים לפני כן צור ואני עברנו לאוסלו בעקבות עבודה שקיבל; המעבר תוכנן לשנתיים, אך שהותי בעיר ההיא הסתיימה בחדות ומוקדם מהצפוי.
"תרצי לשתות משהו?" מלצר לבוש בשחור שלף אותי ממחשבותיי.
"כן. קוניאק."
כשהתרחק נזכרתי ששכחתי להוסיף 'בבקשה'. אימי, שנדמה שלא שמעה דבר מכל זה, הייתה מרוכזת בריטוט המזלג בידה השמאלית; לפני שנה, כשזה רק התחיל, היא הודתה בפניי שהרעד מביך אותה. "אין לך מה להיות מובכת," התאמצתי לשכנע אותה כשהסעתי אותה יום אחד במכוניתם לאחד התורים. היא שתקה ובעודה מביטה בחלון סיננה במרירות: "זה קשה לי." כשחזרתי לארץ היה ניכר שהרעידות החמירו. סביבנו הייתה תחושה שהקיץ הסתיים, אך החום לא עמד להינשא הלאה לשום מקום אלא רק לשנות את צורתו. שבועיים לאחר שחזרתי אבי נפל ושבר את עצם הירך. הוא הועבר לניתוח ומשם לשיקום. אנשים בגילו התקשו להחלים משֶבר כזה, שהתווה אחריו דרך די סלולה, אך בניגוד לאימי, הוא בכל זאת סומן כמי שהדרך חזרה עוד פתוחה לפניו. בינתיים אימי כבר הפסיקה לנהוג ואני לקחתי על עצמי את רכישת התרופות, ההסעות לפיזיותרפיה ולתורים בבית החולים. לפני שנה, כשליוויתי אותה לתור הראשון אצל הנוירולוג, נכנסנו יחד לחדרו הקטן. מבעד לתריס הוונציאני שכיסה על חלונו היחיד נראה מכון הלב ע"ש סמי עופר. אימי התיישבה, וכשהרופא שאל אותה לשלומה סיפרה לו על הרעידות, על הקשיים בדיבור, בהליכה. למעשה היא לא הייתה צריכה לומר דבר, הכול היה נראה לעין. הוא הקשיב בכובד ראש ולאחר תשאול קצר ביקש ממנה לבצע כמה פעולות; לקום מהכיסא, ללכת בקו ישר, להרים את אחת הידיים. לאחר שסקר את תנועותיה הוא אבחן אותה עם פרקינסון שניוני מתקדם. אימי הרכינה את ראשה ופרצה בבכי שקט. כרכתי את זרועי סביב כתפיה כשהנוירולוג אמר שזו אכן בשׂורה לא פשוטה, אבל היום יש דרכים להקל על התסמינים. הוא הסביר לנו על מה שעמד לקרות והצהיר שיתחיל בלרשום לה 'דופיקאר', תרופה שאמנם לא תוכל לבלום את המחלה, אך תוכל להאט מעט את קצב התפשטותה במערכת העצבים. אימי שאלה אותו שאלות על קצב ההחמרה, ולאחר שענה על כל שאלותיה ציין כמה נחמד לראות נכדה שמלווה את סבתה לרופא; הבטתי בו במבט קר והפטרתי, 'זאת אימא שלי.' הוא גמגם התנצלות כלשהי ומיהר לפרט את השפעותיה האפשריות של 'דופיקאר', שאמנם תפחית את התסמינים אך גם עלולה לגרום לתת־לחץ דם, עייפות, סחרחורות, וייתכן שאף להזיות. בחיוך אחד נוסף הוא סימן לנו שהפגישה נגמרה. מילותיו נספגו בגופינו בזמן שקמנו ויצאנו מחדרו, ואחר שָבו והתנדפו מאיתנו ככל שהתקדמנו במסדרון אל עבר היציאה מאיכילוב. בימים שבאו לאחר מכן חיכינו להשפעת התרופה. הרעידות אמנם נחלשו, אך כעבור זמן קצר חזרו שוב, חזקות יותר. ואז החלו גם ההתקפים; בכל פעם לקח לנו זמן עד שהבנו שזה קורה. אימי הייתה משתתקת לפתע במין מסתוריות ושרירי הפנים שלה היו מתרפים באחת, כאילו חוותה אכזבה עמוקה. היינו מדברים אליה, אך היא רק בהתה בנקודה אקראית בחלל. לעיתים ההתקפים היו תזזיתיים יותר והשיניים שלה נקשו. בפעם הראשונה שזה קרה חשבנו שזה שבץ והזמנו אמבולנס, הפרמדיקים נכנסו לדירה במרץ ובדקו אותה כששכבה על הספה שבסלון. כעבור רבע שעה הם נתנו לה ואליום וקיפלו את הציוד; הם לא באמת יכלו לעזור לה. בינתיים מלצר אחר הניח לפניה את המנה העיקרית שהזמינה עוד לפני שהגעתי: חזה עוף ביין אדום עם פירה ואספרגוס. כשהיא הושיטה את הסכין אל הבשר, הלהב רעד בידה; המבט שלה היה ממוקד אך היא בקושי הצליחה לנסר את העוף עם הסכין.
"הבשר קשה מדי," ציינה לבסוף בצער.
הצעתי לחתוך אותו בשבילה והושטתי את ידיי עם המזלג והסכין שלי, אך היא התעקשה לנסות שוב. לרגע היה נדמה לי שעצם מבטי על כפות ידיה מגביר את רעידתן. אחרי כמה ניסיונות היא הצליחה לנתק מהנתח קרע קטן שכמה סיבים לבנים נתלו ממנו. היא הביטה בי כשלעסה אותו בדממה.
"לא מוצלח?" שאלתי.
"זה לא עשוי מספיק," היא אמרה בחשש שתגרום לנו לאי נעימות עם המלצרים.
"אני אבקש שיחליפו לך את זה."
"לא, זה-" היא אמרה והוסיפה מחוות יד שבלמתי בחצי הדרך.
"אל תדאגי. אני אטפל בכול ."
כשתליתי את מבטי בפני המלצרים שהתהלכו סביבנו וניסיתי ללכוד את מבטם חשתי שוב בנוכחותו של הבחור שהכרתי; הרגשתי כאילו משהו רע עומד לקרות, כאילו אם יבחין בי תישלף מתוכי מי שהייתי בחדרו לפני שמונה שנים. אימי ניסתה שוב לחתוך את הבשר, ללא הצלחה. כשמלצרית ניגשה אלינו אמרתי לה שהעוף כנראה לא מספיק צלוי, והיא הציעה שנבחר מנה אחרת במקום. היא הניחה לפנינו את התפריט, דף נייר לח ומוכתם משימוש. עזרתי לאימי להכריע בהתלבטות עד שהיא בחרה בשניצל. בינתיים מלצר אחר הניח לפניי את כוס הקוניאק שהזמנתי, שתיתי את תוכנה בלגימה אחת והטעם המוכר חיזק בי את החשש שמשפט הציווי שהבחור ההוא נהג לצוות עליי יפלח לפתע את השנים וייאמר לי עכשיו, בחלל המסעדה הזו, מפיו של אחד המלצרים, או מפיה של אימי. כעבור כמה דקות הונח לפניה השניצל והיא נראתה מרוצה; 'אנחנו בשלב הזה,' הכתה בי בבת אחת מציאותיותו של הרגע שהקיף אותנו - אני מתחילה להשיב לה על כל מה שעשתה למעני בחיי, אני מתחילה לדאוג לה, משתדלת לשמח אותה גם באמצעות הפגישה הזו באמצע היום. רציתי לפרוץ בבכי מול פיה שהתכווץ בתסכול בשעה שניסתה שוב לחתוך את הבשר ללא הצלחה. כל מה שרציתי היה שנשלם ונסתלק משם כמה שיותר מהר. בינתיים הצצתי שוב אל השולחן שבו ישב הבחור שהכרתי; צדודיתו השיבה אל לשוני את טעם הזרע שלו, את המבט החקרני שבו נהג להביט בי כשהייתי מגיעה לאורגזמה. כשהחזרתי את מבטי אל אימי גיליתי שהיא ויתרה סופית על הסכו"ם וכעת הרימה את חתיכת הבשר הגדולה אל פיה כשהיא מחזיקה אותה בידיים כחיה, או כאילו הגנה בעזרתה על פניה.
"אימא," גערתי בה בלחש, "מה את עושה?"
"מה. זה בסדר."
"לא. זה לא בסדר. בבקשה תאכלי עם הסכו"ם."
"טוב," היא ענתה והניחה את השניצל בחזרה על הצלחת.
אור השמש מבחוץ פלש אל שולחננו ומצמץ בכוסות הזכוכית הנקיות.
"תני לי בבקשה לחתוך לך."
היא הביטה בשקט בידיי כשחתכתי את הבשר בנחישות. כל חיי דמיינתי את הרגע הזה, וההכרה בכך שהגיע פרשׂה את כל מה שהיה לפני כן מאחוריי ומיצקה אותו לכדי מונולית. ולמרות זאת שמחתי לעזור לה באותו רגע, זה אפילו עורר בי גאווה. כשהיא חזרה לאכול הצצתי שוב לכיוון הבחור שהכרתי: הוא חייך כעת אל מי שישב מולו והוסתר כולו מאחורי כמה עלים רחבים של עציץ מוֹנְסְטֶרָה. תהיתי מי זה היה שישב איתו שם. הנחתי שזה מישהו שעבד איתו; זו הייתה שעת צהריים ואנשים מהתחום שבו עבד נהגו לאכול את ארוחותיהם במסעדות כאלה. אך החום ששפע באותו רגע מחיוכו והאופן שבו הטה את ראשו מעט הצידה נראו לי כמו מסֵדר אחר, כאילו הביט באדם ששינה את חייו באופן שאין ממנו חזרה. הנחתי שזה היה אחד מחבריו הוותיקים, או אשתו; לפני כמה שנים נודע לי שהתחתן, אך לא ידעתי עם מי. לאחר שהקשר בינינו התמסמס הסתרתי אותו בכל הערוצים האפשריים וחייו הפכו עבורי לשטח אינסופי ושחור.
"יָרוּש, אני כל כך אוהבת אותך," אימי הטיחה בי לפתע כמו מכה ואני נזכרתי בריאיון שנתקלתי בו במקרה ביוטיוב יומיים קודם לכן: צפיתי בו בטלפון תוך כדי שניקיתי ביסודיות את הסאבלט ששהיתי בו אז, פעולה קדחתנית שחזרתי עליה בכל מקום שהגעתי אליו והביאה אותי לידי סחרור. סחבתי איתי את הטלפון ברחבי הדירה תוך כדי הניקיונות עד שנעצרתי באמצע המסדרון, הנחתי מידי את המטלית הרב־שימושית וצפיתי בריאיון בשלמותו ובעמידה, כשכתפי שעונה אל הקיר ופניי רכונים אל המסך: מנחת התוכנית שוחחה עם אם ובתה על הנתק בן שבע השנים ששרר ביניהן, ולבסוף, כמעין מוסר השכל, ציוותה על צופי התוכנית להתקשר מייד לאימם ולהגיד לה שהם אוהבים אותה. "עכשיו אתם תתקשרו!" היא הורתה בממזריות והביטה היישר למצלמה. הדבר נראה לי מלאכותי ולכן מיותר, ובכל זאת צפיתי בה כשחייגה בעצמה לאימה, הסבירה לה על המשימה שנתנה לצופים שלה ואז הצהירה בחגיגיות שהיא אוהבת אותה. מעבר לקו נשמעה בהתחלה רק שתיקתה של האם, שאולי הובכה מעט מהמעמד, ואחריה קולה עלה לכמעט צעקה שנשמעה כמין קילוח של הקלה וחוסר אונים, ובאותה צעקה אמרה לה שגם היא אוהבת אותה; פרצתי בבכי קולני במסדרון. כשזה נפסק, לפתה אותי הצייתנות המוכרת והתקשרתי לאימי.
"טוב לך בחיים שלך?" היא שאלה אותי כעת מעברו השני של השולחן; כששאלה אותי על חיי היא שאלה על חייה.
"כן, אימא. אל תדאגי."

נפרדתי ממנה באבן גבירול פינת שאול המלך; משאירה אותה מאחוריי. ככל שהתרחקתי לכיוון בית ציוני אמריקה אסרתי על עצמי להביט לאחור ולראות את צעידתה המהוססת אל תחנת האוטובוס; המחשבה על המשך יומה עוררה בי אימה. כשנעצרתי במעבר החצייה הראשון פתחתי את האינסטגרם ולחצתי על הסטורי הראשון שהופיע בראש העמוד: זו הייתה תמונה של מישהי שהכרתי רק בפּנים ובשם, אך מעולם לא ראיתי אותה במציאות, כנראה צעירה ממני בכמה שנים, שצולמה יושבת עם חברים בחלקו החיצוני של בר שנמצא בארץ אירופית כלשהי; אורות קטנים שבקעו מהבר הקטן ומהרחוב ליחכו את פני המצולמים בחשכה הרכה, במרכז התמונה צף תיוג של המיקום שבו צולמו. התמונה ריחפה מולי חסרת משקל, כאילו קיומה הולך וניטל ממנה ככל שהתבוננתי בה. קו לבן נמתח לרוחב חלקה העליון; היא עמדה להיעלם. הנחתי עליה את האגודל כדי להשהות אותה וניסיתי לאמוד את המרחק ששרר באותו רגע ביני לבין הבחורה הזו; בעיני רוחי נפרשו לפניי מאות אלפי הקילומטרים של שטחי הים התיכון וריצודי האור, מחלפי־ענק שמהירות התנועה בתוכם נדמתה איטית בגלל הגובה הרב. גגות, שכונות מגורים, שדות. לבסוף לחצתי על המיקום שתויג במרכז התמונה והוא נפתח לפניי כתצלום רחוב באפליקציית המפות של גוגל: רחוב Des Deux Marches בלוזאן צולם באור יום, ועל הכביש שבמרכזו הופיע חץ לבן שהצביע קדימה. לחצתי על החץ וכך התקדמתי בין הבניינים הנאים בשעה שצעדתי דרומה באבן גבירול, עד שלבסוף הגעתי לכיכר: הגדלתי אותה באצבעותיי וראיתי שביום שבו היא צולמה התבצעו בה עבודות בנייה. באותו רגע עלה סביבי רעש עז וצורם של קידוח, כנראה מאתר בנייה סמוך. הרעש היה חזק כל כך עד שנדמה היה לי שהקידוח נעשה ממש מאחוריי. נזכרתי שלפני שלושה ימים הורגשה בארץ רעידת אדמה שהרסה שכונות שלמות בעיר גדולה בטורקיה. אני לא הרגשתי בה.

"סיום מדומה" / נועה סוזנה מורג. 256 עמודים. הוצאת כתר.