לכאורה, אין עולמות מנוגדים יותר מאשר הקולנוע הפופולרי והמוזיקה הקלאסית, אבל למעשה ראינו כבר לא מעט סרטים על פסנתרנים, כנרים וכדומה. בדרך כלל, הם נשארים באזור הנוחות של הקלישאות: סיפורים על מנצחים עריצים, על נגנים מטורללים וכיוצא בכך - הכול לפי הקונבנציות ההוליוודיות הרגילות, למשל כוכבים חסרי מושג בנגינה שמגלמים את הגיבורים.
"המוזיקאים", הסרט הצרפתי שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע אחרי שזכה במולדתו להצלחה ולהערכה יחסית, מנסה להתעלות מעל הנורמות הללו. את הנגנים לא מגלמים כוכבים אלא מוזיקאים אמיתיים - כאלה שיודעים לקרוא תווים ומבינים מה לעשות איתם, ובמקרה גם יודעים לשחק. מרי ויאל, מתייה ספינוזי, אמה ראבייה ודניאל גרליצקי - לא שמעתם עליהם מלהיטים של מארוול כי הם לא שחקני קולנוע מפורסמים, אלא מוזיקאים בהכשרתם.
נוסף לכך, התוצאה אינה הוליוודית במיוחד אלא אינטלקטואלית למדי, כמו שרק סרטים צרפתיים יכולים להרשות לעצמם. אולי זה נשמע לכם מזמין ואולי לא, אבל חשוב לציין שמדובר בדרמה קומית נגישה ומבדרת יחסית, והיא לא מיועדת רק למנויי התזמורת הפילהרמונית.
והנה התקציר, ותודו שמזמן לא שמעתם משהו כל כך צרפתי: גיבורת הסרט, בגילומה של ולרי דונזלי, היא אישה בשם אסטריד, המחליטה להגשים את חלומו של אביה המנוח ומצליחה לאסוף ארבעה כלי סטרדיוואריוס נדירים - הקרם דה לה קרם של עולם כלי הנגינה. הקולקציה כוללת שני כינורות, ויולה וצ'לו, ועכשיו השאלה היא מה לעשות איתם. התשובה: מה שאביה היה רוצה - לכנס ארבעה מוזיקאים וירטואוזים שינגנו איתם קונצרט חגיגי וחד-פעמי, על פי יצירה שכתב מלחין אגדי ואניגמטי.
כשארבעת האשפים מתכנסים להתחיל להתאמן על היצירה, מתגלעות ביניהם מחלוקות, ואסטריד מבינה שהדרך היחידה לאחות אותם היא להזמין לווילה המבודדת שבה התכנסו את המלחין עצמו. האם החבורה המוכשרת והלא-מתפקדת תצליח להניח את האגו בצד כדי להוציא את המיטב מעצמה ומכלי הסטרדיוואריוס שברשותה? הסרט עונה על כך בעזרת דיאלוגים שנונים, תצוגות משחק משכנעות וכמובן - מוזיקה נפלאה.
את "המוזיקאים" כתב וביים גרגורי מני, שהחל את הקריירה שלו לפני כעשור וחצי כשביים סרט דוקומנטרי על מסע שיט שערך לבדו באוקיינוס האטלנטי. הפעם הוא שוחה במים רגועים יותר - אם כי לא בהכרח מבחינה נפשית.
"עשיתי את הסרט הזה גם כדי לפתור את התסביכים שלי מול המוזיקה הקלאסית", הוא אומר בריאיון זום לוואלה! לרגל צאת "המוזיקאים" בישראל. "תמיד הרגשתי יראת כבוד מולה, כאילו שאני לא מספיק מבין בה כדי להגיד משהו. עשיתי את הסרט הזה לאנשים כמוני, וקיוויתי שבזכותו הם יגידו לעצמם שעכשיו גם הם יודעים להעריך את המוזיקה ואת העבודה של המוזיקאים, ומבינים את המשמעות של לנגן בהרמוניה. הסרט מיועד גם לאנשים שמחזיקים מעצמם מומחים גדולים ויש להם מנוי לתזמורת, או אפילו כאלה שהם נגנים בעצמם, אבל הוא מיועד גם למי שאינם כאלה. אחד הדברים שהכי שימחו אותי היה כשזכינו בפרס מטעם חבר שופטים שהורכב כולו מתיכוניסטים - לא בדיוק קהל היעד שהיית חושב עליו לסרט כזה".
הסרט עוסק בנגינה בהרמוניה ולכן גם בסוגיות שלא בהכרח קשורות למוזיקה קלאסית. למשל, הוא גרם לי לחשוב מה גרם להתפרקות של כל הלהקות האהובות עליי - אבבא, הסמיתס וכל השאר.
"מקור השראה מרכזי היה 'מטאליקה: סוג של מפלצת', הדוקו הקאנוני המתאר כיצד להקת המטאל מביאה פסיכולוג כדי לעזור לה לפתור את המריבות הפנימיות. אני לא בהכרח חובב של מטאל, אבל היה מרתק לצפות בזה. גם ב-Get Back על הביטלס אתה רואה איך הם עושים ויתורים ומתפשרים על האגו ועל הדעות השונות כדי שיוכלו לעבוד ביחד. זו הייתה נקודת המוצא של הסרט - קבוצה שלא מסתדרת ואז מביאה מישהו כדי לפשר. זה יכול לקרות במוזיקה קלאסית, במוזיקת מטאל וכמובן גם בכדורגל. היו כבר הרבה קבוצות כוכבים שלא זכו באליפות למרות כל הכישרון. להצליח לעבוד בקבוצה זה מסובך. אפילו הייתי אומר שזה סוג של קסם. צריך לוותר על האגו ולהקשיב לאחר. אחת הסיבות שרציתי לעבוד עם מוזיקאים ולא עם כוכבים היא שהסרט עוסק בחבורה, אז לא רציתי שאחד מהם יבלוט יותר מהאחרים".
ואיך היה לעבוד עם "שחקנים" שהם בעצם לא שחקנים אלא מוזיקאים? התלבטת לגבי הליהוק שלהם?
"לא חשבתי על זה בכלל. היה לי ברור שאני זקוק למוזיקאים אמיתיים. אחרת מה אעשה - אשתמש בפלייבק? בחוטים? באפקטים מיוחדים? אביא כפילים? זה מגוחך, במיוחד בסרט על רביעיית נגנים, שבו רואים אותם מנגנים יחד מזוויות שונות. היה ברור לי שהם צריכים לנגן באמת, כמו הווירטואוזים שהם. מוזיקאים שצפו בסרט שלי העריכו את המאמץ, כי סרטים קודמים על מוזיקה קלאסית ממש טבחו באמנות הזו. אני לא רוצה להתרברב, אבל מוזיקאי אחד אמר לי שבכל הקשור לייצוג של מוזיקה קלאסית על המסך - יהיה לפני ואחרי הסרט שלי, גם אם כמובן פה ושם גם אנחנו עשינו טעויות".
השחקנית המוכרת ביותר בסרט היא ולרי דונזלי - לא כוכבת־על, אבל בהחלט שם ידוע בצרפת - שמגלמת כאן את אסטריד. מעבר לקריירת המשחק, היא גם ביימה בעצמה כמה סרטים מצוינים, ואני תוהה איך הייתה העבודה עמה.
"כבמאית, ולרי רגילה לחוויה שונה לגמרי", אומר מני. "הייתה לנו דינמיקה שבה כל אחד אומר את דעתו ולא סתם מקבלים הוראות ממני. הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה במאי עריץ. היינו קצת כמו תזמורת בלי מנצח, ואני חושב שלולרי היה לפעמים קצת קשה עם זה, אבל בסופו של דבר עבדנו בהרמוניה מצוינת. מה שהיה יותר רגיש זו הטרגדיה האישית של ולרי - זה סרט על אישה שאיבדה את אבא שלה, והיא עצמה איבדה את אביה מעט לפני הצילומים. היא אמנם לא דיברה על זה יותר מדי, אבל אני חושב שהיא השתמשה בזה לצורך התפקיד והפכה את הסרט למעין מחווה לאבא שלה".
בדיוק חזרת מארצות הברית, שם הסרט זכה להפצה רחבה - כבוד די נדיר בימינו לסרט צרפתי באמריקה. אז ברכות, וגם מעניין לדעת: איזו מוזיקה הייתה לך באוזניים רגע לפני שהמטוס המריא?
"בלי יותר מדי ניים־דרופינג, אגיד שזו הייתה יצירה לפסנתר מאת שוברט. זו מוזיקה שאתה מקשיב לה רגע לפני ההמראה ואומר: 'השמיים כחולים והכול יהיה בסדר'".
ומה הגילטי פלז'ר שלך במוזיקה?
"יש לי ילדה בת ארבע, אז אנחנו מקשיבים ביחד לטיילור סוויפט בלופים. זה אולי לא שוברט, אבל זה מצוין".