מפגש מקרי בהוסטל תאילנדי: קראו פרק ראשון מתוך "המטענים שבלב"

אני לא רוצה ללכת למסיבה הזאת.
כל מה שאני רוצה, זה להזיז את הזמן כמה שבועות אחורה. או לפחות להמשיך לעשות בדיוק את מה שעשיתי בשבועות האחרונים, שזה אומר לשכב במיטה מתחת לשמיכה החמה, ולעשות מרתון של "גוסיפ גירל" או "יומני הערפד", או כל סדרה דבילית אחרת. לעשות הכול כדי להמשיך להעמיד פנים שהעולם החיצוני לא קיים, שהכול בסדר, שהחיים שלי לא השתנו לעד.
"למה שלא תלכי למסיבה?" קולה של סבתא רות מהצוהריים מהדהד שוב בראשי. "אלו השבועות האחרונים של התיכון."
"אז?"
"לכי, תבלי קצת עם החברות שלך. לא ראית אותן הרבה זמן."
זה לא נכון, ראיתי אותן בבית הספר. אבל זה כן נכון שלא הייתי נוכחת באמת. כבר כמה שבועות אני לא אני, מרחפת באוויר, לא פה ולא שם. לא מרוכזת בכיתה, לא שומעת כשמדברים מדברים אליי.
"רון גם הולך?"
איפה שיש מסיבה - רון נמצא. ואיפה שרון נמצא - יש מסיבה.
"כנראה שכן."
"לכי למסיבה רומי, תצאי קצת מהבית."
נראה שגם סבתא חושבת שימי האבלות והתירוצים הולכים ונגמרים. היא לא מבינה שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו, איך אני אמורה לחזור למסלול חיים נורמלי? למי שהייתי עד לא מזמן?
סבתא מצליחה לשכנע אותי, ואני בוחרת לצאת מהמסכנות הזאת שמלווה אותי כבר שבועות. אני אחזור להיות עצמי שוב. אני אלבש את השמלה הכחולה, זאת שהזמנתי מאסוס במיוחד בשביל המסיבה. זאת שמסתיימת רק קצת מעל הברכיים.
אני אלך למסיבה הזאת, ארקוד עם החברות שלי, אחייך לכולם ואשתה קצת אלכוהול. אחזור להיות נערה מתבגרת בת 18. אתנשק עם החבר שלי ואעמיד פנים שאני הבחורה הכי שמחה בעולם.
אעמיד פנים שכלום לא קרה.
יהיה כיף.

איזו טעות עשיתי. למה הלכתי למסיבה הזאת...

רומי

"נוסעים יקרים, התחלנו בהכנות לנחיתה. יש להדק את חגורת המושב, ליישר את גב הכיסא ולקפל את המגש שלפניכם."
סוף־סוף. מתחתי את ידיי מעל ראשי, בעודי יושבת בכיסא הארור הזה. הגב שלי תפוס אחרי ישיבה ממושכת. זה גם לא עזר שבמושב מאחורי ישב נער מתבגר שעוד לא שמע על הרעיון של התחשבות בזולת. הברכיים שלו, שננעצו בגב שלי במשך תשע שעות, הן לא בדיוק המסאז' שחלמתי עליו כשסגרתי כרטיס טיסה לתאילנד.
הנוף הנשקף מבעד לחלוני נראה כמו גלויה. האי פוקט, השוכן בדרום תאילנד, היה מוקף במים שצבעם נע בין כחול עמוק לטורקיז שקוף. בדיוק כמו בסרטונים החלומיים שמשפיעניות רשת אוהבות להעלות לאינסטגרם מהחופשה הרומנטית שבה בן הזוג שלהן הציע להן נישואין על רקע השקיעות של תאילנד והחופים הלבנים. לזה בדיוק קיוויתי. לא, לא להצעת נישואין מתוזמנת ומתומחרת. קיוויתי לחופש, לנופים שיש לפוקט להציע ולקצת שקט ורוגע.
המטוס החל להנמיך, וכעת ניתן להבחין בהרים שנראים כאילו מתרוממים מן הים, מעוטרים בעצים וצמחים על כל גווני הקשת הירוקים. ענני הגשם של שעות הבוקר המוקדמות החלו להתפזר, והשמש הקרינה את חומה על פני הים, שבתורו נצנץ כמו אבן אופל יקרה.
נוף שונה בהחלט מהבניינים הישנים, עבודות התשתית הבלתי נגמרות וצפירות המכוניות של תל אביב, שלא הצלחתי להתרגל אליהם, גם אחרי שנים של מגורים בעיר. איכשהו העיר הזאת תמיד נתנה לי תחושה שכל האנשים סביבי מצאו את מקומם. לכולם היה לאן ללכת חוץ ממני, כולם הכירו את כולם, ורק אני לא הכרתי אף אחד. ולמה לעזאזל כולם נראו כאילו יצאו מבית חרושת של פילטרים? או יותר גרוע, כמו הינדוס של AI.
בגלל זה הייתי חייבת לצאת משם. הרגשתי חנוקה.

מאיה: נו, כבר דיברת איתה?
ההודעה ממאיה קפצה בשנייה שהוצאתי את הפלאפון ממצב טיסה.
אני: הרגע נחתִּי. תני לי רגע.
כתבתי לה מייד אחרי שאספתי את המזוודה. מהרגע שסיפרתי לה שאני טסה, מאיה לא הפסיקה לשתף אותי בסצנות שהיא דמיינה בראשה שכללו ריצה איטית לאורך החוף וחיבוק. שני דברים שאני לא נוטה לעשות מרצוני החופשי.
אני: החיים שלי הם לא סצנה מתוך סרט, או פרק הסיום בסדרה "הלב".
ביציאה מהטרמינל, נהג המונית שהזמנתי הרכין את ראשו במעין קידה, כשעל פניו חיוך מבויש, ושתי ידיו לוחצות זו אל זו. "סוואדיקה."
"סוואדיקה," השבתי. זאת בערך המילה היחידה שידעתי להגיד בתאילנדית, זה ו"קפונקה". תודה.
מאיה: אבל זה סוחט דמעות!!
חייכתי אל ההודעה. היא תמיד הייתה דרמטית וקיטשית.
מאיה: את יודעת שאני גאה בך, נכון? את לא מבינה איך אני מקנאה.
ובשנייה אחת האוויר שהחזקתי יצא מריאותיי. בעוד אני גדלתי בלי אימא מגיל צעיר, אימא של מאיה נפטרה ממחלת הסרטן לפני עשר שנים.
אני: אני יודעת.

הנהג בקושי ידע אנגלית, ובהתחשב ברמת העייפות שלי כרגע, זה היה ממש בסדר גמור מבחינתי להעביר את הנסיעה בשתיקה ובבהייה ממושכת בחלון המונית. אבל הנהג עצמו, שייאמר לזכותו שהיה חביב למדי, חשב אחרת. בעזרתה האדיבה של גברת גוגל טרנסלייט, מצאתי את עצמי עונה לשאלות מתורגמות מתאילנדית לאנגלית.
"את מטיילת לבד?" "למה אין לך בן זוג איתך?" "אולי תגידי לחברות שלך לבוא לפוקט, אני מכיר מישהו שיכול לעשות לכם סיור באיים." עוד לא שתיתי קפה, ויכולתי להרגיש עכשיו איך גלגלי המוח שלי מתחילים לחרוק במאמץ ליצור משפט קוהרנטי. שאלות שבכל יום אחר היו מעצבנות אותי, גרמו לי עכשיו לחייך חיוך קטן.
בעולם אחר, הנהג הזה, עם השיער המאפיר והעור השזוף, הוא כנראה גלגול הנשמות של סבתא רות.

הנסיעה במונית ארכה כשעה בדרך לחלקו הדרומי של האי פוקט. רחוק מהאזור הסואן והמתוייר של פאטונג במערב האי. עשיתי את שיעורי הבית שלי לפני הנסיעה. אני לא מחפשת לישון באזורים שרוב התיירים הולכים אליהם - מחפשי המסיבות, הסמים וההפּי אנדינג.
אני מחפשת שקט וכמה שפחות אנשים סביבי. עם המזל שלי, אלו יהיו דווקא אותם אנשים שארצה להתחמק מאיזו שהיא אינטראקציה איתם. אומנם העולם מקום גדול, אבל ישראלים יש בכל מקום, גם במקומות הכי נידחים על הפלנטה. אפשר היה לחשוב שאנחנו מדינה של 100 מיליון איש ולא 10 מיליון.
אולי זה הופך אותי לבחורה אנטיפתית. אולי אני קצת חוששת להכיר אנשים חדשים.
ואולי זו הסיבה שאני כאן, בתאילנד.
אולי?
בטוח. 60% בטוחה, 25% אני צריכה חופש, 10% אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עכשיו, 5% אני קצת אבודה. האחוזים משתנים מדי שעה.
מספיק מדויק?


המונית פנתה לשביל צדדי שהתפתל בינות לחורשת עצים טרופיים, עד שנעצרה במגרש חניה קטן מוקף ירק. הנהג נפרד ממני בקידה מנומסת, ואני גררתי את עצמי ואת המזוודה הענקית שלי אל השביל המרוצף. המזוודה הייתה כבדה ומלאה עד אפס מקום, כאילו ארזתי לרילוקיישן ולא לטיול של חודש. משני צידי השביל נפרשו פרחים בצבעי הקשת ועצי דקל שהתנופפו ברוח, מובילים אותי היישר אל עמדת הקבלה של "קזבלנקה", ההוסטל שבו הזמנתי חדר, ושקיוויתי שיציל אותי מהכאוס הפנימי של השבועות האחרונים.
בקבלה עמד אדם מבוגר, נמוך קומה, בעל רעמת שיער בגווני כסף ולבן שחייך אליי בחיוך רחב שנגע גם בעיניו. כמה משיניו היו חסרות. השבתי לו בחיוך. היה בו משהו שהזכיר את מאסטר יודה: קטן ומכווץ, אבל מלא חוכמה.
"סוואדיקה. הזמנתי חדר לחודש הקרוב. שמי רומי, רומי נאברמן."
"סוואדיקה רומי נאבי, אפשר לקבל את הדרכון שלך?"
בזמן שמאסטר יודה הלך לחדר האחורי לצלם את הדרכון, ניצלתי את ההזדמנות להביט סביב.
המקום עצמו היה מעוצב בסגנון בוהו שיק, כראוי למזרח אסיה. קירות מתחם הקבלה של ההוסטל היו בגוון בהיר. מסביב היו פזורות קערות מים בגדלים שונים, ובתוכן פרחי לוטוס שהפיצו ריח עדין לכל עבר. על הדלפק והקירות נתלו תמונות מהנופים שאפשר למצוא ברחבי האי, לצד צעירים יפים ושזופים במבטים מאושרים.
מזג האוויר היה חם ולח מאוד, ורק חיכיתי לקבל את המפתח לחדר בשביל להחליף לבגדים קצרים כמה שיותר מהר לפני שאהפוך לשלולית מים.
"בבקשה, רומי נאבי." יודה חייך אליי שוב, או שהוא מעולם לא הפסיק לחייך. "החדר שלך הוא חדר מספר 7, מספר טוב זה מספר 7, מספר עם הרבה מזל טוב. חדר טוב." הוסיף באושר, נראה מרוצה מעצמו. "האם את מצפה לאורחים נוספים שישהו איתך בחדר, רומי נאבי?"
"לא, זאת רק אני. תגיד, למה אתה קורא לי 'נאבי'?"
"הו אני מצטער, זה הרגל מגונה שלי. 'נאבי' זה שם בקוריאנית, ואני חושב שהוא מאוד מתאים לך."
הוא המשיך לחייך אליי והישיר מבט חם אך מלא משמעות. אם הייתי פוגשת כל זר אחר שלא מפסיק לחייך בשיניים חסרות ואומר דברים מוזרים, כנראה שהייתי קצת נלחצת. אבל משהו במבט שלו ובקול שלו השרה עליי רוגע, וגם קצת הומור. הרגשתי כאילו עיניו הקטנות חודרות לתוך נפשי וסוקרות אותה כמו מכונת רנטגן. מעניין מה הוא מחפש שם, או יותר נכון, מה הוא מצא.
"אה... אתה מקוריאה?"
"כן, אני במקור מדרום קוריאה, הגעתי לכאן לפני כמעט 25 שנים והחלטתי להישאר."
"מה גרם לך להישאר?"
"אני נשאר כי עדיין לא מצאתי את מה שאני מחפש."
"ומה אתה מחפש?"
"אם הייתי יודע, לא הייתי עדיין מחפש." אמר בחיוך רחב מלא משמעות. "אני יכול לראות שאת גם פה מאותה סיבה. גם את מחפשת."
"ומה זה, מה שאני מחפשת?"
"מה שעוד לא מצאת." השיב.
לא הלכתי רחוק כשכיניתי את האיש מאסטר יודה, הוא באמת מדבר בחידות.
"אז בעצם לשם 'נאבי' יש משמעות בשפה הקוריאנית."
"הו כן, 'נאבי' זה פרפר. זה אומר שאת בהתפתחות מתמדת, רומי נאבי," הוא חייך עכשיו מאוזן לאוזן, מרוצה מעצמו.
פחות משעתיים מאז שנחתִּי בתאילנד וכבר הספקתי לספוג את חוכמת המזרח הרחוק, הפסיכולוגית שלי הייתה מתה על זה.
"אם תרצי, אנחנו כאן ב'קזבנלקה' מציעים מגוון רחב של פעילויות לקהילה של האורחים שלנו - שיעורי יוגה וסאפ, תטא הילינג, התנדבויות בכפרים מסביב, סיור בשוק האוכל..." הוסיף בהתלהבות. "ברוכה הבאה ל'קזבנלקה', אנחנו פה לרשותך לכל דבר שתצטרכי."
זה יכול להיות נחמד לעשות כמה סיורים, אולי אפילו לחזור לעשות יוגה.
"תודה. דרך אגב, מה שמך?"
"שמי צ'ינגו, אבל את יכולה לקרוא לי מר צ'ין." אמר בחיוך בעודו קד קידה.
"נעים להכיר צ'ינגו, יש לזה גם משמעות בקוריאנית?"
"כן" אמר בהתלהבות, והחווה את ידיו אל חזהו. "זה אומר שאני חבר."

צ'ין־יודה לא טעה כשאמר ששבע זה מספר טוב וגם חדר טוב.
הדבר הראשון והכי חשוב ששמתי לב אליו כשנכנסתי לחדר היה הנוף. הים שמשתקף מבעד לחלון הענקי דמוי הקיר, מנצנץ בגווני טורקיז בהירים של שעת צוהריים מוקדמת. חושיי התחדדו ברגע שפתחתי את דלת העץ של המרפסת הקטנה. יכולתי לחוש את רחש הגלים המגיעים אל החוף. ריחו המלוח של המים נישא בעדינות ברוח, ממלא עכשיו את ריאותיי. עצמתי את עיניי ושאפתי שאיפה נוספת דרך האף, רק לוודא שזה אמיתי ואני לא חולמת.
כן, זה בדיוק מה שרציתי. עיניי צורבות קלות מאור השמש והכחול האין־סופי של המים. לקום בבוקר, ובמקום לשמוע את הצפירות של המכוניות ברחוב, לשמוע את הגלים מתנפצים אל החוף. שקט.
החדר עצמו היה גדול, מעוצב בעצי במבוק וקש. לא להאמין שבמחיר של ארוחת ערב במסעדה בתל אביב, אני זוכה להתאכסן בחדר כזה, שנראה כמו לופט קטן עם פינת קפה, ארון ענקי וחדר אמבטיה שלא מבייש אף סרטון של בלוגרית טיולים. המיטה עצמה הייתה ענקית בגודלה ומעוטרת בשלל כריות צבעוניות בגדלים שונים.
השכבתי את המזוודה הגדולה במרכז החדר והתחלתי לסדר את תכולתה, במה שהולך להיות החדר שלי לחודש הקרוב. כשסידרתי בשורה את כל החפצים שהבאתי מהארץ על השיש בחדר האמבטיה, עברה בי המחשבה על הקלות שבלהיות גבר. בלי יותר מדי חפצים אישיים, בלי יותר מדי מטען עודף. תמיד הפתיע אותי לגלות שגברים לא לוקחים איתם מוצרי רחצה כשהם טסים לחו"ל, בקושי מברשת שיניים. איכשהו הם מסתפקים בבקבוק אחד שמכיל בתוכו שמפו, מרכך וסבון גוף, שזה כשלעצמו בין הדברים המגוחכים שהמין האנושי המציא לצד הבידה המפורסם של האירופאים. אבל מי אני שאשפוט?
בכל זאת הוספתי למזוודה שלי כמה קילוגרמים נוספים של קרם לחות, קרם הגנה, תרסיס נגד יתושים, תרסיס שני נגד יתושים מקומי שקניתי ביציאה משדה התעופה (כן, ליתושים בכל רחבי העולם יש יד אחת נגדי), אלוורה, מסכה לשיער מתולתל, לק בצבע אדום, מייקאפ, אודם, מברשת לגבות ואייליינר. ידעתי מראש שלארוז איפור לחופשה בתאילנד זה כנראה מיותר, אבל תמיד הייתי בחורה שמעדיפה שיהיה "למקרה ש..." מאשר שלא יהיה בכלל.
כזאת אני. כשחיים לבד, זה אומר שהופכים להיות האימא של עצמכם.
המנורה בחדר האמבטיה החלה להבהב בזמן שצחצחתי שיניים מול המראה הגדולה. הטיסה הזאת גרמה לי להרגיש כאילו עברו כמה שבועות מאז הפעם האחרונה שהבטתי בעצמי במראה. עיניי הירוקות החזירו אליי מבט עייף ועצבני שצועק מילים רבות משמעות כמו "ג'ט לג", "קפה" ו"עכשיו", בעוד השיער שלי נוזף בי על כך שלא הסתפרתי לפני הטיסה. הלחות בתאילנד לא עושה חסד עם התלתלים שלי שמגיעים עד אמצע הגב ונראים נפוחים מבדרך כלל.

את היום הראשון בתאילנד החלטתי לפתוח ב"איזי": לקרוא ספר על החוף, לתפוס קצת צבע, אולי לשתות מיץ קוקוס או פינה קולדה. את בגדי הטיסה החלפתי מהר לבגדים קצרים: ג'ינס קצר שמגיע עד אמצע הירך וגופיית מקרמה לבנה, כשמתחת מבצבץ לו בגד ים צהוב עם הדפס של דינוזאורים, גיקי במידה הנכונה.
שביל האבנים המרוצפות חצה את ההוסטל לאורכו והפריד בין חדרי המגורים לבין האזור המשותף וחוף הים. משמאל לשביל הגישה היה אפשר למצוא את המסעדה של ההוסטל, שהיו מפוזרים בה שולחנות עץ, כיסאות וספות ישיבה. כתריסר אנשים ישבו מסביב, הזמינו אוכל, שוחחו זה עם זה או הקלידו במחשב הנייד שלהם, כנראה שקועים בעבודה או בכתיבת ספר ההמשך ל"לאכול, להתפלל, לאהוב". מצידו השני של השביל הייתה בריכה בגודל בינוני.
אדון צ'ין־יודה ישב על כיסא עץ נמוך, מחזיק בין שתי ידיו ספל תה. על שפתיו היה חיוך קטן כשהתבונן לכיוון הים. לאחר התלבטות של שנייה וחצי, והחוצפה הישראלית שלפעמים השאירה בי תחושות של אי־נוחות, החלטתי להפריע למר יודה ולהתחבר ל"כוח".
"היי, מר צ'ינגו, סליחה שאני מפריעה."
"רומי נאבי יקירתי, את יכולה לקרוא לי מר צ'ין, זה הרבה יותר פשוט. את אינך מפריעה, תרצי לשתות תה? אני יודע להכין תה מעולה שיכול לעזור לג'ט לג, לפחות זה מה שאמרו לי."
"תודה, אבל קפה הוא הרעל המועדף עליי לכל חולי, ג'ט לג ועצבנות."
"אז אני מקווה שלא תחווי אף אחד מהם בזמן שאת כאן." חיוכו החם לא זז משפתיו. "החדר מצא חן בעיניך?"
"הוא מהמם, תודה. זה בדיוק מה שרציתי. רציתי רק לשאול, האור בחדר אמבטיה שלי מהבהב, יש אפשרות לשלוח מישהו שיתקן את זה?"
"בהחלט, אבל לצערי זה יהיה אפשרי רק מחר. יון יון העוזר שלי בחופש של כמה ימים. אדאג שהוא יטפל בזה מייד כשיחזור."
"אין בעיה בכלל."
"יקירתי, את בטוחה שאת לא רוצה תה?"
"תודה, אבל אני לא בחורה של תה."

בימים ובשעות שלפני, ואפילו במהלך הטיסה עצמה, הרצתי בראשי שוב ושוב את השיחה האחרונה שלי עם מאיה.
"את לא מפחדת?" היא שאלה אותי כשישבנו על הכריות שסידרנו על רצפת הסלון בדירה שלי בתל אביב. סביבנו היו פזורים סלט אצות, רולים שונים של סושי ובאנים שהוזמנו מהמסעדה האהובה עלינו.
"ממה?" שאלתי אותה בפה מלא ברול עם אקסטרה אבוקדו.
"את לא מפחדת להיות לבד בחו"ל? את לא מפחדת לנסוע לבד? ללכת לים לבד? אני חושבת שהייתי ממש פוחדת להיות לבד, שאלך לאיבוד, שאהיה לבד רק עם המחשבות שלי. את לא פוחדת להרגיש בודדה?"
שערה הבלונדיני גלש על כתפיה כשגבה רכן קדימה לפתוח רוטב נוסף של ספייסי מיונז.
אם אני לא פוחדת להרגיש בודדה? אני מרגישה בודדה כמעט כל החיים שלי. אני כנראה לא יודעת מה זה ההפך מלהיות בודדה. אני צריכה לזכור לחפש את זה אחר כך בגוגל. אבל מה זה בכלל משנה אם אני בודדה פה בארץ או בודדה בחו"ל? לפחות הנוף שאראה זה עצי דקל וחופים לבנים.
לא רציתי להגיד את כל זה בקול רם. משום מה, המחשבות האלו הפחידו אותי יותר מאשר הטיסה עצמה. אז פשוט שיחקתי אותה קוּלית, משכתי בכתפיי והעמדתי פנים כאילו שום דבר ממה שהיא אמרה לא נוגע בי.

בשעות הראשונות שהעברתי על החוף, בבית הקפה של ההוסטל על הים ובהליכה ליד המים, יכולתי להרגיש איך הלחץ בחזה, זה שלא שמתי לב שבכלל קיים, מתרכך לאט לאט. איך פעימות ליבי כאילו חיקו את רחש הגלים והחלו לפעום במקצב רגוע ואחיד.
החששות הקטנים שאולי היו קיימים בי לפני הטיסה בעקבות השיחה עם מאיה התפוגגו לאחר כשעה, מהרגע שפרסתי את הלונג שלי על חוף הים והכרתי את שרלוט הבלגית. שערה הג'ינג'י התנופף ברוח והיא הציעה לי לחלוק איתה את המנגו סטיקי רייס הכי טעים שאכלתי בחיי.
בטבעיות שתפסה אותי לגמרי לא מוכנה, מצאנו את עצמנו מדברות על החיים במשך יותר משעתיים. אני. מדברת עם מישהי זרה. במשך שעתיים. על החיים. אולי אני לא כזאת אנטי סוציאלית כמו שחשבתי? מחשבה מפחידה.
במבטא צרפתי בולט היא סיפרה שהגיעה לפוקט לפני שלושה שבועות. לפני כן טיילה לבד כמה חודשים בצפון הודו, הוציאה תעודת מורה ליוגה ומדי פעם היא מעבירה שיעורים בהוסטל לאורחים.
כשהגיע הזמן להפּי האוור, הלכנו לשבת ב"טימות'י", בית הקפה של ההוסטל שנמצא על החוף. שרלוט ערכה לי היכרות עם שיין, שהגיע לחופשת כריסטמס לפני שבוע ממלבורן. אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי כנראה בטוחה שכל האוסטרלים נראים כמוהו - מראה של גולש עם גוני שמש בשיער, מבטא אוסטרלי וגישה חיובית ומלאת ביטחון לחיים.
יחד עם שיין, ישבו סביב השולחן אנדרו וקלרה, זוג אמריקנים באמצע שנות החמישים שלהם, שניהם בפרק ב'. אנדרו איבד את אשתו לפני כמה שנים למחלת הסרטן, קלרה התגרשה, ובגיל צעיר הייתה אם חד־הורית לבן שלה, הארי. "אני אנטיפתית מטבעי, אני אוהבת להישאר בבית ולא לראות אף אחד." היא הסבירה לי אחרי המוחיטו השני שלנו. "אבל אז הכרתי את אנדרו, ולא היה לו אכפת שאני כזאת." מאז הם ביחד, מטיילים בעולם.
"הייתי בכמה הוסטלים בסגנון הזה במערב אוסטרליה." המבטא האוסטרלי של שיין משתלט עליו. "אבל זה," ידיו עפות בתנועה חדה לצדדים כמחווה, כשקצף הבירה בכוסו מטפטף על החול, "ההוסטל הכי טוב שהייתי בו."
השולחן עמוס בכוסות בירה וקוקטיילים חצי ריקים.
"מר צ'ין הוא באמת בן אדם טוב ואיש שיחה מעניין." ידו האחת של אנדרו אוחזת בבקבוק בירה וידו השנייה נשענת על גב הכיסא של קלרה. "לפני כמה ימים נשארנו כל הלילה לדבר. אני רואה חשבון, אתם יודעים, לא בחור שמתיימר להבין בדברים רוחניים כמו נפש האדם, מיסטיקה וקלפי טארוט. לכן לא תיארתי לעצמי שיכול להיות לנו כל כך הרבה דברים במשותף."
הוא נאנח לעצמו ולקח לגימה נוספת מהבירה.
"גם הצוות פה מעולה. לפני כמה ימים היה כאן שיעור בישול תאילנדי למתחילים, לא דמיינתי שיש כל כך הרבה סוגים שונים של תבלינים שאפשר להשתמש בהם ביחד במנה אחת. ידעתם שלכל אזור יש אוכל אחר? סגנון הבישול בצפון תאילנד מאוד שונה מהאיים." שרלוט סיפרה על אטריות האורז שקנתה בסופר כדי שתוכל להכין כשתחזור הביתה.
שיין נעמד לפתע והתחיל להילחם באויב בלתי נראה. "אני יותר אוהב את האקשן. עשיתי כמה שיעורי טאקוונדו בכפר פה ליד, והיה גם את השיעור שג'וני העביר לפני כמה ימים." הוא נתן בעיטה גבוהה באוויר והצליח לשמור על שיווי משקל רק בקושי, שזה מרשים בהתחשב בזה שהוא כנראה שתה יותר מכולנו. זאת כנראה הסיבולת האוסטרלית המפורסמת.
"ג'וני עובד אצל מר צ'ין." הסבירה לי קלרה. "הוא עוזר לו בהוסטל ומדי פעם מעביר פה שיעורים של קרב מגע. הוא היה בחופש ביומיים האחרונים, אבל אני חושבת שהוא אמור לחזור מחר." זה היה כנראה אותו היון יון שאליו התכוון מר צ'ין, זה שאמור לתקן את האור באמבטיה.
שרלוט רכנה לכיווני, פניה שהיו מלאות בנמשים ג'ינג'ים נראו עכשיו סמוקות בעודה לוחשת באוזני. "את לא מבינה איזה חתיך ג'וני. חכי תראי."
צחוקה התמזג בטבעיות עם המוזיקה וקולות האנשים שסביבנו. אולי ככה מרגישה אהבה ממבט ראשון, כי איך אפשר שלא להתאהב במקום הזה? לא רק בשל נוף גן העדן של תאילנד, כי אם באווירה הייחודית שנוצרה בהוסטל של "קזבלנקה," כזו שלא הרגשתי בשום מקום אחר.
זאת בדיוק התחושה החמקמקה, נטולת השם, שניסיתי להרגיש מאז התיכון, זאת שאף פעם לא הרגשתי בלימודים באוניברסיטה. התואר והאווירה החברתית בפקולטה היו בדיוק ההפך ממה שדמיינתי - ביקורתיות אין־סופית, מצעדי אופנה בין החוגים השונים ומי לבשה מה וכמה זה עלה לה, תחרותיות בין הסטודנטים והיעדר עזרה הדדית. הרגשתי כאילו יש תחרות סמויה של מי הכי מגעיל בקמפוס, יותר מדי אנשים ניצחו בה.
אולי זה בכלל הקסם של הלילה הראשון בתאילנד, אבל ברגע זה, כאן, סביב השולחן על החוף לצד אנשים שאני לא מכירה ולא מכירים אותי, הרגשתי נכון, הרגשתי אמיתי, הרגשתי נעים.

כשעשיתי את דרכי חזרה לחדר על שביל האבנים המרוצפות, הייתה כבר שעת לילה מאוחרת. הראש שלי הסתחרר מכוסות המוחיטו והפינה קולדה, ולמרות שהבטחתי לעצמי לא לשתות ככה שוב, ידעתי לזהות את השקר שבזה. שפתיי נמתחו לחיוך טיפשי, אבל לא היה לי אכפת. טוב לי. שלחתי למאיה תמונה של הקוקטייל שכנראה יהיה אשם בהנגאובר שאקום איתו מחר, כששמעתי לפתע קול עמוק שלא שמעתי כבר הרבה מאוד זמן.
"מכל ההוסטלים, בכל הערים בכל העולם, היא נכנסת לשלי."
שיט. רק זה היה חסר לי עכשיו. 

יונתן

מר צ'ין חיפש מישהו שיעזור לו להעביר חבילה של בגדי יד שנייה לכפר דייגים קטן בצידו המזרחי של האי, וישר קפצתי על ההזדמנות. הכרתי את הדרך, ורק חיכיתי לעלות על האופנוע ולצאת קצת מההוסטל.
לאחר שעה של נסיעה בדרכים לא סלולות הגעתי אל הכפר. כפר זה כנראה תיאור מוגזם של המקום עצמו. כמה צריפים מפוזרים לאורך החוף, רשתות דייגים תלויות לייבוש, קולות נמוכים של שיחות בתאית שלא הבנתי. על שפת החוף נחו שלוש סירות משוטים ישנות, שהצבעים שפעם עיטרו אותן היו דהויים כעת.
דונג, אחת מנשות הכפר הזקנות, ישבה על בול עץ וטיפלה בדגים שאחד הילדים שהיו סביבה דג.
"סוואדיקה." הרכנתי את ראשי אליה. "מר צ'ין מוסר דרישת שלום, הוא מקווה לבוא לבקר בקרוב." נתתי את חבילת הבגדים לאחת הנערות הצעירות שהתגודדו סביב דונג. היא הרכינה את ראשה וחייכה אליי בביישנות. "בתוך החבילה יש גם כדור קטן שהילדים יוכלו לשחק קצת."
"קאפ קון. תודה. שב יון יון, אני אכין לך מרק דגים."
"באמת שאין צורך."
"זאת לא בעיה, שב, שב." היא החוותה לי עם ידה לשבת לצידה.
בפעם הראשונה שיצאתי לשליחות, מר צ'ין סיפר לי שהכפר עצמו מנה פעם כמה עשרות תושבים, כולם ילידי האי פוקט, שעסקו בעיקר במסחר ודיג. אבל אז הגיע הצונמי ומחק את כל הכפר וכמעט את כל תושביו. מי שהייתה לו האפשרות, מהמעטים שניצלו, עזב לחפש עבודה ביבשת, ומאז מר צ'ין מנסה לעזור במה שהוא יכול לאלו שנותרו.
נשארתי בכפר במשך יומיים. עזרתי לדונג ולשאר הנשים לתקן את אחת הסירות הישנות. הצחוק של הילדים מילא את האוויר כששיחקנו יחד בכדור שהבאתי להם. הכדור עף לכיווני, ואני מוצא את עצמי משתטח על החול כדי לתפוס אותו. הילדים מתגלגלים מצחוק. אני צוחק איתם, אבל אז, בלי שליטה, הגוף שלי מתכווץ - כאילו אני שוב בזירה אחרת, במקום אחר, תופס מחסה עם אנשים אחרים.
צחוק הילדים מתעמעם לרגע, ואני נושם עמוק, מנסה לשחרר את הידיים שלי שמאגרפות את החול.
"יון יון!" אני שומע את אחד מהם קורא לי. אני מחזיר לו חיוך רפוי, נעמד ומוסר את הכדור. הכול בסדר. רק משחק. רק ילדים.
"אני אנסה למצוא כדורסל שמר צ'ין יביא לכם בפעם הבאה שהוא יגיע."
"מתי אתה חוזר?" אחת הנערות, כנראה הנכדה של דונג, שאלה.
"אני לא בטוח."
שמעתי את השאלה הזו אין־ספור פעמים. אחרי שהשתחררתי, אחרי שניסיתי "להסתדר", אחרי שעזבתי שוב.
אבל משום מה, אף פעם לא הייתה לי תשובה.
ההודעות האחרונות מהאחים שלי ובמיוחד מאימא שלי, לא עוזבות את מחשבותיי. הם שואלים אותי שאלות שאין לי עליהן תשובות. מציעים תשובות שיונתן הישן כנראה היה מסכים איתן. מה שהם לא יודעים, או לא מבינים, זה שיונתן ההוא לא קיים יותר. האחים שלי עדיין סומכים עליי, עדיין רואים בי את היתד היציבה של המשפחה, זאת שמחזיקה את כולם ביחד. זו הסיבה שהם לא מבינים למה אני בתאילנד ולא חוזר לארץ. לי בעצמי אין תשובות, אני לא יודע למה אני עדיין בתאילנד, או יותר נכון, למה אני לא חוזר לארץ.
ועכשיו נראה שנגמר לי הזמן.
פעם, כשהייתי ילד, ההרגשה לחזור הביתה הייתה כמו הדבר הכי טבעי בעולם. אחרי משחקים בגינה עם חברים, אחרי טיול עם אימא, אחרי יום ארוך בבית הספר. הדלת תמיד הייתה פתוחה, הארוחה הייתה מחכה, ואבא היה יושב ליד השולחן עם הבעת פנים שקשה היה לפענח אותה.
עם הזמן, החזרה הפכה למשהו אחר.
הציפיות בבית הפכו כבדות. חונקות. היה ברור מה מצופה ממני - להצליח, להיות חזק, להחזיק הכול ביחד. ואז הגיעה הפציעה וכבר לא יכולתי להחזיק שום דבר. בקושי את עצמי אני יכול. אף אחד לא אמר את זה בקול רם, אבל יכולתי לראות את זה בעיניים של אבא שלי. אתה לא מה שחשבנו שתהיה.
וזה לא שאני לא יודע מה הם רוצים ממני, כן? זה גם מה שאני רוצה מעצמי. זה מה שמעצבן אותי כל כך בכל הסיפור הזה. אני רוצה להיות מי שהייתי לפני. אני רוצה להיות היונתן ההוא. הבן הבכור, הלפיד של המשפחה, האוזן הקשבת והכתפיים היציבות.
אבל האוזניים שלי מצלצלות והידיים שלי רועדות בכל פעם שאני חושב על לעלות על מטוס הביתה.
בית.
אני כבר לא בטוח איפה הוא נמצא.
בתמימותי או בטמטומי חשבתי שאצליח להשאיר את המחשבות, ההודעות והטלפונים של המשפחה שלי בהוסטל. שהמעבר מחוף אחד לחוף אחר בתאילנד ייתנו לי שקט לסדר את המחשבות שלי. אבל כמובן שזה לא קרה. הטלפון רטט בכיס המכנס שלי כשעצרתי את הכדור שמסרו לי, ועל המסך הופיעה שיחה נכנסת מאימא. עניתי.
"היי אימא, אני בסדר, מה שלומך?"
שני ילדים, שבקושי הגיעו לחזה שלי, ניסו לגנוב ממני את הכדור. עשיתי פנייה חדה לכיוון השני מנסה למנוע מהם עד שהקול שנשמע קרוב גם ממרחק של אלפי קילומטרים גרם לרגליי לשקוע בחול.
"יונתן, זה אבא."
שיט.
מסרתי את הכדור לנער חולף. רק כשהתקרבתי לקו המים, הרגשתי את החול הלוהט צורב את כפות רגליי, בדיוק כשנעצרתי מול הגלים הנשברים ברכּוּת אל החוף.
"למה התקשרת מהטלפון של אימא? היא בסדר?"
"אתה לא עונה לי כבר כמה ימים."
אז החלטת להתקשר מהטלפון שלה ולבדוק אם אני אענה? כנראה שתמרונים לא שמורים רק לחיילים בצבא. "משהו דחוף, אבא?" אני מנסה לשמור על קול יציב, אבל האחיזה בטלפון מתהדקת. "אני קצת עסוק." עסוק בלבהות בים ולא לדמיין שאני רואה גלים של אש במקום של מים, אבל אני לא מספר לו את זה. הוא גם ככה לא מבין.
"יונתן, אימא שלך רוצה לדעת מתי אתה חוזר."
אימא שלך. לא "אימא", לא "אני רוצה לדעת". אנחת תסכול נפלטה מגרוני, כזאת שאני בטוח שאבא יכול לשמוע כל הדרך עד לארץ.
ככה זה תמיד היה מאז שאני זוכר את עצמי. בתור הבן הבכור, תמיד הרגשתי שבזמן שאימא גידלה אותי, אני גם קצת גידלתי אותה. בגיל עשרים ושתיים, היא הייתה ילדה בעצמה כשהם התחתנו והביאו אותי, ובן לילה הפכתי אותה לא רק לאימא, אלא גם לאישה.
אז כשאבא שלי, סגן אלוף מוטי (מוטקה) לביא, אומר בטלפון בקולו הפיקודי, "אימא שלך רוצה לדעת מתי אתה חוזר", זה כי הוא יודע שאימא היא החולשה שלי. הטקטיקה הזאת, היא עוד אחת מני רבות שאבא אוהב להשתמש במלחמת ההתשה בינינו בשנים האחרונות.
"תגיד לאימא שאני לא יודע."
"מתי אתה חושב שתדע?"
"אני לא יודע."
הסתובבתי להביט בנערים שהמשיכו לשחק בכדור על החוף, צועקים לי לחזור לשחק איתם.
"אני חושב שהגיע הזמן לחזור לארץ. אי אפשר לחיות בחופשה כל הזמן. אתה צריך לקבל החלטות ולא לברוח מהן."
"אני לא בורח מהחלטות. זאת לא הסיבה שאני בתאילנד."
"אני יודע, אני יודע. היית צריך חופש. אז היה לך מספיק, ועכשיו הגיע הזמן לחזור לארץ. אתה לא רוצה לחזור לצבא, בסדר. אבל הפסקת את הלימודים בשביל מה? בשביל לעשות סמים ובטן גב?"
פעימות ליבי דפקו עכשיו כמו תופים. ידי שהצמידה את הטלפון לאוזן החלה להזיע. "זה מה שאתה חושב שאני עושה כל היום?"
"זה לא משנה. תחזור לארץ, תחזור ללימודים. אתה לא רוצה לימודים? נעבוד על תוכנית לעתיד. אני מכיר כמה מנכ"לים במשק שאולי מחפשים עוזרים, אני יכול להרים כמה טלפונים, לסדר לך עבודה טובה עם כסף טוב."
זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מקיימים את השיחה הזאת. וב"מקיימים את השיחה הזאת", אני בעצם מתכוון לזה שאבא נושא נאום מוטיבציה חוצב להבות, ואני הקהל השבוי שמקשיב וצריך למחוא כפיים בסוף, ואז להסתער על איזה מוצב. הבעיה היא שכבר שמעתי את אותו נאום מיליון פעמים מאז שהייתי ילד. פעם זה הצליח לעבוד עליי. עכשיו כבר די נמאס לי מזה. אבל כל הניסיונות לגרום לאבא להבין אותי, או פשוט להניח לי, העלו חרס. כל מה שנותר לי לעשות זה לשתוק ולקוות שהשיחה הזאת תסתיים כמה שיותר מהר.
"אני אחשוב על זה, טוב?"
"אני מזמין לך עכשיו כרטיס חזרה. יש טיסה שיוצאת מפוקט עוד שלושה ימים. תארוז ותחזור הביתה."
"אני לא צריך שתזמין לי כרטיס." שתיקה. אני יודע שהוא לא יוותר, אבל בכל זאת אני ממשיך, "או שתגיד לי מתי לחזור."
"יונתן," אבא הדגיש את קול האלוף צבאי הכול יכול שלו. "יש לך שלושה ימים לחשוב על זה בזמן שאתה אורז. אני שולח לך את הכרטיס למייל. נתראה בבית."
השיחה התנתקה.

האופנוע רועד מתחתיי, או שאולי אלה הידיים שלי? אש, להבות של אש. זה מה שאני רואה לנגד עיניי. צבעים של אדום וכתום מופיעים לאורך הכביש החצי סלול בדרך בחזרה להוסטל "קזבלנקה".
קזבלנקה! אני פאקינג אוהב את המקום הזה. כשהגעתי לפוקט, השם ישר תפס את עיניי. ניגשתי לדלפק הקבלה, שם פגש אותי בחיוך מאוזן לאוזן איש קטן קומה, ושאלתי אם הם צריכים עובדים. זאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. בלי בכלל לשים לב, קמתי מוקדם כל בוקר בציפייה והתרגשות ליום שלפניי. תחושה שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן.
העבודה עצמה הייתה קשה. בשבועות הראשונים מצאתי את עצמי מתרסק למיטה כל לילה. מותש מעייפות. קיבלתי זאת כברכה, את העייפות והשרירים התפוסים שהחליפו את הקליפה הריקה שהייתי לפני. שבועות הפכו לחודשים, ולהבות האש שרדפו אותי במחשבותיי הפכו לתמרות עשן רק בסיוטים בלילה. בפעם הראשונה מאז הפציעה, במקום לראות כתמים אדומים בכל פינה, מחשבותיי נדדו לעיניים ירוקות קטנות שלא ראיתי הרבה זמן. יותר מדי זמן.
התפללתי שזה יימשך ככה לנצח, או לפחות לעוד כמה חודשים. אבל המשפחה שלי, שאני באמת אוהב 95% מהזמן, הנחיתה אותי בחזרה למציאות. ואבא שלי היקר, שגאוותו חשובה לו יותר מגאוותי שלי, שפך את השמן למדורה בשיחה קצרה של כמה דקות.
אני בקושי זוכר את עצמי יורד מהאופנוע בחניה של ההוסטל, או הולך על שביל האבנים שלאורכו היו עצי דקל שעזרתי לשתול רק לפני שבועיים.
ראשי פעם בחוזקה. מחשבותיי זעקו אליי מהפינות הכי חשוכות במוחי. כפות ידיי המיוזעות רעדו עכשיו בתוך אגרופיי. השיחה עם אבא התנגנה בראשי בלופים אין־סופיים, וכל מה שרציתי עכשיו זה לצרוח. לצרוח עליו שהוא לא מבין. לצרוח על המשפחה שלי שיעזבו אותי בשקט. לצרוח לעולם, לאלוהים, לאימא אדמה.
הלכתי לאורך השביל, חולף על פני דמות מתולתלת שעמדה בקצה, כשהפעמון בראשי התחיל לצלצל ועצר אותי במקום.
משהו פה לא מסתדר.
הסתובבתי להביט לאחור אל הבחורה האבודה שנשענה על הקיר.
אני מכיר את היציבה הזו. את הכתפיים המשוכות מעט קדימה, כאילו היא מנסה לכווץ את עצמה. את האופן שבו היא מסיטה קווצת שיער מאחורי האוזן.
הלב שלי החסיר פעימה. זה לא יכול להיות.
ואז בבת אחת הכול השתתק. כאילו מישהו כיבה את המוסיקה.
אני עייף, המוח שלי מתעתע בי, מתבדח על חשבוני. כי זה פשוט לא ייתכן, אולי זאת רק מישהי שדומה לה.
אבל אז היא הרימה את המבט, ועיניה הירוקות פגשו את שלי.
וזהו. זאת הייתה היא.
כאן. בתאילנד. ב"קזבלנקה".
מצמצתי כמה פעמים שכנראה לא נחשבות ל"נורמלי" והיא עדיין עמדה כאן מולי. בשיער מתולתל וחיוך כובש, וכן, עם אותן עיניים ירוקות.
משהו כנראה השתלט עליי. ניצוץ של רגש, של בית, של חום התפשט בגלים נעימים לאורך גופי. במעין חוויה חוץ־גופית, קול שנשמע עכשיו דומה לשלי, חזק ובטוח, אמר את המילים המוכרות של המפרי בוגרט. "מכל ההוסטלים, בכל הערים בכל העולם, היא נכנסת לשלי."
אולי יונתן ההוא לא הלך לשום מקום.

"המטענים שבלב" / עילית רוזין. 247 עמודים. קינמון.