ב-7 באוקטובר חמאס רצח וחטף את האנשים הכי יפים בישראל. בכל פעם שאנחנו שומעים סיפור חיים של אחת מהנשמות שנגדעו בחטף באותו יום שבת ארור אנחנו מבינים את זה. האנשים הכי טובים הלכו לנו. זה מצמרר אפילו יותר כשאנחנו יושבים ומקשיבים לעדויות החיות של החטופים שנפלו בשבי, וחזרו כדי לספר על החוויות האישיות שלהם.
אחד אחרי השני, אחת אחרי השנייה, אנשים שצריכים להיות במילון ליד הביטוי "ישראל היפה" מגיעים ומספרים כיצד התעללו בהם בגוף ובנפש - וכיצד הם מתכוונים להשתקם, ולשקם. מתן צנגאוקר הוא עוד נסיך כזה. נסיך של אמא, ליתר דיוק. עוד לפני שהוא פותח את הפה, החיוך המבויש שלו כבר מספיק כדי לכבוש את האדם הממוצע.
ואז הוא מתחיל לספר את הסיפור שלו ליולן כהן, והחיוך לאט לאט נמוג. 738 ימים הוא היה בשבי. 1,062,720 דקות. יכולתי לכתוב "יותר ממיליון דקות", אבל בשבי, שלא נדע, הזמן לא עובר מהר. 62 אלף הדקות הנוספות לא הולכות ברגל. הן נגררות, בכאב, בהשפלה, ממנהרה לאוהל, לקללה, לאגרופים, למניעת אוכל, חזרה למנהרה. לעולם לא נוכל להבין מה באמת עברו שם הגיבורים האלה שהופקרו בשבי שנתיים, בטח לא בריאיון של חצי שעה, מעמיק ככל שיהיה.
באחד מהרגעים הכי מפתיעים בריאיון, צנגאוקר מספר איך ישן באוהלים של משפחות עזתיות על חוף הים. הזיכרונות שלו משם ציוריים וחיים, כאילו הוא מקריא מתוך ספר של המינגווי ולא נזכר ברגעי הטראומה הקשים. "היינו ממש שומעים את הגלים", מספר צנגאוקר, "היינו שומעים את האנשים, את המים. היינו שומעים ממש את הכל".
חלק מה"הכל" שצנגאוקר מדבר עליו הוא חיילי צה"ל, שפעלו ממש בסמיכות לאזור בו שהה. יולן כהן שואלת את מתן אם חשב לעצמו לנסות "לסמן" לחיילים הישראלים על מיקומו. זו שאלה מצמררת, והתשובה לה לא פחות. צנגאוקר נושך את השפתיים, משפיל מעט את המבט, ואז קאט לדני קושמרו שיושב באולפן ומספר לנו שמיד נשמע עוד פרטים מזוויעים מתוך השבי של מתן - אבל קודם פר-סו-מות!
תגידו קשת? מה נסגר אתכם? בחייאת? הפסקת פרסומות של יותר מעשר דקות באמצע ריאיון עם חטוף? מילא זה, אבל רגע לפני שהוא עונה על שאלה? כאילו מדובר בקליף האנגר של סדרת מתח חדשה בנטפליקס? בן אדם פותח את הלב בבלעדיות במהדורה שלכם, מספר סיפור מקפיא דם, ואתם חותכים לפרסומות? מה נטרק?
הנחמה שנמצאה
אחרי אוסף של פרסומות מעצבנות יותר או פחות (הפרסומת החדשה עם אסי כהן ועדי אשכנזי קורעת מצחוק, אבל בחיי שלא הבנתי מה השירות שהם מוכרים) חזרנו למתן צנגאוקר, ופתאום העולם נהיה קצת פחות גרוע. זה לא רק החיוך שלו שכמו שולח ואליום וירטואלי דרך המסך, אלא הכנות שלו, והדרך האוהבת והטוטאלית שהוא מדבר על המשפחה שלו - ובוודאי כלפי האמא המפורסמת במדינה. למעשה, צנגאוקר הוא בן אדם כל כך חיובי, שגם אחרי שנתיים שהופקר בשבי הוא לא מסוגל שלא להכיל ולאהוב את האנשים שניסו לפגוע במחאה של אמא שלו במשך שנתיים.
זה לא שהוא לא בהלם מהקונספירציות שאנשים המציאו לגביו. גם הוא שמע את הטענות שחמאס העביר כסף דרכו לאמא שלו, או שהוא בכלל נפש בשנתיים האחרונות בקטאר. שמועות גועליות שהיו מוציאות כל אדם ממוצע מכליו, אבל אחרי מה שהוא עבר בשנתיים האחרונות - באמת שקטן עליו כל עלובי הנפש האלה. הוא יודע את האמת. הוא יודע כמה כוח נתנו לו ההפגנות שראה בטלוויזיה, כמה כל נאום של אמא שלו עזר לו לשרוד עוד דקה ועוד שעה בשבי, וכמה אפילו השומרים שלו ידעו להעריך את המסירות של הלביאה, המכונה עינב. "בזכותה", הוא מספר, "היחס אליי גם היה קצת שונה. תמיד הסתכלו עליי בעין אחרת, הרגשתי את זה - עם יותר סמול טוק, עם תוספות לאוכל. הם היו ממש יותר נחמדים מהרגע שהיו מראים את אמא שלי בטלוויזיה".
היו אנשים, לא חשוב שמות, שדאגו להפיץ דף מסרים לפיו ההצהרות הפומביות של עינב יגרמו לחמאס לפגוע במתן. אתמול הוא הגיע כדי לספר את האמת: קרה בדיוק ההפך. בדיוק כמו כל החטופים שחזרו מהשבי, הוא דיבר על הכוח הנפשי שנתנו לו ההפגנות, המחאות, העצרות. עמוק בתוך הגיהנום של עזה הוא מצא נחמה פורתא בכך שהמשפחה שלו לא לבד, שמאות אלפי ישראלים עוטפים את אמו, אחותו וזוגתו באהבה.
כאילו כדי להזכיר לנו שלא הכל מתוק כמו החיוך של מתן צנגאוקר, הריאיון נקטע לצורך אסופה ארכיונית משלל אמירות בזויות ודוחות של פאנל "הפטריוטים". ינון מגל, עירית לינור, פרופ' משה כהן-אליה, כולם חוזרים על אותה מנטרה: עינב צנגאוקר אישה קיצונית ואגרסיבית שמתבטאת נגד ראש הממשלה. בין השורות היה איום לא מאוד מרומז: אם לא תפסיקי לתקוף את נתניהו, חמאס ישאיר את הבן שלך בשבי. לאנשים האלה, שמרוב שהם פטריוטים הם שונאים את רוב העם שלהם, יש למתן צנגאוקר תגובה מאוד פשוטה: "אמא שלי הצילה אותי. בזכותה אני כאן". שבע מילים שאומרות הכל.
הוא אפילו לא מתכוון לכעוס עליהם. למעשה הוא די מרחם עליהם. הוא מאחל להם שילכו לישון בלילה ויתעוררו עם מעט יותר חמלה. איזה אדם גדול יכול להתייחס בכזאת אמפתיות לאנשים שבמשך שנתיים ירדו לחייה של אמו? לא בטוח שהם יתעוררו מחר עם יותר חמלה. מצד שני, אם הם יטרחו לצפות בריאיון הזה, לא ברור איך הם יוכלו להירדם בכלל בלילה.
בקטנה
בשעת כתיבת שורות אלה פרויקט מימון ההמונים "חיים חדשים למתן ואילנה" עומד בדיוק על 100% מהיעד של מיליון שקל, שנתרמו על ידי 6,013 ישראלים. אין ספק שהריאיון המצוין של יולן כהן תרם לחשיפת הפרויקט. לא ברור למה המדינה לא עוזרת לאנשים שהיא הפקירה במשך שנתיים במנהרות בעזה לעמוד על הרגליים, אבל מדהים לראות את הישראלים הטובים שבוחרים לתרום למתן, אילנה ושאר פדויי השבי שבחרו לצאת בקמפיינים כאלה. בינתיים, אפשר עדיין לעזור בדחיפה הראשונית של מתן ואילנה לעבר השיקום, וההתחלה החדשה שכל כך מגיעה להם, בלינק הזה.