ביקורות מוזיקה הן כר פורה להצהרות פומפוזיות. אמירות כמו "יצירת מופת" או "האלבום הכי טוב של השנה" נזרקות לאוויר כל כך הרבה פעמים, עד שאין אלא לקרוא אותן באותה חשדנות שבה קוראים סקרי מנדטים. מה לעשות שאלבומה הרביעי של רוסליה, "LUX" (מילה לטינית שפירושה "אור"), משתייך בדיוק לסוג האלבומים שדורשים ממך לשחרר אמירות גדולות מהחיים - גדולות לפחות כמו רוחב היריעה שרוסליה מכסה כאן.
כבר באלבומה הקודם, "Motomami", היה ניכר שרוסליה, היוצרת הקטלונית בת השלושים ושלוש, לא חושבת על מוזיקה בצורה שדומה לאף יוצר אחר שפועל כיום בפופ העולמי. המעבר שלה בין ז'אנרים מוזיקליים - לפעמים שלושה או ארבעה בתוך שיר בן שתי דקות - והיכולת שלה להביע בתוך כל העומס הזה כמויות אדירות של רגש, רובו מבוסס על הקול יוצא הדופן שלה (כמי שזכה לשמוע אותה בלייב, אני חייב לומר שהוא לא פחות מרשים), סימנו אותה כיוצרת ייחודית לגמרי. כזאת ששמה נאמר בנשימה אחת לצד שמות כמו קייט בוש וביורק - שתיים שעיצבו מחדש את מוזיקת הפופ כפי שאנחנו מכירים אותה.
אם כך, כאשר בבליץ הראיונות הקצר אך האינטנסיבי לקידום האלבום החדש רוסליה תיארה את קודמו כאלבום מינימליסטי ואת "LUX" כאלבום מקסימליסטי, היה קשה לדמיין לאן היא עוד יכולה להגיע. והתוצאה, גם אחרי מספר דו-ספרתי של האזנות, לא דומה לשום דבר אחר ששמעתי.
"LUX" דורש מהמאזין לעצור, להרהר, לקרוא את מילות השירים (המושרים בשלוש עשרה שפות שונות, ביניהן עברית), לבחון את שיתופי הפעולה המגוונים שבו - מביורק וגי-מנואל דה הומם-קריסטו (חצי הצמד דאפט פאנק) ועד פארל וויליאמס והתזמורת הסימפונית של לונדון - ואולי גם לצלול לסיפורים תיאולוגיים על קדושות נוצריות. אחרי כל זה, כל מה שבא לך לעשות הוא לצעוק בקול גדול "מדובר באלבום ה…!" אבל מאחר שהזכרתי רק לפני רגע את משקלן של אמירות מסוג זה, נסתפק בכך שמדובר באלבום שהוא, לכל הפחות, אירוע תרבותי.
בעידן שבו הקשב שלנו הולך ומתקצר וחלק גדול מהמאזינים מדלגים בין שירים בתוך אינסוף פלייליסטים, אלבומי קונספט הם מוצר טריקי במיוחד. ועדיין, הדרך היחידה לשמוע "LUX" היא כיצירה אחת - שמונה עשר שירים ויותר משעה של מוזיקה בגרסה הפיזית של האלבום (וחמישים דקות וחמישה עשר שירים בגרסה הדיגיטלית).
הקונספט הנבחר הוא מסע בחייהן ובמותן של קדושות מהדת הנוצרית, מסע במובן המטאפיזי, כזה שמאזכר לא פעם את החיים אחרי המוות, אבל גם את החיים על כדור הארץ בצורה החומרנית ביותר שלהם. כבר בקטע הפותח את האלבום, "Sexo, Violencia y Llantas" (בתרגום חופשי: "סקס, אלימות וגלגלים"), רוסליה שואלת/אומרת: "מי יגיע מהארץ לגן העדן ויחזור לארץ? בין הארץ וגן העדן, שם תהיה האדמה".
בראיון לזיין לואו באפל מיוזיק, סיפרה רוסליה שאם היא לא הייתה מוזיקאית היא הייתה סטודנטית לתיאולוגיה, יושבת ולומדת את ההיסטוריה של הדתות ונבלעת בסיפורים האלה, שכאשר קוראים אותם יש ביניהם יותר במשותף ממה שנדמה לנו. בכלל, למרות שהיא יוצרת פורה ולא נעלמת לעשרות שנים בין אלבומים כמו קייט בוש, רוסליה מקדישה חלק גדול מחייה להתבודדות ולקריאה. תהליך העבודה על "LUX" כלל יותר משנה של קריאה וכתיבה של מילים עוד לפני שתו אחד נוגן.
הסיפורים על קדושות כמו סנטה רוזליה מפלרמו לא צריכים לעניין אתכם כדי באלבום הזה בית. כי באותה הרצינות בה היא מספרת על קדושה שאיבדה חלקים מגופה במקומות שונים בעולם בשיר "Reliquia" ("איבדתי את ידיי בחרס ואת עיניי ברומא"), היא גם מצטטת את אמירת הטראש טוק של המתאגרף מייק טייסון ("I'll fuck you till you love me") בשיר "ברגהיין". העיקר כאן הוא תמיד הכוונה שמאחורי המילים, הפרטים הקטנים וההיסטוריה יכולים להגיד דברים שונים לאנשים שונים, אבל הלב - שאצל רוסליה תמיד נשפך ממיתרי הקול - הוא זה שקובע.
כשהיא נשענת על מוזיקה קלאסית כז'אנר המוביל של האלבום, ועם ליווי של התזמורת הסימפונית של לונדון לכל אורכו, נדמה שרוסליה מבקשת מהמאזינים שלה המון. מבקרים ברחבי העולם עדיין מתווכחים האם זה אלבום שצריך להיבחן כאלבום של מוזיקה קלאסית או כאלבום פופ. האמת היא שאין אמת: זה אלבום שהוא גם בית לאריה באיטלקית ("Mio Cristo") וגם לאחת מבלדות הפופ היותר ישירות ומדויקות של השנה ("Sauvignon Blanc"), ואף אחד מהרגעים האלה לא נשמע מוזר אחד ליד השני. זה הישג חסר תקדים.
אם נחזור רגע לביורק, אולי ההשראה הגדולה ביותר שלה, שמשתפת איתה כאן פעולה בפעם השנייה (אחרי הסינגל "Oral"), אפשר לציין אותה כמי שחצתה לפני שנים רבות את הקו שבין המאתגר לבין המתגמל - השלב שבו אוונגרד הופך ברור רק למי שיצר אותו, ויכול להיות מתסכל גם למעריצים האדוקים ביותר. אצל רוסליה, ו-"LUX" מדגים את זה היטב, התגמול תמיד מגיע. להכניס כל כך הרבה משמעות והיסטוריה לתוך יצירה ועדיין להשאיר אותה קלילה, אפילו מצחיקה לעיתים, כזו שלא יוצאת לך מהראש מהשמיעה הראשונה וגורמת לך לחזור אליה שוב ושוב - זה האתגר האמיתי.
נכון, בשביל לשמוע אותה שרה בעברית, בשיר "Novia Robot" (אחד הטקסטים הפמיניסטיים ביותר באלבום), תצטרכו לקנות את הגרסה הפיזית, וגם אז תשמעו אותה שרה במבטא הקטלוני הכבד אך המקסים שלה, טקסט קצר על כך שנולדה למרוד ושלחץ מוליד יהלומים. אבל אם בכל זאת לקשור את רוסליה לישראל, יש דבר אחד שהלוואי ועוד יוצרים יקחו מהאלבום הזה: ההוכחה שנאמנות מוחלטת לאמת שלך היא זאת שמביאה הכרה בינלאומית.
אינני טוען שמסתובבות בינינו רוסליות דוברות עברית שרק מחכות שיקשיבו להן (ואולי כן), אבל הנסיקה האדירה שלה מוכיחה שכדי לכבוש את העולם לא צריך להתחבב עליו, ללמוד לשיר באנגלית בלי מבטא וללכת ליצרני הלהיטים הגדולים בעולם. דווקא התבוננות פנימה, בעולם הכל כך מיוחד שלה, הביאה לרוסליה הישג אמנותי שקשה לדמיין מתי נראה שוב. והנה, גם אני נפלתי בפומפוזיות.