"כשגם הוא קם והזדקף, היא ודאי הבחינה שהשמש השוקעת זרקה ניצוצות בעיניו כאילו היו עיני ילד. היא בלשה מבעד למבטו אחר החומר הכחול שלהן." שיעור הפסנתר (מודרטו קאנטבילה), מרגריט דיראס, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
זה לא הים \ לאה גולדברג
זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה - אנו שנינו אשר בינינו.
השיר מתוך "עם הלילה הזה", ספר השירים האחרון שראה אור בחייה של לאה גולדברג, נדפס בשנת 1964 בהוצאת "ספריית הפועלים".
פרק ראשון - פגישה עיוורת
1.
נפגשנו ברשת. מאתר ההיכרויות עברנו לכיכר רבין, לבית קפה.
הכינוי שלה, לארה, נשמע לי מסתורי כאילו לקוח מסרט אפל, והייתי בטוח שבחיים האמיתיים יש לה שם סתמי.
אני מקדים מעט, וברגע שאני מוצא שולחן פנוי ומתיישב, היא פורצת פנימה, לבושה חולצה מגוהצת מבד תחרה לבן שעליו רקומים פרחים כחולים וסגולים ומכנסי ג'ינס משופשפים, גם הם מגוהצים. היא מזהה אותי מייד ומצטרפת אליי, מבקשת להבין מי אני.
יש לי תכונה כזאת, כששואלים אותי אני מרגיש מחויב לענות, גם אם לא מתאים לי. ובמקרה הזה במיוחד, כי זאת פגישת היכרות ראשונה ונראה שהיא מתעניינת, לפחות בהתחלה.
מבטה מנסה לתפוס את אחת המלצריות, רוכסן תיק הצד שלה נתקע והיא נאבקת בו בלי לוותר. משהו מטריד אותה ואני משתתק, שוקע אל תוך התפריט כאילו כתוב בו הטקסט הכי מרתק בעולם.
הרוכסן נכנע לבסוף, אך היא אינה מוציאה דבר, רק בוחנת את תכולתו של התיק. כף ידה נשלפת מתוכו, אצבעותיה נמשכות אל אחת משקיות הסטיביה שעומדות בתוך כלי חרס לבן במרכז השולחן. בלי להביט בה, בתנועה מדויקת, היא קורעת רצועה דקה מחלקה העליון.
לארה הוא שמה האמיתי. למה לה להשתמש בכינויים מטופשים, אפילו שכך מקובל באפליקציה? היא מסבירה לי שעלתה מאנגליה, והיא שותה תה עם חלב, ובאותה נשימה מספרת לי סיפור לא הגיוני, שמסעיר אותי ודוחה אותי, גורם לי לחמול עליה ומעיף לי את המוח.
2.
למה לארה?
כי ההורים שלה אהבו את הסרט "דוקטור ז'יוואגו", ובייחוד את ג'ולי כריסטי, ששיחקה את לארה, אהובתו של הרופא. תום יופייה כבש אותם, תום היה מצרך מבוקש בשנות השישים; לחש כנגד אכזריות המלחמה שסירבה להישכח (המשרפות, הקרבות והבליץ), מצפן שאמור להראות את הדרך לחיים טובים יותר בעולם שנבנה מחדש. אז לה, לבִתם הבכורה שתגדל בו ותהיה מאושרת, הם קראו לארה.
לרגע היא עוצרת, מנכיחה בשתיקתה את תקוותם של הוריה, ואז נאנחת.
ושוב נאנחת.
איזה סיפור נפל עליה כשנישאה, אני לא יכול לתאר לעצמי. אבל מה כבר יכלה להבין ילדה בת תשע־עשרה שהתאהבה באיש שמבוגר ממנה בעשר שנים? קצת דובוני, חצי־אבא. היא לא האמינה שהאדם המרשים הזה, כך היא ראתה אותו אז, בכלל ירצה אותה.
תיזהרי, אמרה לה אמא. אבל מי מקשיב לאמא?
במשך שנים היא לא קלטה מי הוא והמשיכה לאהוב אותו. גם אחרי שקלטה לא יכלה להפסיק, לקח לה זמן. מדובר במעשים שלא ניתן להעלות על הדעת.
"אני לא מתכוונת להמשיך להתבייש. שיתבייש הוא בבגידות שלו. יש לאקס שלי כוחות מאגיים, שטניים אפילו," אומרת לארה בקול מדוד, זורקת לכיוון שלי מבט חטוף, בוחן.
כוחות מאגיים, שטניים. מה היא מנסה לומר לי?
אני מהנהן כאילו אני מבין, מזהה בקולה גוון שמוכר לי מפעם, שמוסווה היטב אך איני יכול לתת לו שם.
3.
היא ממשיכה. רק לפני שנה נפרדה ממנו, חיכתה שהילדים יגדלו, אבל ברגע שהתגרשה הייתה חייבת לתפוס מרחק והחליטה להתחיל מחדש בארץ. מכיוון שהתאומים - בן ובת בני עשרים - נשארו בלונדון, היא מבקרת אותם פעם בחודש. לא, זה לא מפריע לזרימת החיים שלה, היא ממילא עובדת מהבית בכתיבה שיווקית.
תוך כדי דיבור, לארה מטה את שקית הסטיביה ומפזרת את תכולתה לפניה. בלי להרכין את ראשה, היא מתווה באצבעה סימנים סודיים באבקה הלבנה, זה על זה, החדש מטשטש את הישן.
עיני השקד שלה, שממשיכות לבחון אותי, לבלוש אחר החומר הירוק של עיניי - היא לא סתם מסתכלת, אני לא ממציא - מסגירות את יופייה. הקמטים שבצידן חושפים את שנותיה, אבל לא באופן אכזרי מדי.
ארבעים ושלוש, זה מה שכתוב באפליקציה.
אני לעומת זאת, ככה אומרים, נראה צעיר לגילי. שלושים ושמונה, עם שיער שחור וקצוץ ומשקפיים עגולים.
גובה בינוני, גוף רזה, ועדיין לא החלטתי עד כמה היא מושכת אותי.
מאז תחילת הפגישה היא חומקת ממני.
מבטה, שעוקב אחריי, בורח כשאני מנסה לתפוס אותו.
לא שאני מין גיבור־מבטים שכזה. ההימנעות שלה היא שדוחפת אותי להעז, וגם השם שלה.
לארה.
4.
מספיק לעצום עיניים, לגשש בקצה הלשון על פני מרקם הצלילים, לא־רה.
זה מה שאני עושה כעת, ומייד אני בתוך הסצנה שזכורה לי מהסרט "דוקטור ז'יוואגו".
יושב מול הטלוויזיה, על השטיח האדום בסלון של הוריי, נשען על הספה, ואמא מלטפת את עורפי, שקועה בעלילה, בקושי נושמת. ואז היא מתנתקת, מביטה בי ואומרת: "סרטים כאלה כבר לא עושים היום." לילה, חשוך בחוץ בתל אביב, גם בחדר הקטן שמופיע מולנו על המסך, ומגע אצבעותיה של אימי מעניק לי ביטחון ומאפשר לי לדלג פנימה. להיות הילד ששוכב לבדו בפינת החדר, עם כל הכאב שכרוך בכך, כי הבוקר הוא קבר את אימו, בסצנה הקודמת.
על מיטה של עץ גס, מנסה הילד שהוא אני, להירדם. מנדולינה שעונה על הקיר מולנו, ענפים קפואים נוקשים על זגוגית החלון. סערה, והרוח שחלפה במרחבים האין-סופיים של אמא רוסיה נושבת ומרעידה את מיתרי הכלי, פורטת עליהם מנגינה נוגה.
אותה מנגינה, או בעצם צל חיוור שלה, הייתה עולה משיעורי המוזיקה במתנ"ס בכיתה ז', מהמנדולינה שלי, שנשברה בקיץ של אותה שנה.
אחרי שיעור הנגינה, החלטתי להגיע לבניין שלנו בדרך סודית, להתגנב מהחצר העורפית של הבניין השכן. קודם שלחתי את המנדולינה לפניי, ואז גיליתי שהפרצה בגדר הרשת קטנה מדי. ניסיתי להרחיב אותה בגופי, קצת נתקעתי, לא ויתרתי, אבל ברגע הניצחון, כשהצלחתי סוף־סוף לעבור, נשענתי עם המרפק על תיבת התהודה רק לשבריר של שנייה, והדיקט פקע.
חודשים לא גיליתי להוריי.
פחדתי.
מאז לא חזרתי לנגן.
5.
ממעמקי קולה עולה הפחד.
אפילו שנדמה שדיבורה רגוע, לארה לא מצליחה לעבוד עליי כשעיניי עצומות.
כי כעת אני יכול לנקוב בשמו של הגוון שזיהיתי בצליל קולה: חרדה של ילד מעונש איום, כמו גם של אישה מבגידה אכזרית.
כי עונש בבית ילדותךָ, שאמור להיות המקום הכי בטוח, הוא בגידה. ובגידה של בן זוג שאת עדיין אוהבת, למרות הכול אוהבת, מכה בךְ כמו עונש.
בחוזקה.
כשחטאך היחיד הוא עצם היותךְ.
אני פוקח את עיניי. לארה מתארת איך הם היו נכנסים למסעדה האיטלקית הביתית שלהם, שנמצאת בסמטה קטנה ליד המפסטד הית', והאקס שלה, שהיה מכור למין מזדמן, היה קולט בעיניים מישהי שמכורה בדיוק כמוהו.
המכורים למין הם שותפי סוד שמזהים זה את זה מרחוק. יש להם לחיצת ידיים חשאית כמו של הבונים החופשיים, רק שאצלם אפילו לא צריך לגעת; וזה מפתיע, בהתחשב באופי של ההתמכרות שלהם. מספיק מבט אחד קצר, מחווה גופנית מהירה שתיעלם בתוך שבריר שנייה, אין סיכוי שתעלה עליה אם אינך חבר במועדון.
וברגע שמרטין, הגרוש שלה, היה מאתר מישהי פוטנציאלית, הוא היה שולח לה מייד את הסימן, והיא מייד הייתה מתבייתת עליו מהקצה האחר של המסעדה ומחזירה לו את הסימן.
"זהו השלב הראשון בפרוטוקול. הם לא מסוגלים להתאפק, האנשים האלה... ולא תוכל להעלות בדעתך מה בא אחר כך, זה פשוט לא נתפס בתודעה." אוחזת לארה בטון פסקני בקומת הקרקע, בעוד קולה מרוסק במרתף.
6.
לארה מרימה את ידה באוויר, מנסה לתפוס בתנועתה את אחת המלצריות ולא מצליחה. הן כולן אצות רצות, טרודות בין השולחנות. אצבעה נוקשת על אחת השורות שבתפריט, "תרצה להזמין משהו?" היא שואלת, אולם איני יכול להתפנות אליה. רגע ההתלקחות במסעדה שואב אותי אל תוכו ולא מרפה.
טובע בתוך אימת הציפייה של לארה, אני מזדהה איתה - יושבת שם, רואה הכול, חרדה ממה שהולך לקרות - ובו־בזמן אני מוצא את עצמי מוקסם ממרטין.
מעניין איך זה להכיל עוצמות כבירות כאלו של תשוקה, שמולן כל מה שאני מכיר נראה חיוור ודהוי. אני מייד מרגיש אשם, לא פחות ממנו, בגלל הסקרנות שמתעוררת בי והתשוקה לדעת מה יקרה כעת.
זה אמיתי, יש באמת מועדונים כאלה? מעניין מהם תנאי הסף.
לו אני הייתי מייסד המועדון, איך הייתי קורא לו?
"תפוס אותי", "תפוס ככל יכולתך", אולי "תופסת". אומרים שככל שהשם פשוט יותר, ככה הוא תופס יותר. וכבר אני רואה בדמיוני שלט מעץ מהגוני אדמדם, שעליו כתוב באותיות של זהב: "מועדון התופסת, לאנשים מהוגנים בעלי אמצעים, נוסד בשנת..." לרגע אני מתלבט, ומחליט על 1935 - השנים העליזות שלפני המלחמה. מסורת חייבת להיות כאן, זאת אנגליה, לא סתם המזרח התיכון. ובכלל, מעניין מה נמצא מעבר לפינה, אילו עוד משחקים יציעו לנו במועדון שלנו.
שלושה עורבנים חוצים את החלון החזיתי של בית הקפה, משמאל לימין. כשהם נעלמים, מבטי נתקע לרגע על מסגרת החלון בנקודה האחרונה שבה הם נראו, ואז אני מבין. האפשרות היחידה להמשיך להקשיב ללארה, להתחבר אליה בלי להיאטם מכאב החרדה שלה, בלי להרגיש אשם על כך שאני מרותק לסיפור, היא להתייחס אליו כאל תרחיש בדיוני.
לשם כך, אני חייב לתת למרטין צורה, להמחיש אותו לעצמי.
"הוא גבוה? חתיך? יפה תואר באופן מיוחד?" אני מבקש להבין. "יש לו עיניים ממגנטות? תווי פנים מסותתים? לסת גברית? את יכולה לתאר אותו בלי להחסיר שום פרט משמעותי."
7.
לארה אינה עונה, שותקת, ממתינה.
הבעת ביטול עולה על פניה. היא קולטת כנראה, שכרגע אני מתעניין במרטין לא פחות מאשר בה.
סקרנות חדשה עולה בי: אם לא מיופי דיאבוֹלי שטני, מאיפה נובע הכוח שלו?
"הוא מקרין הצלחה? שפע? אולי היקסמות חסרת גבולות? אומרים שזה מה שעובד. תוקסם מהאישה שמולך, תחשוק בה ללא מעצורים, ומייד היא תתאהב בתשוקתך כלפיה, ותחשוק בך בחזרה. לא כך?"
במצב רגיל הייתי סולד ונבוך מהשאלות חסרות הרגישות שלי, כי הן חושפות עד כמה הנבל הזה מקסים אותי, אבל עכשיו מותר. כי בתוכי, הסיפור של לארה הופך לסצנה מסדרה או מסרט.
ומרטין במרכזה.
אני מנסה לדמות אותו כעומר שריף, ששיחק את דוקטור ז'יוואגו בסרט. אמא שלי הייתה מאוהבת בו. אבל מה שיוצא לי זה בראד פיט שנמצא כעת באיזושהי מסעדה, לא ברור איזו, ובדיוק כשהוא מאתר אישה מצודדת בקצה האחר של האולם, מצליחה לארה ללכוד סוף־סוף את אחת המלצריות.
"תרצה להזמין משהו?"
"קפה הפוך," אני זורק לה את הדבר הראשון שעולה בדעתי, בכלל לא ברור לי שזה מה שאני רוצה. אני דווקא די רעב כעת, אולם אין לכך כל חשיבות. נו, תעשי מעשה, אני מבקש מהאישה האחרת שבתוכי. בואי, לכי אחרי בראד פיט, תמחישי לכולנו את מה שיקרה, את מה שלדברי לארה אי אפשר להעלות על הדעת. העניקי לבלתי נתפס צורה, וכך תציבי גבול בפני האימה שקושרת אותנו, אבל בו־בזמן גם חוצצת בינינו, כי אין מצב שנבנה קשר על פחד. שרק ההיקסמות מהאיש שגרם לו - כך אני מגלה כעת - רק ההתלהבות מעוצמתו, יכולה לעמעם את המועקה שהסיפור הזה גורר בעקבותיו.
8.
"לא, הוא ממש לא יפה, לא חתיך ולא זוהר," מציינת לארה ביובש, במבע פנים מבטל, שאולי מופנה גם אליי. יש סיכוי שהיא חשה את הכמיהה שלי להיות גבר כריזמטי כמו מרטין?
"איש אפור שמתלבש גרוע. אפילו העניבות שלו די מיושנות, והוא תמיד יעדיף מטריות מתקפלות מפלסטיק ולא מטריות ארוכות עם ידית מעץ, כפי שמקובל בסיטי של לונדון. שם הוא עובד, בנקאי פרטי למשפחות מבוססות. וזה לא זוהר כמו שזה נשמע, הוא בסך הכול שכיר, אחד מני רבים. בכלל, אין כאן עניין של מראה חיצוני. אני עצמי השתוממתי בכל פעם מחדש. הוא קצת שמנמן, די מגושם, תמיד עייף כשהוא בבית. אין כאן גם עניין של תדמית או של התאהבות, אלא של אותה ההתמכרות, שכשהיא עולה ומאירה מתוכו הוא הופך למישהו אחר: זוהר, ממגנט, חייתי."
פצועה מפגיעותיו, מנסה לארה להבהיר את סוד כוחו, עבור עצמה לא פחות מאשר עבורי. אם הוא היה יפה, שרירי, עם קשיחות של בלש או מסתורין של מרגל, אולי עוד הייתי מצליח להבין אותו. אולם איני מסוגל, כמותה. וזה הופך אותנו לרגע לאחיות לצרה, שותפות לערגה, אפילו שהחיבור הזה שנוצר כעת בינינו נובע מגישה שונה כלפי מרטין. היא פצועה, ואני מרותק מההתמכרות החייתית שלו, שלדבריה מאירה מתוכו, וכעת היא יונקת את כל האוויר מחלל בית הקפה, משאירה אותנו מרוקנים אפילו כשאנחנו רק מדברים עליה, בונים סביבה מיתוס.
היא ממשיכה בשטף, היא חייבת לדבר. בקולה ניכרת נימת ההתגוננות של קורבן, כי כל הזמן אמרו לה שהיא אשמה, והכול בגללה. בו־בזמן גם עולה בה רוגז של אישה שנשבעה שלעולם, אבל לעולם, היא לא תקוּרְבן שנית.
גל הסלידה שמתחזק אצלה מדלג אליי ומציף אותי כשהיא עוברת לתיאור של השלב הבא בסיוט. מאחוריו, כך נדמה לי, מבצבץ בה חשש נוסף, שעד עכשיו התערסל לו סמוי בעומק, כי איש לא יכול להתחייב בפניה שהאַבְּיוּז לא ישוב בגלגול כזה או אחר.
מה שהיה הוא שיהיה, ואולי אי אפשר להיחלץ מחזרתו הנצחית של הרוע, וזאת הסיבה שכל פגישה עיוורת, כמו שלנו למשל, טומנת בחובה סיכון גדול.
אבל גם תקווה לחיים הטובים שאבא ואמא קיוו עבורה.
לכן הם קראו לה לארה.
9.
סלחי לי לרגע, היה מרטין אומר לה בטון סמכותי וקם, חוצה את האולם בצעד נונשלנטי בכיוון מתחם השירותים, בלי להתייחס לפרטנרית המזדמנת שעוד מעט תלך בעקבותיו.
את המילה "מזדמנת", יורקת לארה בארסיות כמו קללה. לרגע היא עוצרת, לוגמת מעט אוויר ובוחנת את תגובתי.
הכול בסדר, מותר לך. אומר החיוך שלי, שמנסה לשדר חיבה ורוך, כי אני לא בטוח אילו מילים יוכלו לעזור לה כעת. אני רוצה מאוד לעזור, ולא יודע איך.
היא ממשיכה, מתארת איך בעלה היה פוסע בצעד בטוח לכיוון דלפק המארחת ונעצר מולו, נינוח, כאילו רק לשם כך יצא לדרך, שולף מתוך צנצנת זכוכית גדולה שתי סוכריות מנטה לבנות ומכניס אותן לפיו בתנועה חטופה, טוחן אותן בדרכו אל מתחם הנוחיות.
גם המזדמנת מתנהגת כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם, אפילו שאם תימדד מהירות תנועתה, התוצאה תפתיע.
לאחר המתנה של כמה דקות היא מזדקפת בתנועת ריחוף שרק נראית איטית, שטה בינות לשולחנות ולכיסאות הסועדים בקלילות לכאורה, קלילות שמנוגדת למתח שאופף את המהלך כולו, אולם למעשה היא רצה כמכושפת בעקבות שותפה לפשע, במסלול היעיל ביותר. נעלי ריצה נעלה לרגליה באותו בוקר, אפילו שאין סיכוי שידעה שתזדקק להן. ואולי ידעה, או לפחות קיוותה; היא כנראה תמיד במצב כוננות. מכורים לא יכולים להרשות לעצמם לפספס שום הזדמנות.
שם, בשירותים של המסעדה, הם שוכבים כמו חיות פרא, חופשיים מעכבות, ואחר כך גומרים את כל מגבות הנייר כדי לספוג את הזיעה שנשפכת מהם, נוזלת מחזה שטוח אל חזה מלא, ומארבעה בתי שחי, פעמיים צוואר, זין אחד.
10.
"אביתר... אני לא ממציאה. אפילו אל תחשוב על אופציה כזאת," אומרת לארה בקול נמוך, ובכך דווקא מעלה על פני השטח את האופציה הזו. "כן, זין! וסליחה על הבוטות."
לרגע נדמה שהיא נבוכה, כאילו היא זו שפשעה כאן, כאילו אני עומד מולה ומפקפק בדבריה, אפילו ששום ספק לא נפלט מהבעות פניי. הקפדתי.
"אביתר..." היא אומרת ועוצרת, שפתיה מתהדקות.
אכן, זהו שמי בתעודת הלידה, אביתר; אבל כולם קוראים לי אֶבִי. חוץ מאבא לפעמים, כשהוא רוצה להדגיש משהו. ומסבתא רחל, אמא שלו, שכבר שנים לא איתנו. זה גם מה שהסברתי קודם ללארה, ומייד היא שאלה אם היא תוכל לקרוא לי אביתר. ואני הסכמתי. בעיקר כי לא מצאתי שום תירוץ משכנע שיאפשר לי לסרב לה.
"מי הייתה ממציאה גיהינום שכזה, אביתררר." והריש שבסיומת שמי משתברת בפיה בחינניות שמהדהדת את זרותה, שגם ניכרת בנימת הריחוק שרוב הזמן עוטפת את המילים שיוצאות מפיה. כי אצל לארה, הדרמה היא בתוכן ולא בטון הדיבור, ולכן אני מרגיש שאנחנו בחוץ לארץ.
עיניי נעצמות שוב. אני מוצא את עצמי באיי שטלנד בצפון בריטניה, בסקוטלנד בעצם. הרוחות שנושבות שם מגיעות עד לכאן, מגרשות את החום והלחות מכיכר רבין ומהיושבים סביבה בבתי קפה. עכשיו נשמעים מרחוק הצלילים הנוגים מהפתיח של הסדרה "שטלנד", שהיא על בלש אחד, בודד, באותם איים מרוחקים. אולי הוא יוכל לפתור את תעלומת הסיפור של לארה.
היא ממשיכה: "פעם אחת אחרי ששניהם חזרו, הלכתי לבדוק. ראיתי שלא נותרו מגבות נייר במבואה המשותפת, ולא היו ניירות טואלט בתאים של הנשים, ולא באלה של הגברים, וזאת הייתה ההוכחה שצדקתי.
בעיניים שלי ראיתי את ה־forensic evidence."
ההיעדר שבתוך מתקני הנייר היווה את ההוכחה עבורה.
"שחור על גבי לבן!"
11.
כעת, היא נמנעת מלהביט לכיוון שלי אפילו יותר מקודם. ככל שנפתחה במשך השיחה, נסגרו הבעות פניה, ננעל מנח גופה. לארה נושפת נשיפה חדה בכיוון ערמת הסטיביה, לכאורה בלי להתכוון. ענן לבן ממריא משולחננו ונוחת על הרצפה בתפזורת.
ראשי מורכן לרגע, עיניי מחפשות את שרידיו על הקרקע, אולם הוא כבר נעלם.
"רגע, הוכחה מדעית, שחור על גבי לבן, זה מה שמצאתְ שם?"
לארה משהה את תשובתה, מתלבטת.
"אמרתי משהו לא נכון? סליחה אם פגעתי בךְ."
"לא, ממש לא. לא אתה זה שפגע. להפך, בלי להתכוון שמת אצבע על משהו חשוב. זה לא היה שחור על גבי לבן, אלא שחור על גבי שחור.
חור שחור.
כי מה שהכי קשה לי הוא האי־ודאות. מטריף אותי לא לדעת שום פרט, כלום, על מה שבאמת קרה בתוך חדר השירותים הדפוק."
"אוףףף…" היא זורקת לחלל האוויר ולרגע כולה רכה. והיא ממשיכה, היא חייבת להמשיך, ואני מרגיש צורך להקשיב לה, לעטוף אותה במבט מכיל. לפחות זה.
"קרה או לא קרה? הבטתי בו כשנכנס הביתה, וכשיצא מהבית, ובמסעדה, וכשישן. ואף פעם לא מצאתי תשובה ברורה. לא בתנועות גופו ולא בהבעות פניו. בטח לא בתוך עיניו, שהסגירו אותו לפעמים כשחזר ממסעות כיבושיו, זוהרות כאילו הוא יודע סוד שאף אחד אחר לא יודע, ולכן מותר לו לאהוב את עצמו ללא גבולות.
ובכל פעם שהייתי נזכרת במה שהוא עולל לי, זה טלטל אותי מחדש, כאילו רק הרגע גיליתי את הבגידה. אבל אז, כמו מתוך רפלקס, מייד הייתי נזרקת לצד השני ומאשימה את עצמי: 'אַת והחרדות שלך, אַת והדמיונות שלך.'
אבל זה העניין. כשהיינו ביחד לא היה לי אומץ לשאול, גם חשבתי לעצמי שאין טעם כי ממילא הוא ישקר, וכעת, אחרי שנפרדנו, מאוחר מדי. הרי אני לא אשכור בלש, נכון?" היא שואלת, אבל רק לכאורה.
לא, היא לא תשכור, אומר טון קולה. מה לה ולבלשים?
"אם רק הייתי יכולה להציץ לחדר ההוא, רק לכמה רגעים, לא צריך יותר, הייתי מצליחה לצאת מהלופ והפצע היה מגליד.
אתה חושב שזה אפשרי, להביט למפלצת בעיניים?"
"אין לי מושג."
"באמצעות שליח, או שליחה. ואתה יודע מה הנזק הכי גדול? שהמצב התודעתי הזה מְאַכֵּל לָךְ את כל האנרגיה, ולא נשאר לָךְ כוח למשהו אחר. את נתקעת ברובד הכי שטוח של החיים, עסוקה ב'קרה או לא קרה'. לא מתנתקת, לא מפנטזת, לא חולמת חלומות. שנים לא חלמתי. ואתה, אתה חולם?" היא תולה את שאלתה באוויר, אולם אינה מחכה לתשובה.
"מה פתאום אני מדברת ומדברת בלי הפסקה, אין לי מושג איך זה קרה. ושתדע לך, זה בכלל לא אופייני לי."
12.
נראה שכעת, אחרי שהוציאה את כל מה ששמרה בבטן, הוקל לה.
"ספר לי סיפור מרתק," עיניה נתלות בי. משום מקום מופיעות גומות בלחייה ופניה קורנות, בית הקפה מוצף באור והאנשים סביבנו עוצרים בדיבורם ונושמים נשימה עמוקה בבלי דעת, מרפים לרגע מהמתח שלפת בהם.
לארה מתרווחת על הכיסא, נשענת לאחור. "אופס, סליחה," היא מבקשת, כשברכה הימנית נוגעת במקרה בקצה ברכי השמאלית והיא מייד מתרחקת מעט. "איזה שולחן קטן, הם מנסים לצופף כאן כמה שיותר אנשים," מוסיפה, לא בטרוניה אלא מתוך עליצות שובבה מעט, שמניצה בתוך עיניה.
ידה הימנית יורדת אל ברכה, היא מפתלת את גווה הצידה כמו לשחרר שריר תפוס, ולרגע גם אצבעותיה פוגשות בכיפת ברכי. "ואיפה ההזמנה שלנו?! אני מחכה ומחכה," היא משתפת אותי בטענתה, וכך הופכת אותנו לבעלי ברית מול כוחות האופל של בית הקפה, שמונעים את מעט החסד שביכולתם לספק לנו, דווקא כשהוא נחוץ כל כך. וכעת אנחנו ביחד. מאוחדים מול הטבחים, עוזרי הטבחים, רוחצי הכלים, המלצרים, המארחת ואחראי המשמרת.
יחד מול העולם כולו, ובעיקר מול מרטין.
13.
"מה איתנו? אנחנו מחכים המון זמן," אני פונה אל אחת המלצריות שעוברת לידנו.
"אני מייד בודקת," היא עונה.
"אז בינתיים, אפשר קנקן מים?" מבקשת לארה, קולה צרוד מעט.
"בטח." המלצרית רושמת הערה באייפד שבידה, שאמור להעיד על יעילות, שלא הוכיחה את עצמה עד כה.
קנקן המים דווקא מגיע במהירות, מלווה בשתי כוסות זכוכית קטנות מדי.
אני מוזג ללארה כוס, והיא מרוקנת אותה בלגימה אחת בלי לקחת אוויר, כל כך צמאה. אני מוזג לה כוס נוספת ורק אז אני מתפנה לעצמי, וכעת שנינו שקועים, מרווים יובש עמוק.
בתוך השקט הרגעי שנושב בינינו, אני קולט עד כמה גילוי הלב שלה הפתיע ותפס אותי לא מוכן. זאת בסך הכול פגישת היכרות ראשונה מהאפליקציה, שיכולה להוביל לקשר או להסתיים בעוד כמה רגעים כשנאמר שלום וכל אחד ילך לדרכו, והאופציה של הצמד לארה-אביתר תתפוגג באוויר - פוףףף, ואז כלום.
ובכלל, מה אני יכול לספר לה אחרי חשיפה כזאת? רק להמשיך ולהקשיב אני יכול.
חושב לעצמי, שעם כל האמפתיה, הסיכוי שניפגש שוב נמוך.
לא כי לא אכפת לי, אלא כי אכפת לי מדי; וגם כי היא פגועה כל כך, עדיין עסוקה בו. מרטין פה, מרטין שם. וגם בגלל שאין לי שום מושג מה לעשות מול סיפור כזה, שמרתיע וכובש אותי בו־זמנית.
איזה מניאק הוא. איך הוא לא מתבייש?
לא רק לבגוד, אלא באופן אכזרי כל כך.
ומה זה אומר עליי, שאיני מסוגל להפסיק לחשוב עליו, מרותק מדמותו?
14.
"והאקסיות שלך? לא דיברנו עליהן בכלל," קוטעת לארה את חוט מחשבתי.
לוקח לי זמן להתאפס, להתארגן בתוכי על תשובה. "גירושין זה זמן טוב להתחבר מחדש לאקסיות שלי. אני ביחסים די טובים איתן, חוץ מאחת, האחרונה. עוד מים?"
"דווקא איתה? זאת בטח האמא של דני." היא מקרבת אליי את הכוס הריקה.
"דווקא איתה." אני מרים את קנקן המתכת, הקריר למגע, מטה אותו.
"נו טוב, את זה אני יכולה להבין." נרגעת מעט אחיזת גופה, הקשבתה נפתחת. וכרגע, לרגע, אנחנו על אותו גל. "אז ספר ואל תחסיר שום פרט." היא מביאה את הכוס אל שפתיה.
האקסיות שלי? לא הייתי יכול להקיף את הנושא על כל דקויותיו, גם אם היה בידינו את כל הזמן שבעולם. וכשאני מציץ בשעון היד שלי, אני רואה שהזמן שלנו קצוב, קצוב מאוד אפילו. כי היום אני עם דני, עוד מעט הוא חוזר הביתה וצריך להכין לו ארוחת ערב. אולם איני יכול לסרב לה, ולא לאקסיות שדוחקות בי להיכנס לשיחה. הן אינן מרפות, גם מרטין לא הרפה.
לכאורה, נוכחים האקסים בפגישת היכרות כמו שלנו, מתוך זכות ראשונים. אבל הם שם בעיקר מתוך ניסיון הדדי של כל אחד מהמשתתפים לדלות כל פרט אפשרי שיוכל לסייע בהחלטה, אם להישאר או לברוח. וכעת, כשהזמן שלי מתמעט ויש לי המון מה להגיד, הדיבור שלי נכנס לטורבו.
15.
"החברות הטובות ביותר שלי הן האקסיות שלי." אני מנסה לפתוח לה פתח לעולמי, שמח להיזכר בחברויות ששרדו את פגעי הזמן, מנסה להפיג בעזרתן חלק מהסיוט של לארה שחדר אליי.
"איך אתה עושה את זה?" היא לא מבינה.
"יש תהליך, שלבים. קודם נפרדים ואז לא מתראים כמה זמן, מתנקים. ורק אחר כך, לפעמים, חוזרת הידידות. ולא שיש לי כל כך הרבה, אבל החברוּיות הללו חשובות לי."
לארה לא מסוגלת לתפוס את העניין. נדמה שהיא מתאכזבת, כאילו סיפרתי לה את הסיפור הלא נכון.
אצלה, כשמסתיים אז מסתיים. יש לה חשבון פתוח עם כל אחד מהאקסים שלה, שניים בסך הכול. פיליפ מהתיכון, ומרטין, שאותו פגשה במקרה, בחנות הספרים שליד האוניברסיטה, שבוע לפני תחילת השנה הראשונה. מיואשת, היא נתקעה באגף ספרי הלימוד עם רשימת הקניות ביד, ולא הצליחה להבין את שיטת המיון של הספרים, שלא הייתה לפי שמות מחברים ולא לפי נושאים - היא לא כזאת מפגרת - ומרטין, שעבר לידה, הציל אותה.
מאז היא לא מחפשת שום גבר שיציל אותה.
"אתה בטח שומר איתן על קשר כדי שתוכל לשכב איתן מתי שבא לך. ידידוּת עם הטבות, בכלל לא רע." היא מנסה לשוות לדיבורה טון קליל, ממתינה לתשובתי ברצינות.
"אין סיכוי. המשיכה המינית התפוגגה מזמן, זה מה שמאפשר לנו להיות ידידים."
"אתה עובד עליי."
"למה לי לעבוד עלייך?" אני לא כל כך יודע איך לאכול את התגובה שלה, ואז אני מגלה שדווקא בסירובה להבין היא נוגעת בי. מרגיש צורך לעטוף אותה בחיבוק חומל, שמייד מתחלף בהרהור של כפירה: לא יכולת למצוא באפליקציה מישהי רכה יותר, אימהית יותר, פגועה פחות? יש גם נשים כאלו בעולם, בארץ, אפילו בתל אביב; לא צריך להגר אחרת כדי לפגוש אותן.
16.
"תחשבי על מישהי שהתאהבתי בה," אני אומר, "היינו ביחד, ושכבנו, ותמכנו, וחילקנו את הסודות הכי כמוסים. יום אחד הרומנטיקה והמין נגמרים, אבל כל השאר לא חייב להיעלם." לרגע אני עוצר, מתכוון להמשיך, קולט מהבעת פניה שעליי למצוא כיוון אחר כי היא נאטמת ממש מולי.
"תחשבי על שני בלשים בסדרת מתח, שפותרים תעלומה אחרי תעלומה ובסוף הופכים לשותפים, ונהיים החברים הכי טובים. אוכלים ביחד הוט־דוגס בניו יורק, או פיש־אנד־צ'יפס בלונדון. מספרים זה לזה הכול ועוזרים זה לזה בשעת צרה.
ככה זה עם האקסיות שלי, אבל בלי ההוט־דוגס," אני מנסה להעלות חיוך על שפתיה.
לארה לא משתפת איתי פעולה.
"עזוב אותי מתיאוריות, ועוד יותר מבלשים; מה הקשר?" היא אומרת ונועלת אותי.
נראה שהיא מבחינה בכך, "סורי, אבל זה ממש לא טריוויאלי עבורי, ואני באמת רוצה להבין; אז תביא לי כמה דוגמאות."
17.
אני מספר לה על נורית מהצבא, שהייתה מתולתלת וצינית ורצתה להיות אדריכלית. אז עוד לא היו כאלה חוקים חמורים נגד מערכות יחסים בין קצינים למשקיות, אני מסביר, ובערב אחרי שהסתיימה המשמרת היינו מסתובבים בבסיס ומחפשים מקומות מסתור, ופעם אפילו התגנבנו אל המוסך של היחידה, תארי לעצמך, בעמידה, במעבר צר בין שני נגמ'שים.
גם על מאיה השכחנית אני מספר, שלמדה מדעי ההתנהגות, והייתה גבוהה ואצילית ומעט עצובה. ולא פעם בחדר שלי במעונות, מתוך להט, התגלגלו התחתונים שלה אל מתחת למיטה ונשכחו שם. כל היום חשבתי עליה, יושבת בסמינר לאנתרופולוגיה ומסכמת סיכומים בחצאית קצרה, ללא תחתונים.
וגם על מיכל, שתוך כדי שינה השתלטה על כל השמיכות במיטה. הולכת לישון כפרפר, ובלילה מגלגלת את עצמה בתוכן כגולם; ואני הייתי מתעורר לפנות בוקר, רועד מקור.
"זיכרונות, חיבה, עניין משותף; לא תשוקה. זה הבסיס לידידוּת."
"ידידוּת?" מטעימה לארה את המילה, כמו אינה מובנת לה.
"זה מה שנשאר בסוף. החברוּת, הרעוּת." אני מגייס עבורה מילים נרדפות, אולי אותן תבין, אבל דווקא על המילה רעוּת היא מתעכבת, המילה סתומה עבורה.
"רעוּת, זו ידידות עמוקה שהתגבשה לאורך שנים. את מכירה את השיר, כן? 'הרעוּת נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת'," אני מזמזם, אך לשווא. את שיר הרעוּת לא לימדו אותה בשיעורי העברית בלונדון.
אני מנסה להבהיר את ההקשר: הפלמ"ח, שיר הרעוּת, רבין, שאהב אותו; והיא נתפסת על רבין.
את רצח רבין היא תמיד תזכור.
18.
"סליחה על העיכוב, הייתה לנו בעיה במטבח," מתנצלת המלצרית. היא מורידה מהמגש שבידה צלחת וסכו"ם, מניחה לפני לארה שני משולשי טוסט גבינת גאודה, מושחמים מעט, מעוטרים בפרוסות של עגבנייה ומלפפון, וגוררת את כוס הקפה המסכנה לכיוון שלי.
האמת, לא מתחשק לי קפה. לא הייתי מתנגד להכניס משהו מוצק לבטן, אבל קודם, כשלארה שאלה אותי מה ארצה, הייתי עסוק מדי. כעת כבר אין טעם להזמין. אני תכף חייב לזוז, ובקצב שלהם האוכל יגיע רק מחר.
בחוץ מתחיל להחשיך. שלושה עורבנים חוצים את השמיים בכיוון הנגדי. האם אלו אותם העורבנים שעברו כאן קודם לכן? פתאום לא כל כך נעים לי שהעמדתי את מועדון האקסיות שלי מול מועדון המכורים של מרטין, ואיך התפארתי - ממש פתטי, כאילו הכול אצלי נהדר עד שאפילו הפרידות הכואבות היו סרט מצויר של דיסני.
יש מצב שפגעתי בה. אני ממהר להתנצל, אולם מתברר שאין צורך, וגם שמה שחצץ בינינו בכלל לא קשור למגבלות בשפה העברית.
19.
"רעוּת? ידידוּת בין גבר לאשה בלי מין?" שואלת לארה בביטול. "מין חייב להיכנס, אם לא בדלת הראשית אז בדלת האחורית, ואת זה אפילו אני מבינה, אפילו שאין לי חצי מהניסיון שלך בנושא. ולהיות עסוק באקסיות זאת בריחה, כמו אקדח מרוקן בלי כדורים, אם תחשוב על המשמעות של זוגיות באנלוגיה לסדרות המתח הבריטיות שאתה אוהב כל כך."
רק הזכרתי שאני אוהב סדרות מתח בריטיות, וכבר היא מחזירה לי במסובבת, כדי שלרגע לא אשכח למי יש כאן יתרון מלידה. לכן אני מחליט לא לציית למסר שלה, וכקונטרה שואל אותה אם ראתה את הסדרה "שמש קשה". זה מה שיש לי בראש כעת, אתמול התחלתי אותה והספקתי רק שני פרקים, ואני חייב לראות את ההמשך הלילה, אחרי שדני ילך לישון.
"לידיעתךְ, צילמו אותה בלונדון שלךְ," אני אומר לה בנימת התגרות קלה, "'שמש קשה', את חייבת..."
20.
לארה לא נענית לי. אין לה שום עניין בסדרות מתח, מספיק מתח יש לה בחיים. והצהרתה, שנזרקת בכזאת החלטיות לאוויר - בלי שהיא מבינה, אפילו לא במעט, את משמעותה עבורי - תוקעת בינינו חומה.
כי איך אפשר להיות בזוגיות עם אישה שלא מכירה סדרות מתח מופתיות? בריטיות כמובן, אבל לא רק, כמו פיקי בליינדרס, ברודצ'רץ', פארגו.
איך אפשר בכלל להתחבר אל מישהי שלא חיכתה לילה שלם רק כדי לדעת איך הסיפור יסתיים, טורפת פופקורן ישר מהשקית של המיקרו, אפילו בלי לשפוך את תכולתה לתוך קערת פלסטיק, כדי שלא תפסיד אף שנייה?
איך אפשר ליצור קשר אמיתי עם מישהי שלא שרויה במתח, על סף מחנק, פרק אחרי פרק ברצף, עד לרגע שבו מגלים מיהו הרוצח האמיתי וכל התעלומות נפתרות והחזה נפתח לנשימה עמוקה?
אין כאן שום בסיס לזוגיות.
אני כמעט משכנע את עצמי, אבל לא עד הסוף.
לא רק יופייה של לארה, שאין לזלזל בו, משפיע עליי; אלא גם הסיפור האכזרי והמתעתע שסיפרה לי. על פניו הוא בכלל לא הגיוני, ובכל זאת היא ישבה לפניי וסיפרה אותו, והוא ממשיך לעבוד בתוכי, ממגנט ומרתיע. יותר ממגנט ממרתיע. ורק כעת, לקראת סיום הפגישה, אני קולט שכל הזמן הזה אני מזדהה איתה. בגלל המנדולינה שנשברה, ואולי גם בגלל אמא־של־דני. אין כאן שם שום דמיון חיצוני, אני יודע. אולי בתבנית שמשותפת לה ולמרטין, ביכולת שלה לעשות את מה שמתאים לה, בלי להתחשב באיש. אם כי לפחות אצלנו, כל צד תרם את שלו למצב. אני מבין כעת ששנינו ניצולים של סופה שטרפה את חיינו, ולכן אני חייב לגונן עליה.
אבל זה לא עוזר לי שנפתחתי אליה, יש בינינו חוסר הבנה תהומי.
כי כמה שאני מנסה, אני פשוט לא מסוגל להבין איך אפשר לחיות בלי סדרות; זה לא מרפה ממני. איך היא מצליחה לעבור יום אחרי יום, עם כל הקשיים שסיפרה לי עליהם, בלי עלילה שאתה שוקע לתוכה? כשמה שעל המסך יותר מציאותי מהמציאות, יותר ממשי מכוס היין שאתה לוגם תוך כדי, יותר ממלא מהסנדוויץ' שהכנת בדרך חזרה מהשירותים, וכדי לא לבזבז זמן יקר, כדי לא לאפשר לסוכני המציאות לקרוע אותך מתוך ההתרחשות החיה, חיה יותר ממך, אתה מניח על הלחם את הדבר הראשון שמוצאת כף ידך הנשלחת אל תוך המקרר:
קוטג', ממרח טונה, יוגורט. פעם אפילו קטשופ, בחיי. הבקבוק שלו היה הכי קרוב, הכי מהיר.
לחיצה וזהו.
לא הגזמת?
אם בסוף תמצא אישה כזאת, מכורה כמוך לסדרות, אתם תיתקעו מול המסך ואף פעם לא תצאו מהבית.
"מכת שמש" / איל אדר. 256 עמודים. תשע נשמות.