שלמה ארצי, סליחה, אבל "שאול" הוא המחזמר הגרוע ביותר שראיתי

יש ביקורות שהשורה התחתונה חשובה בהן יותר משאר המילים, ולכן ראוי להתחיל איתה דווקא בשורה הראשונה. זו תהיה ביקורת כזאת. בשורה התחתונה: שלמה ארצי אולי עבד עשרות שנים על המחזמר "שאול", אבל באותה מידה אפשר היה לבקש מChatGPT שיכתוב מחזמר, והתוצאה הייתה פחות או יותר אותו דבר. כן, גם בגרסה החינמית. ולא, זאת לא מחמאה. זו הדרך הכי מעודנת שיש לי לכתוב שמדובר במחזמר פשוט לא טוב. אם השם המפורש "שלמה ארצי" לא היה חתום על העסק, כנראה שהיה לי קל יותר לכתוב "גרוע".

כי בסופו של דבר זה מה שזה. מחזמר גרוע, עם שירים בנאליים במקרה הטוב, דיאלוגים מביכים, תפאורה שנלקחה מהצגות ילדים באייטיז ואחד שלמה ארצי, שמעריציו הרבים יעשו לעצמם טובה אם יקנו כרטיסים להופעה הבאה שלו בקיסריה או בהיכל התרבות, וימנעו את כאב הלב מעצמם בעצם ההשתתפות בהתבזות הזאת.

זו לא הדרך הנכונה לכתוב ביקורת על יצירה ישראלית מקורית. מאז ומתמיד הקפדתי, גם בביקורות הכי קוטלות שלי (וכתבתי מאות ביקורות כאלה) לפתוח עם מילה טובה, ואם אפשר גם לסיים עם נקודה אופטימית לשימור. מיד אתן כמה מחמאות מאוד מוצדקות לקאסט, ובעיקר לתום כהן הנהדרת - אבל הייתי עושה שקר בנפשי אם הייתי פותח סקירה של האירוע הזה במילה חיובית. שלמה ארצי חתום על לא מעט להיטים גדולים, אבל את חלום המחזמר שלו עדיף היה לו פשוט לגנוז.

למי שפספס את מתקפת היח"צ המוצלחת של "שאול", מדובר במחזה עליו שלמה ארצי עובד מזה 30 שנה בהשראת הסיפור המקראי של שאול המלך, כולל החיפוש אחר האתונות של קיש, הביקור אצל בעלת האוב, הקרב בין דוד לגולית, אהבתה של מיכל לדוד, היחסים עם שמואל הנביא, קינת יונתן ועוד ועוד ועוד. כל זה בתלבושת "מודרנית" עם מוזיקת רוק, אופנועים במקום חמורים והמון קריצות למחאה נגד ממשלת ישראל הנוכחית. בקיצור, תראה צוץ, המילטון משלנו. אפילו הלוגו היפה להצגה נראה כמו הומאז' ללין מנואל מירנדה.

הרעיון נחמד, באמת. בתור חובב של עיבודים לסיפורים היסטוריים לבמה, ושל סיפורי תנ"ך בפרט, אפילו עשיתי את הטעות של לפתח ציפיות. בכל זאת שלמה ארצי על המוזיקה ולואי להב הגדול על הניהול האמנותי. התוצאה, כבר אמרתי, פשוט נוראית. 100 דקות ללא הפסקה שמרגישות הרבה יותר. דיאלוגים בחרוזים מאולצים מנסים להעביר את הסיפור של שאול (צחי הלוי) שמתאהב בבעלת האוב (תום כהן הנהדרת), שבגרסה הזאת של הסיפור משום מה נמצאת בזוגיות רעילה עם שמואל (אלי דנקר).

המחזה כתוב בצורה מאוד לא קוהרנטית, וגם מי שבקיא בסיפור המקראי פשוט לא יצליח בשלב מסוים לעקוב אחרי העלילה האופרטית, שמונעת על ידי רצ'יטטיבים מחורזים ושירים מאולצים, ולהפך. זו לא הגזמה. מאז נפילתו של שאול על חרבו - לא הייתה נפילה כזאת על הבמה. במהלך המופע בו צפיתי עזבו את המופע עשרות אנשים, ולא חזרו. אולי זאת הסיבה שבחרו בהפקה לא לעשות הפסקה, מי יודע כמה אנשים היו חותכים במהלכה.

בסיום ההצגה היו כמה שניסו להקטין את גודל האסון וטענו ש"השירים דווקא היו בסדר, בסטייל של שלמה". בעיניי זה בעיקר עלבון לעומק היצירה של שלמה ארצי. לא צריך להיות מעריץ גדול שלו בשביל להעריך את הקריירה המפוארת שלו. השירים במופע הזה, למעט אולי שניים, לא היו נכנסים אפילו כפילרים לאף אחד מהאלבומים שלו.

מי שחתום על הבימוי הוא להב תימור הצעיר, שאולי צריך לתת לו הנחה שהוא פשוט לא יכול היה להתמודד עם הויז'ן של אוטוריטה בימתית כמו שלמה ארצי. יכול להיות שבמאי מנוסה יותר היה לכל הפחות מקצר את המופע, ומנסה להפוך אותו לכל הפחות ליותר קונסטינטנטי.

רוצים דוגמה? ברור שרוצים. קבלו את הקטע המרגש בו שאול הצעיר יוצא לחפש את האופנועים של קיש, בדואט בין אבא לבן.

הבן: "ממך למדתי דיג, בצבא לצנוח להילחם עם הידיים, שלח אותי לדרך, ברך אותי סטייל אבא, תן לי ת'מדליון שנשאר לך מסבא".
האבא: "טוב, הוא יהיה לך קמע כמו סוס דוהר בכל דרכיך".
הבן: "אצליח למצוא את האופנועים שנגנבו מהחצר ש'ך".
האבא: "תיזהר מאנשים הם לפעמים עושים רק נזק".
הבן: "אוהב אותך אבויה, חכה לי כאן בכורסה המתנדנדת".

זה שיר, כן? זה ניסיון לחרוז בין "דרכיך" לבין "שלך", כן? שלא לדבר על זה שאין שום כורסה מתנדנדת על הבמה. זו לא קטנוניות, זו פשוט חובבנות. וזה עוד כלום לעומת הדיאלוגים ששלמה ארצי הנחית על השחקים בקאסט שלו. את תפקיד המספר מגלמים לסירוגין ששון גבאי, ליאור אשכנזי ויניב ביטון. אני זכיתי לראות את האחרון, שבלט לטובה - אולי דווקא בגלל שההופעה שלו כללה לא מעט אלתורים חינניים שחרגו מהטקסט המקורי, אותו היה ניתן לקרוא בכתוביות בצדדי הבמה.

אתן עוד דוגמה קטנה לרמת הטקסט של המחזמר, ברגע שאמור להיות הטור-דה-פורס של המחזמר כולו: ההכתרה של שאול למלך ישראל. זה מתחיל כשהעם דורש שימליכו עליו מלך (כמו בסיפור המקראי), אז קוראת אחת הדמויות שהעם בישראל בסך הכל רוצה "לצרוח בכיכר בגרון ניחר". שמואל, כמו במקור, מזהיר: "מלך ישקר. מלך יתאכזר. מלך הוא יקח אתכם למלחמה טיפשית". אם יש כאן ביקורת פוליטית, אז היא נדחפת כל כך עמוק לגרון שלא ברור בכלל אם זו לא פארודיה על הצגות שעושות ביקורת פוליטית.

השיא מגיע כששמואל מתבקש (עדיין בשיר, כמובן) להתעלם מהאזהרות של עצמו. "תמיד יש רגע, שבו כדאי מאוד לחתוך. תכתיר להם ת'מלך הראשון ושים לזה כבר איזה סוף. תן להם מלך טוב, ממילא כל שלטון ארוך הוא משחית בסוף גם את האיש הכי ישר ברחוב". חוץ מלקרוץ לקהל ולנופך בדגל שכתוב עליו "לך" נראה ששלמה ארצי עשה הכל כדי שהמסר הפשטני יעבור. אחרי הטקסט הזה, שנשמע כמו ריג'קט מנאום של שקמה ברסלר בקפלן, ספרתי ארבע שניות של שקט. כנראה שמי שכתב את הטקסט הזה חשב שהקהל בתל אביב יפרוץ במחיאות כפיים סוערות. בפועל: מבוכה השתררה בקהל.

לא אשאיר אתכם במתח, ואגלה לכם שההמשך גרוע אף יותר, כששמואל מודיע לשאול שהוא עומד להכתיר אותו למלך. "הגיע הזמן לספור עד שלוש ולהיות מלך העולם", שר שמואל, שזוכה לתגובה "אותנטית", יעני ישראלית אסלית בת ימינו, לא כזאת של התנ"ך, אלא ממש כמו שישראלים מדברים: "מה נראה לך, ברצינות? אני מלך? השתגעת? שמע, היה נחמד לשיר נאמבר במחזמר. נסחפת. נסחפתם. אתם לא מתכוונים ברצינות למלוך. תקשיבו, אין לי אפילו כישורים להיות זמר במקהלת העם של רחוב פנקס פינת בלוף".

בשלב זה פורצת לדברים ניצה שאול ואומרת: "אם נותנים לך - תקח". לא תשמעו ממני מילה רעה על ניצה שאול, אבל כן על קטע המקהלה שמגיע מיד אחרי שהיא אומרת את השורה שלה. אלה שורות ששחקנים מקצועיים שרו על במת מחזמר אמיתי לגמרי:

"אם נותנים לך תקח
זה נכון לך כל כך
זה לא מתאים לכל אחד
רק לך ורק לך".

זה שיר? זה מרגיש כמו טיוטא ששלמה ארצי כתב לעצמו במטרה לחזור ולכתוב את השיר בהמשך ופשוט שכח מזה. וחכו, זה לא נגמר. שמואל ממשיך את הסאטירה "המרומזת" כלפי השלטון בישראל כשהוא אומר לשאול: "בסך הכל תהיה קצת טוב. תהיה קצת רע. הכל נמצא בך. אני מבין באנשים. אני אלמד אותך שררה. קשרים עם עיתון, אינטריגות, ניצול חלשים ושלטון. הנה אני סמואל איש האלוהים, אל תפחד שאול, אתן לך חמדת כל בית ישראל. תהיה ראשון שאול. אתן לך אתה המלך הראשון בישראל. רק אל תקלקל". מילא החזרתיות, אבל למה העילגות?

הבטחתי כמה מילים טובות אז אציין שהכיראוגרפיה של הלל קוגן ראויה לציון וגם התאורה של אבי (במבי) יונה בלטה לחיוב. שזה נחמד כמובן, אבל מיוזיקל לא יכול להסתמך רק על תאורה וריקודים, ואפילו לא על שחקנים טובים. איאן פיקוביץ היא כזאת. גם מיכאל מושונוב בתפקיד הג'וקר (אל תדאגו, גם מי שהיה בהופעה לא הבין) וגם אילנית גרשון בתפקיד אמא שמאבדת את בנה הקטן בפיגוע. עוד בולט לטובה באנסמבל הוא גדי אלטמן סולן "בוטן מתוק בקרקס" שנראה לי שמגלם בין היתר גם את גולית, נראה לי, פשוט בשלב הזה כבר המחזה הפך לכל כך מבולבל שלא טרחתי לנסות מי נגד מי.

מעל כולם בלטו שלושה: תום כהן, אלישע בנאי בתפקיד דוד המלך ושלמה ארצי בתפקיד שלמה ארצי. זכיתי לכתוב מילים טובות על כהן הצעירה עוד כשעשתה תפקידים קטנים בהפקות של האופרה הישראלית, וכעת ניתן רק לקוות שהמעמד שתקבל בזכות המחזמר של שלמה ארצי יהפוך אותה לשם גדול יותר. מדובר לכל הפחות בתגלית אדירה לקהל הרחב בישראל, כאשר הנאמברים שלה היו היחידים שהראו ניצוצות כלשהן של מוזיקליות, כאשר הדואט שלה עם צחי הלוי "בוא הפלג איתי" הוא אחד השירים היחידים במחזמר ששווים האזנה, גם אם קשה להאמין שהיו הופכים ללהיט כחלק מאלבום בינוני של שלמה ארצי.

אלישע בנאי כבר מזמן לא צריך להוכיח שהוא יותר מרק "הבן של", גם אם ככל שהשנים עוברות והוא מתבגר הקול שלו, וגם המימיקה, מתחילה להזכיר יותר ויותר את זו של סולן משינה האגדי. וזה מעולה. בנאי מחזיק את קטעי הרוק המעטים שקיבל משלמה ארצי, והכריזמה הבימתית שלו מספיקה גם כדי להעביר את הדיאלוגים המגוחכים ששמו לו בפה. כך למשל הוא מציג את עצמו בפני שאול המלך: "אני דוד… לא על שם מישהו, אני פשוט דוד... שמונה בנים ובנות היו לאמי ואבי אבל רק אני לא כל כך מצאתי את מקומי אז, אתה יודע, אני מנגן איפה שנותנים לי אוכל ומים".

והכוכב האמיתי של ההצגה הוא שלמה ארצי עצמו, בתפקיד "זמר נשמה" שעולה ושר שיר בסטייל שלמה ארצי. זה גם השלב היחיד בהופעה שהקהל מגיב בתשואות של ממש, וגם יותר מדי אנשים שולפים את הטלפונים הניידים ומתחילים לצלם את הבמה בלי הפרעה (מה נסגר?). בסיום המחזה, רגע לפני הסוף המפורסם מהתנ"ך, חוזר שלמה ארצי לבמה ומסביר שהוא מבקש לתת להצגה סוף טוב. לא משהו מקורי במיוחד (פרטים אצל אנדרו לויד וובר והצוות שכתב את "Operation Mincemeat"). במילים אחרות: הדמות של שלמה ארצי במחזמר שהוא כתב היא אלוהים, היחידה שקובעת את הגורלות של גיבורי התנ"ך.

ביוטיוב אפשר למצוא קטע של ארצי מבצע יחד עם דני רובס שיר מהמחזמר בתכנית הטוק שואו המיתולוגית של גבי גזית. דווקא שיר חמוד, ובאמת שלא ברור מה התקלקל מאז. לפני עשור עלה במרכז סוזאן דלל המחזמר "העלאתו והפלתו של המלך שאול", שעוקב בדיוק אחרי אותו סיפור. את המחזה ההוא כתב אמיר זלוטר, שהיה אז סדרן בן 22 בתיאטרון הבימה. את הלחנים כתב חברו מהצבא אושר זיזמסקי. את התפקיד של שאול שיחק זוהר בדש המעולה, רגע לפני שהתפרסם כמחליף (המעולה) של אמיר דדון ב"עלובי החיים". למען הסר ספק, הגרסה ההיא שכתב הסדרן בן ה-22 הייתה כל כך הרבה יותר טובה מזאת של שלמה ארצי, למרות כל הפרסום ובליץ היח"ץ המוצלח (ראיתי ששלמה ארצי ערך ריאיון עם שאול המלך בידיעות אחרונות, מעודן משהו).

ולסיום: עלו בישראל לא מעט מחזות זמר מקוריים מצויינים. מהקלאסיקות של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"קזבלן", דרך קלאסיקות מודרניות כמו "בילי שוורץ" ו"החבדניקים" ועד הפרינג' המעולה של "הסוף" ו"העיר הזאת" של ימינו. וזה בלי שלוקחים בחשבון הצגות ילדים נצחיות כמו "עוץ לי גוץ לי" או "ספר הג'ונגל", או מחזות ג'וקבוקס כמו "מרי לו" ההיסטרי. למען הסר ספק, "שאול" של שלמה ארצי לא יהיה חלק מהקאנון של מחזות הזמר העבריים בעתיד. האמת, עדיף לשלמה ארצי שהיצירה הנוראית הזאת פשוט תימחק מהזיכרון הקולקטיבי.

גם ההייטרים הגדולים ביותר של שלמה ארצי יכולים להעריך לכל הפחות את התרומה שלו לתרבות המקומית. הוא לימד אותנו מהי ישראליות במשך שבעה עשורים - אותה תערובת של אהבה, כאב, ציניות ותקווה שהפכה את השירים שלו לפסקול של מיליונים. במחזמר הזה - הוא מזכיר לנו שגם גדולים יכולים לטעות. פתאום עכשיו, פתאום היום.

ראיתי ברשת לא מעט תלונות על מחירי הכרטיסים, אך כאן אני דווקא רוצה להגן על ההפקה - שדורשת מחירים מאוד סבירים למחזמר בסדר הגודל הזה. כאמור, ברודווי זה לא, אבל גם המחיר רחוק משם. הכרטיסים היקרים ביותר, ל-14 השורות הראשונות במרכז האולם, נמכרו ב-389 שקל. בתרגום לאנגלית זה 120 דולר או 91 פאונד. נסו להשיג כרטיס במקום טוב להופעות בלונדון או ניו יורק במחיר הזה, בהצלחה. מי שיבחר לשבת במקום קצת פחות מרכזי יוכל למצוא כרטיסים מוזלים יותר, שמגיעים עד ל-199 שקל לשלוש השורות האחרונות. כל זה לפני הנחות של מועדוני צרכנות וכו'.

מצד שני, מסיבה לא ברורה המחזמר עלה דווקא באולם הדרייב אין בתל אביב, מגרש כדורסל שנותר ללא קבוצה לאחר שעופר ינאי העתיק את משחקי הפועל ת"א להיכל הספורט ביד אליהו. מעצבי הבמה והאולם עשו הכל כדי לשוות לחלל תחושה של תיאטרון גדול בן 1,800 מקומות. אלא שבפועל, כיסאות הפלסטיק הצפופים שנבנו כדי לדחוס אוהדי ספורט לא מתאימים לחווית תיאטרון (כן, גם אם מכסים אותם בבד זה עדיין כסא פלסטיק שלא מיועד לישיבה ממושכת), שלא לדבר על האקוסטיקה שבנויה כדי שישמעו את הקהל מעודד ביציעים.

ובעיקר, למה? בשביל מה לנסות להמציא מחדש מגרש כדורסל נטוש ולנסות לשווא לגרום לו להישמע כמו מקום מתאים למופע מוזיקלי כשתל אביב מלאה באולמות שמיועדים בדיוק בשביל זה. האם בית האופרה בתל אביב על 1,600 המקומות שבו לא היה בחירה טובה יותר? מה לגבי היכל התרבות? אודיטוריום סמולרש? שלא לדבר על אולמות התיאטרון של בית ליסין, הקאמרי או הבימה - שלמיטב זכרוני העלו במהלך השנים את כל מחזות הזמר הגדולים ביותר שעלו אי פעם בישראל.