הבמאי סרגיי לוזניצה הוא אורח קבוע על שטיחים אדומים בפסטיבלים בינלאומיים. הוא מביים הן סרטים עלילתיים והן תיעודיים, וכל סרט חדש שלו זוכה להקרנת בכורה במסגרת אחד מאירועי הקולנוע היוקרתיים. זה היה נכון לסרטים כמו "בערפל", "נפש עדינה", "דונבאס" ועוד, וגם ל"שני פרקליטים", סרטו החדש וסרטו העלילתי הראשון מזה כשבע שנים. הסרט המהולל עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע אחרי הקרנות בכורה בפסטיבלים של קאן ושל ניו יורק, לא פחות.
בימינו, אם מישהו כוכב פסטיבלים זה בדרך כלל אומר שהוא גם מחרים את ישראל, מן הסתם גם כדי לשפר עוד קצת את מעמדו הברנז'אי. לא כך אצל לוזניצה, שהוא גם אורח קבוע במחוזותינו וביקר כאן לא פעם בעבר. השבוע הוא הגיע פעם נוספת, כדי להתארח במהדורה ה-14 של פסטיבל הסרטים בערבה ולקדם את עליית הסרט בהפצה מסחרית.
מוצאו של לוזניצה בלארוסי. הוא גדל בקייב, שם גם למד, ובתחילת שנות האלפיים החל לנדוד באירופה, אם כי רוב סרטיו עוסקים בעבר הסובייטי, ובהווה של רוסיה ואוקראינה. לא רק שהוא מסרב להחרים את ישראל, הוא גם יצא נגד החרם על הקולנוע הרוסי, עמדה עוד יותר שנויה במחלוקת שעלתה לו בהרחקה מן האקדמיה האוקראינית לקולנוע. הוא בעבר היה גיבור תרבותי-לאומי, ו"My Joy" היה ב-2010 הסרט האוקראיני הראשון שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, אבל כיום היחס כלפיו שונה בלשון המעטה. כשנכחתי בשיחה עמו בפסטיבל ניו יורק האחרון והעליתי תמונה לרשתות החברתיות, מכרה אוקראינית שלחה לי בתגובה הודעה - "איזה איש רשע".
"חרם אמנותי? זה אפילו לא עולה ברוחי", מסביר לוזניצה בריאיון לוואלה! במהלך ביקורו, ולרגל עליית סרטו לאקרנים. "אני חבר של הפסטיבל הזה. בכל מקרה, חרם הוא דבר טיפשי בעיני. אנשים מצטרפים לחרמות כי הם מפחדים מה יחשבו עליהם. זו תרבות העדר. מה לעשות שהרוב לא תמיד צודק. אם כבר, ההיסטוריה מלמדת אותנו שהרוב בדרך כלל טועה. מה ההיגיון להעניש קולנוענים ישראלים? במה הם חטאו? איך אפשר להעניש מישהו על משהו שלא הוא עשה? חרם זה אקט של תוקפנות. אני מופתע שטיפשות כזו קיימת בעולמנו".
עשית ואתה עושה סרטים על סטאלין, על השואה, על הדברים הכי איומים. משהו עוד מפתיע אותך?
"כי פה זה אמנים שנוהגים בטיפשות, ורציתי להאמין שיש להם משהו בתוך המוח. הם בורים. השיח כיום בלתי אפשרי. הכל זה בעד או נגד, ימין או שמאל. זה כמו שאנשים הגיעו לאושוויץ ושלחו אותם ימינה או שמאלה. אני זוכר שמישהו אמר פעם 'עדיף להיות בישראל שכולם שונאים מאשר באושוויץ שכולם אוהבים' (לוזינצה, אבוי, מצטט כאן את מאיר כהנא). כמובן שיש פה גם רכיב של אנטישמיות. מישהו מחרים קולנוענים איראנים? לא, מזמינים אותם לפסטיבלים. אנחנו חוזרים לעידן הברבריות".
הסרט מבוסס על ספרו של גרגורי דמידוב, שבשלהי שנות השלושים נעצר במסגרת הטיהורים הסטאליניסטיים. אחרי שהשלטונות הוציאו ממנו וידויים בכפייה על דברים שלא עשה, הוא נידון לעבודת פרך בסיביר, אותן ריצה במשך כעשרים שנה ושרד כדי לספר. "סיפורם של שני פרקליטים" מתרחש בתקופה שבה דמידוב ורבים אחרים הפכו לקורבנות של המשטר האכזר, וכמשתמע משמו עוקב אחר משפטן צעיר ואידיאליסט היוצא למלחמה חסרת סיכוי למען האסירים הפוליטיים. "מה זה צדק בתקופה הסוביייטית? בתקופה ההיא, צדק היה אנקדוטה או בדיחה", אומר לוזניצה.
"רציתי לתאר את שיטת הדיכוי הטוטליטרית של סטאלין. חשוב להבין מה הם עשו אז כדי להבין את מה שקורה עכשיו. פתחו בזמן דלת, שלצערי עדיין לא סגרו אותה. אני רוצה לספר סיפורים, ולדבר על דברים שמפריעים לי. זו חובתי, אבל האמנות היא לא תרופה. הסרט שלי הוא לא כדור שנלחם בטוטליטריות, הוא רק סיפור".
אחד השחקנים כאן הוא אנטולי בליי, שעלה לישראל מרוסיה ומככב בתיאטרון "גשר" וגם הופיע בסרט "חליסה" ובסדרה "מגרש הרוסים".
"זה סרט של שחקנים, אתה צריך להסתכל בפנים של השחקנים. הן אומרות יותר מאשר המילים".
אפשר לשאול איך אתה מגדיר את עצמך?
"אתה מתכוון איפה אני גר?".
לא, אני מתכוון אם אתה מגדיר את עצמך אוקראיני.
"זו שאלה מאוד מוזרה. זהות זו אובססיה מאוד מוזרה. למה אנשים כל כך רוצים לדעת לאן מישהו שייך? למה אנשים כל כך רוצים להיות שייכים למשהו? להיות שייך לקבוצה זה לקבל על עצמך דברים שאתה לא מסכים איתם. אני לא רוצה את זה. אני נמצא כעת בליטא כי שם אני עובד, אבל אגיד שאירופה היא האדמה שלי. אני אזרח של העיר שלי, קייב. לצערי הרוסים החריבו אותה".
איך אתה רואה את העתיד של אוקראינה?
"לצערי אין לי תחזית ורודה. הרוסים יילחמו עד הסוף המר. הם כבר חוללו הרבה הרס, ויחוללו עוד. אני מאמין שהם גם יתקפו מדינות נוספות באזור, למשל ליטא וקזחסטן. יש פה גם שאלה דמוגרפית, כי הרבה ממי שעזבו את אוקראינה כבר לא יחזרו. לאן הם יחזרו? גם רוסיה תתמוטט לגמרי בסופו של דבר, לא שאכפת לי מהם".