מעבר לכל זה
1.
ומה יהיה על הבדיחות? בדיחות משפחתיות אינן יכולות לחרוג מבית גידולן. הן לא בדיוק הומור, יותר אחוות מי שהיו שם. מושב לצים פרטי לגמרי, מביך בחוסר התחכום שלו, קלוש יותר מהחלקה על קליפת בננה. מסיבה זו לא משתפים אותן עם אחרים - הם לא יבינו מה מצחיק. אפשר לומר שעכשיו, אחרי הסתלקותם של אמא, מוטי ואבא, תם עידן הבדיחות המשפחתיות שגדלתי עליהן. נותר לי רק להמציא בדיחות אחרות, חדשות, עם ילדיי ובעלי.
2.
להורים שלי היו שמות קודמים, מגלגולם בגולה. בארץ הם היו רחל ויהושע, הצברית-לכאורה והציוני התם. שניהם לא הזכירו מעולם את שמותיהם הישנים. שניהם נהגו לשבת ולומר: אין כמו בארץ.
היא ודאי רצתה להיפטר משם ילדותה העיראקי. מן הסתם התביישה בו. ועם השם רחל הרגישה בבית. הוא הזכיר את שמו הקודם, המצרי, רק כשסיפר פעם, צוחק, שלא אכפת לו למות כי אמו מחכה לו למעלה. היא קוראת לו בשם ילדותו ואומרת: תַּעַל ללפוק, עמלתיך מלוח'יה - בוא תעלה, הכנתי לך מלוח'יה. כך סיפר וצחק. רק אחרי מותם מצאתי את התעודות עם השמות הישנים. צילומים צעירים של שניהם נותרו מודבקים בפנקסים המהוהים - תעודות עלייה ופנקסי משרד העבודה - לא יותר מרמזים על מי שהיו בילדותם. רמזים מרעידים, כי תפסתי כמה הם מוכרים לי וכמה איני יודעת עליהם כמעט דבר.
לזכר הורי רחל ויהושע ולזכר בנם הבכור מוטי (מרדכי) מוקדש הספר הזה. אותו אני משלימה מחוץ למולדתי, שאינה עוד ארצי.
3.
אנשים שלהורים שלהם היה מבטא תהו על טיבו כשהיו ילדים, אחר כך חיקו אותו בשעשוע בשנות הבגרות, ולבסוף הם מגלגלים אותו על לשונם באין עונה, שלא להשכיח.
4.
הספר הזה מלא בושות ועניינים. הבושות מהשכנים ובושת הגוף החולה ובושת הבת שנתקפה רגשות אשמה. בושת ההחלטות הלא נכונות. הדברים שנעשו בעיתם ואלה שלא. ועוד הרבה. אבל כל אלה נשארו בחוץ ולא מוזכרים כמעט בכלל. קל לי לדחוק אותם החוצה, הרי אני המספרת, אעשה בהשתלשלות העניינים כרצוני. אולי גם על זה הסיפור.
5.
מערכת יחסים לא מסתיימת עם מותו של אחד הצדדים. היא נמשכת מול הצד השני, ואף בדיאלוג. המתים לא מבקרים ולא מדברים, כמובן - מספיקות להם מחוות שמגיחות מעצמן. פתק נשכח שהתגלה ועליו מתכון; הדמיון הקבוע במנשך השיניים, בצורת הלסת; או תוך כדי רביצה על ספה - הזיהוי הפתאומי של פיקת הברך שלך, ההבנה שהיא זהה לשלה. כבר קשה לדעת מי היתה באמת: הדמות הקטנה, החיוורת, הזכורה כעת יותר מכל האחרות, צפה במיטתה ולידה נעלי בית, או אשת החיל שהיתה בשיאה. האם הגעגוע נוטה לאמא או לרעיון של אמא? והמאכל ההוא שנרשם באותו פתק, האם להכינו, האם יהיה לו טעם דומה, לשם מה להשתדל? נזוז הלאה. אין כללי אצבע לשיחה שלאחר המוות, המתים לא מתעקשים, ולכן אפשר להחליט לקיים אותה רק לפרקים ובחלקים. כעת, למשל, אנוח.
6.
בחודש הבא יחול יום ההולדת של אחי. השנה, שלוש שנים אחרי שנפטר, חמש שנים מאז שהמשפחה הגרעינית שלי התחילה להתכלות, אני מרגישה שראוי יותר שנעבור לחגוג את ימי ההולדת של הנפטרים ולא את ימי הפטירה שלהם.
מתוך איזו התחשבות מנומסת מצידם, או בהשפעת כוח עלום, או סתם במקרה, שלוש הפטירות התכנסו לשיא הקיץ, בטווח של שלושה שבועות, ובהפרש של יום אחד בלבד בין ימי השנה של הוריי. בשנים הראשונות הקפדתי להגיע לקבר עם הילדים, לקרוא תהלים עם אותיות השם ולומר כמה מלים. זה היה חלק מהכבוד שחלקנו לאופן שבו הם היו רוצים שיזכרו אותם, שיתפללו לזכרם. כעת אנחנו גרים רחוק הרבה יותר, אבל לא רק בשל כך עלה הרעיון לציין את זכרם של אמא ומוטי ואבא בימי ההולדת. כשאת מציינת את יום ההולדת של אדם, את חוגגת את שנות היותו בעולם, מודה עליהם, מודה על מה שחלק איתך. את מפנה את המבט מהצער והאבל אל הזיכרונות והחיים, ובתקווה גם אל השנים הטובות.
לפעמים הפניית המבט הזו לא מתיישבת עם תחושותיהם של המתים עצמם כפי שביטאו אותם בזמנו. כך למשל, בשנותיו האחרונות סירב אחי לחגוג את יום הולדתו, הדבר נראה לו נטול טעם ומדכא, ולימים התפשר על אמירת "מזל טוב" בתאריך העברי. כך גם אבא שבע הימים שמעולם לא הקפיד על ציון יום הולדתו בזמן - שכן התאריך המדויק-לכאורה לא היה אלא פיקציה של פקיד רישום ישראלי בבואו ארצה. וכך גם אמא, שתמיד נהגה לומר שיום ההולדת שלה פחות חשוב, וביקשה שנציין דווקא את יום הנישואין שלהם, כי שם התחלנו להתרקם אנחנו, ילדיה ונכדיה.
האם תהיה לי החוצפה לומר: מוטי, אני מצטערת, אבל כעת החיים הם אנחנו, ואנחנו נעמוד על זכותנו להיזכר בך ביום הולדתך, ונדלה שמחה מרגעיך הטובים למרות הכל? או: שמע, אבא, נכון שתאריך הוא רק תאריך אבל בכל זאת נחוץ לנו עוד יום טוב אחד בשנה שבו נצחק ונשמח לזכרך. או: אמא יקרה, אל תמעיטי מערכך, מגיע גם לך שיהיה יום שהוא שלך בלבד, ובו נזלול עוגות עתירות סוכר שאסור היה לך להתקרב אליהן בשנותייך האחרונות.
תאמרו: ברור, זו החלטה שלך ורק שלך. את הנותרת, השורדת, ומלאכת הזיכרון מוטלת כעת עליך. והרי את לא דתית, ואין סמכות מעליך, אתם ראשי המשפחה. הטקס הוא אישי. מה שתנהיגו הוא שיהיה, ואת מה שתנהיגו יזכרו גם הילדים שנים קדימה.
הכל נכון. אבל זו בדיוק הבעיה. מדובר בהתלבטות שדתיים פטורים ממנה - יש הלכה, יש מנהג קהילה, עושים כדקדוקם ונחים. ואילו טקס זיכרון חילוני הוא מרחב החלטות פתוח, ורוחות חמות נושבות בו. כבר כתבתי לזכרם, כבר תרמתי לזכרם, ולו רציתי הייתי יכולה לייסד את יום המשמרי השנתי ולהפעיל בו דוכני כיבוד, להזמין נואמים ולהפריח מליצות. אז מה. ברצותי אגדיל, ברצותי אפרוט לפרוטות את המעמד התובעני הזה, של שמירת הזיכרון של ממלכה משפחתית קטנה שנגרעה. ברצותי אכונן אותו בחמש דקות יומיות או בשבוע שנתי. ויחד עם זאת אצטרך גם להשלים עם קיומן של הרוחות המשתנות במרחב הזה, שלוחשות לאוזן החילונית להטות את הטקס לכיוון זה או אחר.
הדברים עדיין מתגבשים. אבל נכון לעכשיו, כנראה נשמור בזמן השנתי מין "אזור פטירה" של כולם, איפשהו בסוף יולי תחילת אוגוסט, שיאגד את שלושתם בשלושה נרות נשמה וברכה לזכרם, ואת היתר נעשה בימי ההולדת, מדי שנה בשנה כיד הרגש והיכולת.
ומעבר לכל זה - יהיה גם הספר הזה, להיזכר ולקרוא בו מתי שרוצים.
"הרבע הנותר" / אביבית משמרי. הוצאת פטל.