טסתי לבולוניה לראות - שוב - את רדיוהד ולהבין מחדש שהם הממשיכים הטבעיים של פינק פלויד באבולוציית המוזיקה, לפחות מבחינתי. לקווין פארקר מטיים אימפלה היה את המפתח לחצר המלך אבל אחרי האלבום המאכזב של הלהקה שלו, כל מה שנשאר לו זה להביט מעבר לגדר ולראות את טום יורק רוקד סולו.
רדיוהד מציעים מעבר להופעה טובה פשוט עולם שלם וחדש שהם בנו בהרבה מאוד שנים. מי שמחפש את "קריפ" אין לו מה לעשות יותר במועדון הזה. זו להקה אקספרימנטלית אמיתית שעסוקה בחיפוש אמיתי, לעיתים זה נופל בנדנוד אבל מוציא יהלומים כמו השיר everything in its right place שכמו שכבר אמרתי בעבר זה השיר הכי חשוב שנכתב מאז שנת 2000.
טום יורק הוא כמו צחוק גדול מול עולם סינטטי ולהיטים אינסטנט. הוא צחוק מתגלגל מול תוכניות ריאליטי שמכתירות זמרים סטנדרטים מפוהקים וקוראים להם "מדהימים". רדיוהד זו אמת כואבת לכל מי שאוהב מוזיקה, לכל מי שמחפש את הערוגה שמצמיחה פרחים אמיתיים שנשארים.
בניגוד לרוג'ר ווטרס, תום יורק תומך בעם ישראל ומתנגד למשטר נתניהו. בשיחות מאחורי הקלעים הוא לא מחרים את ישראל אלא מחרים שלטון אלים ומשיחי שלא מייצג אותנו, או כמו שהוא מיטיב לשיר בשיר no surprises, צריך להחליף את השלטון, הם לא מדברים בשמנו.
אם אואזיס זה הילד המופרע והכיפי בכיתה אז רדיוהד זה הילד השקט, המוכשר והעמוק, האוטסיידר הזה שכולם נועצים בו עינים ולא יודעים מה יהיה המהלך הבא שלו.
נתתי לדילן ללכת לקידמת הבמה ופשוט נשענתי על הקיר עם כמה חברים מאיטליה שבאו לחגוג בדיוק כמוני את המחשבה שכמה טוב להיות בחיים כשלהקה כזו עדיין פועלת בגלגול שלנו ויש לנו את הזכות לראות אותם.