הרבה זמן ש"ארץ נהדרת" לא פתחה תוכנית בכזאת חדות. אחרי שבועות של איומים על העיתונאי גיא פלג וביום שהתחיל עם כתובת הסתה על הבניין של הקולגות מרחוב הברזל, הגבול בין "הכתובת הייתה על הקיר" לבין שלב הפולסא דנורא כבר נחצה. מערכון הפתיחה ששיחק על הבדל המשמעויות בין המילים אָבֶל ואֲבָל הוא מה שמצופה מתוכנית שמתיימרת להיות סאטירה לעשות. בעצם, תקשורת חופשית וחפצת-חיים הייתה צריכה לנקוט בצעדים דרסטיים יותר, שלא כוללים הפיכת דמויות קיצוניות כמו איתמר בן גביר, אורית סטרוק וטלי גוטליב לקריקטורות מצחיקות, אבל נשים את הטהרנות בצד. לפחות בינתיים. יום האָבֶל הלאומי לזכרו של העיתונאי שנרצח הוא אחד המערכונים המדויקים ביותר שהוצגו בתוכנית העונה, גם אם התוכן שלו לא מגזים במאום את המציאות. אגב, ההשמטה של "אביר הסימטריה", עמית סגל, משלל הדמויות במערכון הורגשה למרחוק וחבל כי "ארץ" כבר הוכיחה שהיא יודעת לירות בתוך הנגמ"ש כשצריך.
גם ההמשך נראה מבטיח. לדעתי "ארץ" מעולם לא הצליחה לפצח עד הסוף דמויות בינלאומיות, אבל נדמה שטראמפ של עומר עציון הוא הכי קרוב שהיא הגיעה לשם. הנאמבר המוזיקלי שלו ושל יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן (יניב ביטון), כשהם מבצעים מחווה לשיר A Whole New World מ"אלאדין", הפעם בגרסת "חבר חדש", היה רגע מריר-מתוק שבוצע לעילא ולעילא. גם המחווה ל"כוכבים בריבוע" - היי, יש פורמט חדש-ישן שצריך לקדם - עם ועדת הטיוח, הצליחה לפגוע בול בפוני.
אין כמו לסתור את עצמך, ולכן אעשה את זה בדיוק עכשיו: למרות שהם אחראים במו ידיהם לניסיונות להפוך את מדינת ישראל להרבה פחות דמוקרטית, החיקויים של יריב לוין (רועי בר נתן) וטלי גוטליב (ליאת הר לב) הם מהדברים הכי טובים שידעה הפוליטיקה הישראלית. כלומר, גרסת "ארץ נהדרת" של הפוליטיקה. צריך שחקן מוכשר כשד כמו רועי בר נתן, שיצליח לקחת איש אפור, חסר כריזמה ועם אפס מאפיינים זכירים כמו יריב לוין, ולהפוך אותו לחיקוי מוצלח. רק לשם השוואה, ליאור אשכנזי, שחקן מוכשר לכל הדעות, לא הצליח להוציא מבני גנץ דבר במשך כמה עונות - לא משנה כמה עזרה הוא קיבל ממחלקת האיפור.
הטקסטים המופרעים שלוין מוציא מפיו והצחוק היבש שמזכיר נבל מסרטי "באטמן" היו יכולים להיות הדבר הכי מצחיק על המסך שלנו, אילו לא הזכירו לנו בכל רגע מה האיש עצמו עושה במציאות. משפט כמו "המילואמיניקים יצאו להילחם עם המשפט 'טוב למות בעד שינוי שיטת הסניוריטי'" גרם לי לרגע לשאול את הצ'אט כדי לוודא שהוא לא נאמר באמת (תוצאה: לא נאמר באמת. לפחות בינתיים). מחמאות לא פחות גדולות מגיעות לליאת הר לב, שמצליחה מדי פרק להגזים ולהגחיך את האישה הכי מוגזמת וקיצונית שידעה המציאות הישראלית. אלה באמת הרגעים שבהם "ארץ" מצטיינת - כשהיא משלבת בין לימוד דמות ברמה הגבוהה ביותר, משחק שמרגיש כאילו השחקנית נעלמה בתוך הדמות, וטקסטים שהם נונסנס מוחלט כמו החתונה בין גוטליב ופעיל הימין הקיצוני מרדכי דויד.
העימות של קיציס בדמות המתמודד במשחק מול חברי ממשלה כמו גילה גמליאל (שני כהן) וגדעון סער (דודו ארז) היה יכול להיות בעיטה בבטן, אילולא היינו חיים במציאות שבה חברי הממשלה משקרים ביודעין לבוחרים שלהם ומחייכים כל הדרך לחופשה בחו"ל. כן, ברור שכל יושבי המשבצות אמרו שהם יהיו בעד ועדת חקירה ממלכתית - ואז התקפלו תוך שנייה בהתאם לדרישת אדונם. ציון המציאות כבר לא מספיק בשביל לייצר סאטירה בועטת. גם משפטים כמו "נס רצח רבין" שנאמרים באגביות על ידי דמותו של סמוטריץ' (גיה באר גורביץ') לא עושים את הקווץ' שהם צריכים בבטן כשקשה לראות לאן זה מוביל. אפשר וצריך לדחוף עוד קדימה, או לחלופין להמשיך ולבחור בנתיב האינפנטילי ולהציג דמויות כמו יעקב ברדוגו (יניב ביטון) וליאור נרקיס (אלי פיניש), שלא תורמות דבר מבחינת תוכן - אולי חוץ מזה שהן נורא מצחיקות.
הצלילה המטאורית של הפרק החלה עם מערכון הלבובו האנטישמי, רעיון חמוד ומפוספס לחלוטין. אני מניח שמישהו בקשת מאוד רצה להראות את יכולות האנימציה המתקדמות של מחלקת הפוסט, ואכן הבובות שונאות ישראל בשלל העיצובים היו מרהיבות. אבל ארבע דקות של מערכון בשביל להגיע לפאנץ' על כך שההורים לא יודעים מה קורה בעזה ואז לעצור שם, מרגיש מאוד פחדני ואפילו ילדותי. הפרידה מדובר צה"ל בערבית, אביחי אדרעי, הייתה בזבוז זמן מסך בצורה הכי מובהקת ומעליבה שלה. זה לא שחסרים נושאים רציניים לנגח. מישהו אמר מכונת הרעל נגד פדויי השבי רום ברסלבסקי? מישהו אמר תחבורה ציבורית לא מתפקדת?
והיה גם פישול אחד ענק. מערכון משפיענית האינסטגרם בבלאק פריידיי, שבו תום יער גילמה משפיענית בסגנון אודיה פינטו (אתם יכולים לשים כאן כל שם של משפיענית "לא יפה מדי" שעולה לכם לראש), היה בדיוק מסוג המקומות שבהם "ארץ" משחקת לידיים של מי שנהנה לתייג אותה כשמאלנית, מתנשאת ועם יד על הלב, אפילו גזענית. קשה להוציא ממני את תחושת "המתגזענים עליי" (קרדיט לסבא וסבתא שלא גידלו אותנו על סיפורי קיפוח), אבל יש כל כך הרבה דברים אחרים שאפשר לצחוק עליהם אצל משפיעניות רשת, כך שלסכם את הכל בהתמכרות לאקונומיקה והכנה של קציצות "אבו חצרא"... מערכונים מהסוג הזה מחיים את השיח העדתי על איזה שחקן יכול לגלם איזו דמות, ואיפה עובר הגבול בין נונסנס לסתם התנשאות. והבעיה הכי גדולה? זה היה פשוט מערכון נורא לא מצחיק.