ביקשנו מ-AI סופים אלטרנטיביים לסרטי פולחן ישראלים. התשובות מרתקות

זה לא סוד שה-AI משנה את העולם בכלל ואת תעשיית הקולנוע בפרט. כבר עכשיו מפיקים ויוצרים משתמשים בכלים של בינה מלאכותית, ומן הסתם זו רק ההתחלה. לא רחוק היום בו נקרא כותרת על "הסרט הראשון שהתסריט שלו נכתב ב-AI". יכול להיות שהגל הזה יתגלה כגימיק שייענה בתגובות נגד, כפי שכבר קרה עם הרבה טרנדים, אבל אין ספק שאנחנו עומדים בפני כמה שנים מעניינות ואיומות.

לא כולם מודים שהם משתמשים ומשתעשעים ב-AI, אבל יש כאלה שכן. למשל, הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון. בריאיון לידידי אמיר קמינר לפני שנה על סרטו המופתי "כשקיץ הופך לסתיו", הקולנוען הנפלא סיפר שהתייעץ עם צ'אט ג'יפיטי לגבי הסוף של סרטו. צריך לציין שהוא עשה זאת בצחוק בלבד וכמובן לא קיבל את ההצעה, אבל הסיפור הזה נתן לנו רעיון - מה אם נגיש לקלוד תקצירים של חמישה סרטי פולחן ישראלים, ונבקש ממנו סופים אלטרנטיבים?

התוצאות, באופן מפתיע או לא, לא רעות בכלל. עם זאת, צריך לזכור שמדובר בסרטים עם תסריטים חזקים, כך שהיה לקלוד עם מה לעבוד. חוץ מזה, כמו כל אמנות, בטח אם היא מסחרית, קולנוע פועל לפי חוקי משחק די מובנים וברורים, אז לא כל כך מאתגר לשלוף מהמגירה תוכנית ב' ולהציע אותה לסרט א' או תוכנית א' ולהציע אותה לסרט ב'. הרי לרוב הקומדיות הרומנטיות יש סוף דומה, לא? אם היינו מבקשים תסריט מקורי לחלוטין, או אפילו רעיון להמשכון לאחד הלהיטים, סביר להניח שזה היה סיפור אחר.

מעבר לכך, ל-AI יש גם מגבלות. הוא לחלוטין לא מבין את הקונטקסט של החברה הישראלית, ואת ההקשר שבו עשו את הסרטים הללו. מבחינתו, "קזבלן" היה יכול להיות סרט איטלקי משנות התשעים ו"ביקור התזמורת" סרט שוודי משנות החמישים, ואולי הם היו יכולים להיות, כי בסופו של דבר קולנוע ונרטיבים הם שפות אוניברסליות? אולי, אבל בהנחה שלא, גם ההצעות היותר מוצלחות שקיבלנו נשמעות קצת תלושות. הנה הן לשיפוטכם, וחשוב לציין שהציטוטים של קלוד מובאים כלשונם, בלי שום עריכה.

כזכור, הסרט האגדי נקרא בשם עולה מאחת מארצות ערב, שמגיע למעברה ישראלית בשנות החמישים, יוצא למלחמה בממסד, דוחה את חיזורי המפלגות שמבקשות ממנו לשמש קבלן קולות, מתמרן את הביורוקרטיה הידועה לשמצה של אותה תקופה (קישון היה יריב מושבע של "שלטון הפקידים") ובסופו של דבר זוכה בדירת שיכון חדשה.

הסופים שה-AI הציע:

סוף ציני-ריאליסטי: סאלח אכן מקבל את דירת השיכון, אבל מגלה שהיא בשכונה מרוחקת ומבודדת, רחוק מהקהילה שלו. הוא מבין שה"ניצחון" שלו על הבירוקרטיה היה למעשה עוד מהלך בתכנון הממסד לפזר ולשבור את המבנים הקהילתיים המסורתיים. הסרט מסתיים בסאלח יושב לבדו בדירה החדשה, מסתכל החוצה על שכונה זרה, בעוד משפחתו המורחבת מתפזרת.

סוף סאטירי-אבסורדי: סאלח מחליט שלא לבחור באף מפלגה ובמקום זה מקים מפלגה משלו - "מפלגת המעברה". בבחירות, כל תושבי המעברה מצביעים עבורו, והוא מצליח להכניס נציג לכנסת. הממסד נכנס לפאניקה, והסרט מסתיים בסאלח יושב בכנסת, עדיין בבגדי המעברה שלו, מדבר ערבית-יהודית ומבלבל את כולם.

סוף אופטימי-אוטופי: סאלח מבין שהדירה פחות חשובה מהקהילה. הוא מארגן את כל תושבי המעברה והקיבוץ הסמוך לפרויקט משותף - בניית שכונה קואופרטיבית שבה כולם חיים יחד, משלבים ערכים של שיתוף מהקיבוץ עם המסורות הקהילתיות המזרחיות. הסרט מסתיים בחגיגה משותפת בשכונה החדשה, שבה נשמעים גם שירי פועלים וגם מוזיקה מזרחית.

דעתנו: מכל השלושה, "הסוף הסאטירי-אבסורדי" הוא ההצעה המוצלחת מכולן, ואם יורשה לנו להגיד, לא פחות טובה מהסוף המקורי. רק מה, היא חתרנית מדי לשנות השישים והאמת שגם לימינו - אפשר לספור על כף יד אחת את כמות היצירות הקולנועיות המקומיות שמתייחסות למושג "ערבית-יהודית".

"סאלח שבתי" לא היה הופך לסרט פולחן לו היה מסתיים כך, וסביר להניח שגם היום לא היו מפיקים סיום דומה. הקולנוע המקומי בדרך כלל נמנע מסאטירה פוליטית. הדוגמאות המעטות, למשל "האיש שבא לקחת" ו"נורמן", לא הצליחו בקופות ונשכחו די במהרה. האמירה שה-AI הציע היא לא סתם פוליטית, אלא עם ניחוחות של תנועות כמו "תור הזהב" וכנראה שיהיו בכנסת 120 אנדרואידים לפני שנראה כאן סרטים עם סופים כאלה.

סרט הבורקס האולטימטיבי הוא קומדיה רומנטית של טעויות על שני נוכלים בשם חנוכה וגברי, ואחיו התאום וישר הדרך של גברי - עזריאל, המאוהב ביונה, בתו של הרב. כולם מעורבים במזימה שמתחילה במשחק סנוקר, ממשיכה בחובות לפשע המאורגן ומסתיימת בחתונה שבה הכל בא על מקומו בשלום, ואף שנדמה בתחילה כי זהו גברי שמתחתן עם יונה, מתברר בסופו של דבר כי זהו עזריאל. השניים מאוהבים יותר מתמיד, וכולם מאושרים ורוקדים לצלילי "שמחה גדולה הלילה".

סוף אלטרנטיבי 1 - ההחלפה המוצלחת: עזריאל לא חוזר לחתונה, וגברי נאלץ להחליף אותו תחת החופה. הוא מתחתן עם יונה, אך לאחר החתונה מתברר שיונה ידעה כל הזמן על ההחלפה - היא הבחינה בהבדלים בין האחים ונפלה בחשאי בדווקא בגברי הנוכל והמורכב, לא בעזריאל הישר והתמים. בינתיים, עזריאל מוצא אהבה עם ריקי המלצרית (במקום מושון), והרב מברך את שתי החתונות תוך כדי שהוא מנסה להבין איך בדיוק זה קרה.

סוף אלטרנטיבי 2 - הנקמה של סלבדור: כשסלבדור מאבד הכרה ומגלה את קיומו של האח התאום, הוא מבין שהוא עצמו הוטעה. במקום לוותר, הוא דורש שגברי וחנוכה יעבדו עבורו בארגון הפשע שלו כדי לפרוע את החוב. הסרט מסתיים בסצנה קומית שבה חנוכה וגברי מנסים לבצע עוקץ מתוחכם בהוראתו של סלבדור, אך כמובן הם מפשלים. בינתיים, עזריאל ויונה מתחתנים בשקט, ומושון מחליט לעזוב את עולם הנוכלות ולפתוח עסק כשר.

סוף אלטרנטיבי 3 - האחווה מנצחת: לאחר כל המהומה, גברי ועזריאל מבינים שהם צריכים אחד את השני. הם מחליטים לשתף פעולה: עזריאל מתחתן עם יונה כמתוכנן, אך במקום למכור את הדירה, שני האחים פותחים יחד עסק משפחתי - חנות ירקות כשרה עם בית קפה קטן בצד (ללא סנוקר!). חנוכה, שמתחרט על נוכלויותיו, הופך לשותף שלישי בעסק. סלבדור, מתוך הערכה ליושר החדש שלהם, מוחק את החוב ואף משקיע בעסק. הסרט מסתיים בסצנה משפחתית חמה בחנות, שבה כולם עובדים ביחד.

דעתנו: מצד אחד, על אף היותו כל כך מזוהה עם הקולנוע הישראלי, "חגיגה בסנוקר" מבוסס על סרט איראני. בנסיבות הלא ספציפיות הללו, הגיוני שה-AI ימצא לו סופים חלופיים מתקבלים על הדעת. מצד אחר, הסוף המקורי של "חגיגה בסנוקר" מושלם ואין סיבה להתערב בו. הסיומות האלטרנטיביות לא מגוחכות, אבל מסורבלות שלא לצורך.

כזכור, הסרט מתרחש בתל אביב של שנות החמישים ועוקב אחרי שלושה חברים - מומו השאקל, בנצי הרגיש ויודל'ה השמנמן. בנצי מאוהב בנילי ולקראת סוף הסרט מתוודה על אהבתו. הוא קונה לה תליון מזהב ומתכוון לתת לה אותו במסיבת יום ההולדת שלה, בה הוא נדהם לגלות אותה צמודה למומו. כל מה שנותר לו הוא לחמוק מן המקום עם לב שבור, ואנו צופים בו צועד לעבר הבדידות על רקע השיר המלנכולי "Mr. Lonely".

סוף אלטרנטיבי 1 - בנצי בוחר בעצמו: במקום להגיע למסיבת יום ההולדת של נילי, בנצי עוצר ברגע האחרון. הוא מבין שהוא משקיע את כל עצמו באישה שלא באמת רואה אותו. במקום זאת, הוא הולך לים עם יודל'ה, זורק את התליון למים, ושם הם מדברים על העתיד - על לעזוב את תל אביב, על ללמוד משהו חדש. הסרט מסתיים עם בנצי רוכב על אופניים חדשים (שהוא קנה במקום אלה שמכר), לבד אבל חופשי, לקראת שקיעה.

סוף אלטרנטיבי 2 - נילי בוחרת בבנצי: כשבנצי מגיע למסיבה ורואה את נילי עם מומו, היא רצה אחריו החוצה. היא מודה לו על כל מה שעשה בשבילה ואומרת שהיא מבינה עכשיו מי באמת אוהב אותה. היא מחזירה למומו את המתנה שלו ומקבלת את התליון מבנצי. הם הולכים יחד לגלידה מונטנה, והחברות בין השלושה מתפרקת - מומו ויודל'ה נשארים בפנים במסיבה, בעוד בנצי ונילי יוצאים לחיים משותפים חדשים.

סוף אלטרנטיבי 3 - סוף ציני-מבוגר: שנים מאוחר יותר, בנצי ומומו נפגשים במקרה בבית קפה. הם כבר מבוגרים, עם משפחות משלהם. הם מדברים בנוסטלגיה על אותו קיץ של 1958. מומו מודה שהוא התנהג כמו אידיוט, ובנצי אומר שזה לימד אותו לקח חשוב על חיים ואהבה. ואז מומו שואל: "אתה זוכר את נילי?" ומסתבר ששניהם לא דיברו איתה כבר עשרות שנים. הסרט מסתיים עם השניים צוחקים יחד - כי בסופו של דבר, זה היה רק קיץ אחד של נעורים.

דעתנו: הסוף השלישי הוא ההצעה המוצלחת ביותר, ולא נעים להגיד - היא יפה ומרגשת ממש, ואפילו מזכירה את הסיום המופתי של "ואת אימא שלך גם". כדי ליישר קו עם השיא הרגשי של הסרט המקסיקאי, צריך רק להוסיף את הסבטקסט שבנצי ומומו היו למעשה מאוהבים אחד בשני, וגם את העובדה שנילי מתה בינתיים - אולי באחת המלחמות, כדי להפוך את הסיפור לישראלי יותר. הבעיה כאן היא שה-AI, ברוב טיפשותו, מתעלם מן העובדה של"אסקימו לימון" היו מיליון המשכים, כך שלמרבה הצער אין שום היגיון לסיים כך את הסרט הראשון.

כזכור, הסרט עוסק בלהקה צבאית על רקע מלחמת ההתשה. חברי הלהקה מורדים במפקדים, שמחליטים לפרק את ההרכב אך חוזרים בהם, ובסופו של דבר הלהקה מופיעה בטלוויזיה עם השיר שהיום כבר אסור לשיר בצה"ל - "שיר לשלום".

סוף טרגי-ריאליסטי: ההופעה בטלוויזיה מתקיימת בהצלחה, אבל ברגע שהלהקה יוצאת מהאולפן הם מקבלים הודעה שצריכים לצאת להופעה חירום בקו התעלה. במהלך הנסיעה או ההופעה עצמה מתרחש ירי או הפצצה, ואחד מחברי הלהקה נהרג. הסרט מסתיים בניגוד חריף בין הברק והזוהר של ההופעה הטלוויזיונית לבין המציאות האכזרית של המלחמה. "שיר לשלום" הופך לאירוני ומזכיר שהאמנות והחיים הצבאיים קיימים במקביל.

סוף קריירה ציני: הלהקה מופיעה בטלוויזיה בהצלחה גדולה, אבל מיד אחרי ההופעה אמרגן מציע חוזה רק לחלק מהחברים - בעיקר לגיורא ולנועה. הלהקה מתפרקת מבפנים כשכל אחד מנסה להבטיח את עתידו האישי. מיקי, שזה עתה חזרה, מבינה שכל המאבק על האחדות היה לשווא. הסרט מסתיים בטקס שחרור שבו כולם מחייכים לצלמים, אבל כבר לא מדברים זה עם זה - ביקורת על השאפתנות והאינדיבידואליזם שהורסים סולידריות.

סוף מרדני-אידיאולוגי: במקום לבצע "שיר לשלום" כמתוכנן, הלהקה מחליטה בהופעה החיה לבצע שיר מחאה שכתבו בעצמם על תנאי החיילים והאבסורד הצבאי. השידור נקטע באמצע, הלהקה מפורקת באופן מיידי, וכולם עוברים למשמעת. אבל הסרט מסתיים עם כתבה בעיתון על "המרד בלהקה" והשיר שלהם מופץ במחתרת בין חיילים - ניצחון מוסרי למרות המחיר האישי.

דעתנו: אם ל-AI היה שאר רוח הוא היה מציע סיומת שבה מיד בסיום הביצוע של "שיר לשלום" מתקבלת הודעה על רצח ראש הממשלה. הסיומות שהציע סבירות מבחינה עלילתית ורגשית, אבל שוב - בסיטואציה כל כך חזקה, כל סיומת תהיה חזקה.

הסיומת השלישית שגויה משתי בחינות - חוסר ההבנה ש"שיר לשלום" הוא שיר המחאה הכי גדול שיכול להיות בחברה הישראלית כך שלא יכולה להיות לו אלטרנטיבה חריפה יותר; והמחשבה שריאליסטי לתאר כיצד הטלוויזיה הישראלית קוטעת שידור. מה זה פה, אמריקה? ממתי קוטעים פה שידורים? ועוד בסרט משלהי שנות השבעים שמתרחש בשנות השבעים? הנה דוגמה קלאסית להבנה כללית בתסריטאות, אבל אפס התמצאות בחומר.

כזכור, הסרט עוקב אחר בסיס צבאי נידח בדרום הארץ בשם שיזפון ושלוש חיילות שלישות המשרתות בו - רמה, המפקדת השאפתנית; דפי השבוזה שחולמת לעבור לקריה, וחברתה הטובה זוהר. בסוף הסרט, זוהר מנצלת את תפקידה כמש"קית גריסה כדי לגרום לכאוס שמוביל לגדיעת חלומותיה של רמה. דפי מקבלת את התפקיד של רמה, ואחרי ריב עם זוהר מגשימה את חלומה ועוברת לקריה. זוהר נשלחת לכלא הצבאי ואז משתחררת, אך היא ודפי משקמות את החברות ביניהן.

סוף אלטרנטיבי 1 - המעגל הנשבר: דפי מסרבת לקבל את התפקיד של רמה בשיזפון. היא מבינה שהמערכת רק ממחזרת אנשים באותן עמדות חסרות משמעות. במקום זאת, היא וזוהר מארגנות ביחד מרד שקט - הן חושפות את חוסר היעילות והבזבוז במשרד השלישות בפני גורמים בכירים. זה מוביל לסגירת המשרד לגמרי, שחרור מוקדם של שתיהן, והן פותחות ביחד עסק קטן בתל אביב. רמה, שפוטרה, מוצאת עבודה משמעותית יותר מחוץ לצבא.

סוף אלטרנטיבי 2 - הישארות מרצון: בסיום קורס הקצינות, דפי מבינה שהקריה והתל אביב המיתית שחלמה עליהן הן אשליה נוספת. היא חוזרת לשיזפון ומחליטה להישאר - אבל הפעם מתוך בחירה. היא משנה את התרבות במשרד השלישות, הופכת אותו למקום טוב יותר, ומתפשרת עם זוהר. השתיים בונות חברות אמיתית. הסרט מסתיים כשדפי כותבת מכתב חדש - לא בקשה להעברה, אלא הצעה לשיפור המערכת מבפנים.

סוף אלטרנטיבי 3 - החלפת תפקידים: זוהר, לא דפי, היא זו שמקבלת הזדמנות בלתי צפויה לעבור לקריה - בזכות כישוריה הטכנולוגיים ב"שולה המוקשים" שמתגלים כמיומנות אמיתית במחשבים. דפי נשארת בשיזפון במקום רמה, מרירה ומאוכזבת. הסרט מסתיים בשיחת טלפון ביניהן - זוהר מגלה שגם הקריה משעממת, ודפי מבינה שהן שתיהן לכודות באותה מערכת, רק במקומות שונים.

דעתנו: זו הדוגמה היחידה שבה ה-AI כשל לחלוטין, פשוט כי לא הצליח להבין ש"אפס ביחסי אנוש" מתרחש בצבא ולא במשרד! אפשר כמובן לומר שזו הגאונות של הסרט, שמציג את השירות בשלישות כעבודה משרדית לכל דבר וממחיש שלהיות ג'ובניק זה במובן מסוים לא מאוד שונה מאשר לעבוד במשרד מן השורה.

אלא שה-AI, כדרכו, לוקח את זה קצת רחוק מדי בצורה קצרת-רואי וחסרת אנושיות ממש כמו הביורוקרטיה והטופסיאדה שהסרט לועג להן. בקיצור, אם תלמיד מגיש לכם את הסופים הללו כשיעורי בית על הסרט בלי לחשוב פעמיים, תדעו שהוא רימה.