סרט שכדאי להתרחק ממנו
"סעי בובה": שמרו מרחק מהסרט הזה בנטפליקס
היום חוגגים האמריקאים את חג ההודיה, החג המלוקק והצבוע מכולם, שבו הם בין השאר סוגדים לקולוניאליזם רק כדי להגניב איזה משפט דעתני נגד הציונות בין ביס אחד של תרנגול הודו לכוס של ד"ר פפר. כדי לירוק להם לתוך המשקה, נשנה את הפורמט של המדור ונתחיל עם דיס-המלצה. סרט שאנחנו לא מודים על קיומו, אלא נבוכים ממנו, וזהו "סעי בובה", שעשה סיבוב קצר באולמות לפני כשנתיים ועכשיו הצטרף לקטלוג המקומי של נטפליקס.
לפני שבוע הזדמן לי לצפות שוב ב"פארגו" של האחים אית'ן וג'ואל כהן, שתכף יחגוג שלושים שנה לצאתו, ומה יש לומר? כפי שאמרו כבר גדולים מאיתנו, בהם מרטין סקורסזי ורוג'ר אברט, זוהי קלאסיקה מארץ הקלאסיקות. הדבר המדהים הוא שלא מדובר בסרט הכי טוב של האחים היהודים - מבחינתי, "בתוך לואין דיוויס" זוכה בתואר, ואחרים יאמרו שהוא שייך ל"ברטון פינק", "ארץ קשוחה" ואחרים.
למרבה הצער, האחים פירקו את השותפות המקצועית בשלהי העשור הקודם. הם ממשיכים לעבוד בנפרד, וסרטי הסולו שלהם פחות מוצלחים בלשון המעטה "סעי בובה" של אית'ן כהן הוא דוגמה לכך הוא דוגמה לכך.
מאחורי השותפות המשפחתית והיצירתית של האחים כהן מסתתרים עוד הרבה חיבורים משמעותיים שכאלה, למשל עם הצלם הקבוע והנפלא שלהם רוג'ר דיקינס. בחלק מהמקרים, גם אנשי הצוות האחרים קשורים אליהם משפחתית. השניים מרבים לעבוד עם השחקנית הנפלאה פרנסס מקדורמנד, שהיא במקרה גם זוגתו של ג'ואל. אית'ן, מצידו, בזוגיות עם טרישה קוק, עורכת שהשתתפה בעריכת רבים מן הסרטים של האחים.
כהן וקוק נשואים ויש להם ילדים משותפים, אבל היא מגדירה עצמה כלסבית, ולשניהם יש פרטנריות מחוץ לנישואים. אנחנו מספרים על הסידור הזה לא בשביל הרכילות העסיסית, אלא כי הוא רלוונטי ליצירה. "סעי בובה" נקרא באנגלית "Drive-Away Dolls" והשם המקורי שלו היה "Drive-Away Dykes", כיוון שהגיבורות שלו הן לסביות והזהות המינית שלהן היא חלק מרכזי מן העלילה.
קוק וכהן כתבו את התסריט יחד. רשמית, רק הוא חתום כבמאי, אבל בראיונות הם סיפרו שלמעשה תהליך היצירה היה משותף לחלוטין. השניים התחילו לעבוד על הפרויקט בסוף שנות התשעים, והוא מתרחש ב-1999. מרגרט קוואלי מגלמת צעירה עם מבטא טקסני שמתגוררת בפנסילבניה ונוסעת לפלורידה. שותפתה להרפתקה היא מריאן, בגילומה של ג'רלדין ויסוואנת'יאן, צעירה שלא קיימה יחסי מין כבר כמה שנים ומעדיפה להשקיע את זמנה בקריאת ספרים של הנרי ג'יימס, אך המסע עם חברתה ההיפר-אקטיבית יעורר בה מחדש את היצר המיני, ועוד איך.
כדי לממן את הנסיעה, השתיים מתנדבות להעביר רכב מסוכנות השכרה אחת לשנייה, וכמיטב המסורת הקולנועית, מתברר שבתא המטען יש חבילה רגישה במיוחד, ויש אנשים מקושרים ומסוכנים שמוכנים להרוג אותן כדי לשים עליה את ידיהן.
קשה להאמין שאנחנו אומרים זאת על סרט שאית'ן כהן מעורב בו, אך "סעי בובה" נחות עד מאוד - תצוגות המשחק איומות, בעיקר של קוואלי עם המבטא הטקסני הכבד והמזויף שלה; ערכי ההפקה ירודים; עבודת הבימוי והעריכה שרירותיות כמעט כמו כל דבר אחר כאן, ואפילו האורך הקצר של הסרט לא לטובתו. הוא רק מקצין עד כמה הכל נראה חפוז וסתמי, ועד כמה מהלכי העלילה והדמויות הן לא יותר מטיוטות וראשי פרקים.
ברור מה הסרט מנסה לעשות: לקחת את הגברים, שתמיד היו הגיבורים של סרטי אקשן מסוג זה, ולהציב אותם בשוליים, בשעה שהלסביות מתגלות כגיבורות הפעולה, וכל זה בלי שום החפצה שלהן - יש פה הרבה סצינות מין, אבל כהן וקוק לא מציגים אותן בצורה זולה או נצלנית, ונמנעים מהצגת עירום פרונטלי. האיבר היחיד שמוצג בפנינו הוא איבר המין הגברי, וגם הוא בצורת דילדו, וגם אז הנשים משתמשות בו לשם העונג שלהן.
הניסיון לקחת ז'אנרים נדושים כמו סרט המסע וקומדיית האקשן ולצבוע אותם בגוונים חדשים וקווירים מעניין כמובן, אבל "סעי בובה" מוציא אותו לפועל בצורה עילגת, ואפילו ילדותית מרוב שהיא גסה, מתלהבת ומתאמצת. אולי ב-1999 התסריט היה חדשני ומבריק. כיום, יש ברשותנו יצירות כמו "שבעה בייבי" ו"Bottoms" של היוצרת האמריקאית-יהודיה-ביסקסואלית אמה זליגמן, שהעניקה לדמויות שלה עולם עשיר, שלם ועמוק של דילמות, התחבטויות, הקשרים חברתיים ורפרנסים תרבותיים. שום דבר מכך לא קיים בסרט הזה, שלוקח את המסרים הלא מעודנים שלו ומכה אותם בראשנו באמצעות סמלים פאליים. גם את מעט הסבטקסט שיש פה אנחנו מקבלים בכפית גדושה סמליות זולה.
כהן וקוק אמרו שזה סרט סוג ב' - כיף טהור וחסר יומרות. אף פעם לא האמנתי לבמאים שאומרים דבר כזה, אבל ניחא. הצרה שגם אם מתייחסים אליו בצורה הזו, "סעי בובה" ממש לא מהנה. הוא לא מצחיק, לא מדליק, לא כיף ולא סוחף.
ויש עוד חדשות רעות: מאז "סעי בובה", כהן וקוק הספיקו להוציא סרט נוסף ברוחו, "Honey Don't", גם הוא בכיכובה של מרגרט קוואלי, וגם הוא כישלון אמנותי מחפיר ומצער שנכשל גם בקופות ונגנז בישראל. נשתדל להתריע כשיגיע לנטפליקס, אבל בתקווה נהיה עסוקים בדברים שמחים יותר - חגיגות 30 שנה ל"פארגו".
ישי קיצ'לס ואבנר על סרטי האקשן הגדולים של האייטיז
סרטים שכדאי לראות
1. "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת": מה אגאתה כריסטי היתה אומרת על טראמפ?
"רצח כתוב היטב" יצא בסביבות התאריך הזה לפני שש שנים, והציג את דמותו של דניאל קרייג כבלש סטייל הרקול פוארו של אגאתה כריסטי. מאחורי המצלמה עמד התסריטאי-במאי ריאן ג'ונסון, ולהפקה היה אחראי שותפו הקבוע, המפיק הישראלי-האמריקאי רם ברגמן. בעקבות הפופולריות של המותחן השנון ועטור הכוכבים, נטפליקס רכשה את המותג. הפרק השני עלה לפני שנתיים והתגלה כמוצלח ומצליח עוד יותר מקודמו, ועכשיו מגיע הפרק השלישי - "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת". כרגיל, לפי המודל מאז שענקית הסטרימינג רכשה את סדרת הסרטים, הוא עולה לסיבוב קצר באקרנים לפני שיתיישב בנטפליקס בעוד כשבועיים - אל תחכו, שכן מדובר ביצירה קולנועית מרהיבה, ויש לראותה על המסך הגדול.
"רצח כתוב היטב: התעורר איש מת" הוא הסרט הכי שאפתני עד כה בסדרה, שתמיד התאפיינה ברמה גבוהה של כתיבה, משחק, הפקה ועשייה קולנועית. כמו כמה מן היצירות הבולטות של העת האחרונה, בראשן "קרב רודף קרב", "אדינגטון" ו"שעת הנעלמים", נראה שהוא מבקש להתייחס לרגע הנוכחי ובעיקר למי שמכתיב אותו, טראמפ כמובן. העלילה עוסקת בכומר פופוליסט וכריזמטי, שבגילומו של ג'וש ברולין לא קשה להבין למי הוא משמש אלגוריה, ובלהקת החסידים השוטים שלו. מי שמשבשים את ההרמוניה הם כומר צעיר ומחוספס, בגילומו של ג'וש אוקונור שמאז "מתחרים" רואים אותו בכל מקום, וכמובן גם תעלומת רצח, אותה חוקר מיודענו הבלש. הצוות כולל עוד כמה שמות מהסוג שצצים לאחרונה תחת כל עץ רענן, מאנדרו סקוט ועד קיילי ספייני וגם גלן קלוז, ג'רמי רנר, מילה קוניס ומי ומה שתרצו.
הביקורות גומרות את ההלל והוא אכן מסעיר, מרתק, עשוי לעילא ורלוונטי לאללה, וגם לישו ולמשה רבנו. על פני 140 דקות, הוא סוקר שלל סוגיות תיאולוגיות ופוליטיות ואפילו מזכיר את המילה ישראל פעם. מיותר לציין שאפשר לעשות לו עיבוד מחודש שבו דמות של רבי קיצוני מחליפה את הכומר. עם ובלי קשר, הסרט צפוי לככב בראש טבלאות הצפייה של נטפליקס בעוד שבועיים, אבל עד אז יש לכם הזדמנות לראות אותו במקום שאליו הוא נועד - המסך הגדול.
2. "זוטרופוליס 2": הילדים ייבהלו, המבוגרים ישתוללו
קצת מוזר להגיד את זה, אבל "זוטרופוליס 2" מתחרה ב"רצח כתוב היטב" על תואר הסרט השאפתני של סוף השבוע. גם הוא פוליטי, רחב יריעה ואסתטי - כיוון שמדובר באנימציה, אפשר אפילו לומר שמדובר בהישג גדול עוד יותר, תלוי מה נקודת המבט שלכם. בכל מקרה, הסרט עלה לאקרנים בסוף השבוע בגרסה המקורית ובגרסה מדובבת לעברית, והוא צפוי להישאר באולמות זמן רב.
בכל מקרה, גם כאן מדובר בהמשכון כמובן, והפעם של "זוטרופוליס", להיט האנימציה שריסק שיאים קופתיים וביקורתיים. הוא הציג בפנינו אוטופיה זיאולוגית שבה חיות שונות חיות בהרמוניה בלי לטרוף ולרדוף, משהו שאנחנו בני האדם לא מסוגלים לעשות. שתי החיות שעמדו במרכזו הן שוטרת-ארנבת והשועל שהופך לשותפה המקצועי, ויחד תמיד הם מגלמים שני הפכים שהופכים לצמד חמד שלא ראינו חמוד ואפקטיבי ממנו מאז "נשק קטלני".
ב"זוטרופוליס 2" הם חוזרים כדי לפענח תעלומה המסבירה למה נפקד מקומם של הזוחלים מאוטופיית החיות. התוצאה היא הסרט הכי פרו-נחשים שראינו אי פעם. מעבר למסר הספציפי הזה, להיט האנימציה מבקש לנסח גם מסרים כללים יותר נגד גזענות והדרה, ובעיקר נגד הניסיונות להסית ולשסות, ולסמן גורמים מסוימים כמו אויבים. ממש כמו "רצח כתוב היטב", "מרשעת 2" ולמעשה כל סרט מהעת האחרונה, גם הוא יוצא נגד התנועה הפוליטית-חברתית-דתית שזוממת להפוך את אמריקה לסגורה יותר ופתוחה פחות.
האם למסר הזה יהיו קונים? לא בטוח, אבל אין ספק שהסרט יהיה שובר קופות עצום, ולו רק בגלל שהאנימציה בו כל כך מדהימה ומענגת שנותרתי פעור פה מולה. מה שכן, יש לומר כי לא פעם נראה שהוא פונה למבוגרים יותר מאשר לילדים - בגלל התסריט המסובך למדי שגם כולל כמה רגעים מבהילים, התייחסות לקלאסיקות כמו "הסנדק", המסרים המורכבים, ההקשרים הפוליטיים וגם דמות חדשה של ראש עיר שנראה כמו בן דוד של בוג'אק הורסמן. זה לא בדיוק מתאים לעוללים, אבל בכל זאת אם אתם הולכים איתם, החדשות הטובות הן ש"זוטרופוליס 2" קצר מ"מרשעת 2" בארבעים דקות - אורכו כשעה וארבעים.
3. "היא היתה אימא שלי": הבאבא סאלי בצרפתית
"היא היתה אימא שלי" עולה אצלנו לאקרנים אחרי שרשם הצלחה קופתית נאה בצרפת, שם מכר מעל מיליון וחצי כרטיסים. גם אצלנו יש לו סיכוי להצליח, גם כי הוא יפה ומעורר השראה, וגם כי הוא יהודי עד מאוד, ויש בו יותר התייחסות לאמונה היהודית ולקדושים כמו הבאבא סאלי מאשר ברוב הסרטים הישראלים.
הסרט מבוסס על סיפור חייו של רולן פרז, עורך דין ואיש תקשורת צרפתי-יהודי מוכר, שהשתתף בכתיבת התסריט של "היה היתה אימא שלי". הוא נולד עם מוגבלות שמנעה ממנו לעמוד. הרופאים הרימו ידיים, אבל אימו סירבה לוותר ויצאה למאבק כדי שיוכל ללכת, ואז לרוץ - ואז לעוף ולהגיע לפסגות אותן כבש בסופו של דבר. בזמן שהיה מרותק לבית, רולאן הצעיר פיתח אובססיה לזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן, שקולה עזר לו למצוא את הכוחות. אגב, כיום השניים בקשר קרוב, והיא גם מופיעה בסרט.
צוות השחקנים כולל שלל שמות בולטים בתעשייה הצרפתית, בראשם ליילה בקטי המוסלמית שמגלמת את האימא היהודייה - תזכורת שרב הדומה על השונה בינינו ובין בני דודנו. והנה הריאיון המלא שלנו עם רולן פרז, שמתגלה כחובב ישראל גדול.
ישי קיצ'לס ואבנר על "ג'יי קלי" והסרטים הגדולים של בן סטילר
4. "הברוטליסט": אחד האירועים הקולנועיים הגדולים של השנים האחרונות
אפוס שאפתני באורך שלוש שעות וחצי לא נשמע כמו מתכון להצלחה קופתית, בטח לא בימינו. אבל למרות ש"הברוטליסט" הוא לא "מרשעת 2", הוא בכל זאת להצלחה נאה באולמות שלנו לפני כשנה. אם פספסתם אותו אז, עכשיו הוא זמין ב-VOD.
מה ההימור הכי בטוח בעולם? לתת לאדריאן ברודי לגלם ניצול שואה. זה תמיד נגמר באוסקר. הטרנד הזה התחיל עם "הפסנתרן", שהביא לו אוסקר סנסציוני לפני קצת יותר מ־20 שנה, והמשיך בשנה שעברה עם "הברוטליסט". פעם הוא יהודי פולני, פעם הוא יהודי הונגרי, אבל מה זה משנה. נראה שהוא נולד לגלם את התפקיד הזה, והוא עושה אותו בצורה מפעימה שראויה לכל פרס. נוסף לכך, הסרט זכה גם באוסקרים לצילום ולמוזיקה, וגם הפסלונים הללו היו מוצדקים.
את הסרט ביים בריידי קורבט, בן 36 בסך הכל, שהחל את דרכו כשחקן, ביים כמה סרטים נהדרים אבל לא מופתיים, ועכשיו מפציץ עם סרט אפי ומונומנטלי שנראה כאילו פול תומאס אנדרסון, מייקל צ'ימינו, אניישקה הולנד וסטיבן ספילברג חברו יחד לביים אותו. זה סרט שאתה צופה בו ולא מאמין שבימינו עוד עושים קולנוע כזה.
הסרט אמנם ארוך כמו הנצח, אבל הוא מצליח להחזיק את הקהל לאורך כל הזמן הזה, עם רצף בלתי פוסק של שוטים מדהימים, קולנועיים ואינטליגנטיים להפליא. נכון, 215 דקות נשמע כמו הרבה זמן, אבל מה זה המספר הזה לעומת מספר השנים שעוד ימשיכו לדבר על הסרט, לדון בו וללמד אותו.
ברודי מגלם כאן אדריכל הונגרי מבריק, שהסרט נקרא בשם הזרם באדריכלות שהוא מייצג. הוא שורד את בוכנוואלד ומגיע לארצות הברית. זו אמורה להיות הארץ המובטחת, אך את פניו ואת פנינו מקבל דימוי של פסל החירות הפוך, מה שמסמל את הצורה העקומה שבה יתנהלו חייו מכאן והלאה. הוא מתקשה להתמודד עם הנתק מזוגתו ואחייניתו, שיצטרפו אליו רק לאחר מכן; מתקשה להתגבר על הפוסט־טראומה של הזוועות במחנות; ומתקשה להשתלב במולדתו החדשה, שדוחה אותו בשל היותו מהגר והיותו יהודי.
הוא עובד בעבודות שלא מכבדות את כישוריו ואף בונה אולם באולינג, עד שהוא הופך לבן חסותו של איל הון, שהקהל מוזמן לבחור אם לראות בו בן דמותו של טראמפ, של מאסק או של שניהם יחד. הקפיטליסט המנוול מזמין ממנו פרויקט ענק שחלק ממנו גם ידרוש ממנו להתכחש לזהותו היהודית, ויתעמר בו בצורה שתוכיח לו כי הקפיטליזם מסוגל לשבור את רוחו אפילו יותר מכל מה שעבר במלחמה.
המשמעות של השם "הברוטליסט" כפולה, כי זה סרט ברוטלי ותקיף מאוד כלפי גבריות רעילה, קפיטליזם ומעל הכל כלפי אמריקה והחלום האמריקאי.הוא מציג את אמריקה כארץ אוכלת יושביה ומהגריה וכמקום שאינו ראוי לחיי אדם; מקום כה נוראי, עד שבטוויסט מפתיע יחסית לאקלים הפוליטי בימינו, הסרט נושא מסר ציוני להפליא, שגורס כי ליהודים עדיף לעזוב את ארצות הברית ולגור בישראל.
"הברוטליסט" הוא במה לתצוגת המשחק של ברודי וגם של אחרים ואחרות בצידו - פליסיטי ג'ונס כזוגתו, גאי פירס כאיל ההון ואחרים. הוא סיפור על השואה ועל המורשת שלה, על הגירה ועל זהות יהודית, על החלום האמריקאי ועל שברו. אך מעבר לכל ההקשרים ההיסטוריים, הדתיים, האתניים והפוליטיים הספציפיים, וכיאה לסרט על אדריכל, אפשר גם לראות בו שיר הלל לאדריכלות ולבניינים.
אפשר להבין את "הברוטליסט" באלף דרכים, וזה מה שאני הבנתי ממנו: שארכיטקטורה היא ההתגשמות של הברק האנושי בשיאו; המקום שאליו מתנקזים בצורה הנשגבת ביותר כל הסבל והשפל, עוצמות הרוח ותעצומות הנפש.
הגוף האנושי מסוגל לשרוד אפילו את המחנות, אבל בסופו של דבר ינבול, ידעך ויקרוס לתוך עצמו - אבל הבניינים שנבנה יחזיקו מעמד, ויישארו הרבה אחרינו ואחרי החלומות שנמוגו, כמצבה נצחית לכאב שחווינו, אבל גם למה שידענו להפיק ממנו.