הסופרת האירית סאלי רוני שוב בכותרות, ולא בגלל כישרונה הספרותי. הסופרת פנתה לבית המשפט בלונדון וטענה שהחלטת הממשלה הבריטית להגדיר את Palestine Action כארגון טרור עלולה להוביל להסרת ספריה המצליחים מהמדפים.
על פי דיווח של סוכנות הידיעות רויטרס, רוני מסרה כי ההוצאה לאור שאחראית על העיבודים לספריה המצליחים "אנשים נורמלים" ו"שיחות עם חברים" - הביעה חשש שהעברת תמלוגים לסופרת, שהצהירה שהיא תורמת חלק מהם לפלסטין אקשן, עלולה להיחשב לעבירה פלילית לפי חוק הטרור הבריטי.
תזכורת: "פלסטין אקשן" הוא ארגון אקטיביסטי שמבצע פעולות ישירות, לעיתים תוך פגיעה ברכוש, נגד מפעלי נשק בריטיים המשווקים לישראל. בקיץ האחרון הכריזה הממשלה הבריטית על הארגון כ"ארגון טרור", מה שהפך חברות בו, השתתפות בפעילותו ואף תמיכה פומבית בו - לעבירה פלילית חמורה.
מאז, לפי דיווח של הגרדיאן הבריטי, גורמים בכירים במשרד הפנים ומנהלי מערכת הביטחון מתריעים על בלבול עמוק במערכות האזרחיות והמשטרתיות. פקידי ממשלה, אנשי חינוך ועובדי מערכת הבריאות מחויבים לדווח על סימני הקצנה - מה שמוביל לחשש להפניית חפים מפשע למעקב משטרתי רק משום שהביעו תמיכה פוליטית בפלסטינים.
כאן המקום לציין שהמקרה של סאלי רוני אינו כזה. רחוק מכך. לא מדובר בתחום אפור ובטח שלא ב"בלבול", אלא בתמיכה ישירה של רוני בארגון. למעשה, התצהיר הוגש לבית המשפט על ידי אחת ממייסדות פלסטין אקשן.
רוני טוענת שהמצב שנוצר "פוגע בחופש היצירה" שלה. לטענתה, התוצאה האפשרית היא שמו"לים וחברות הפקה יבחרו להימנע מהתקשרות איתה - מה שעלול להביא לכך שספריה החדשים לא יתפרסמו בבריטניה, ואפילו שספריה הקיימים ייגנזו מחשש לעבירה פלילית.
אבל כאן מגיע פרט חשוב שרוני אינה ממהרת להדגיש: איש לא מונע ממנה לכתוב, לפרסם או להפיץ יצירה. זה פשוט שקר. החוק הבריטי אינו מגביל את פעילותה כסופרת, וגם לא מונע ממנה להביע את דעותיה - אלא רק את היכולת שלה להעביר כסף לארגון שהוגדר כטרור. במילים אחרות, הבעיה אינה חופש הביטוי - היא יכולה להמשיך להפיץ את דעותיה החד-צדדיות נגד ישראל. הבעיה היחידה היא ההחלטה שלה לתרום מרווחיה לארגון לא חוקי.
צודקת הסופרת הישראלית מגי אוצרי, דוקטור למשפטים בהשכלתה, שצייצה בטוויטר: "לא סתימת פיות, לא רדיפה פוליטית - פשוט פגיעה בשורת הרווח. חופש הביטוי מבטיח את הזכות להתבטא, לא את הזכות לקבל תשלום על ההתבטאות. אם חופש היצירה שלה קדוש כל כך - שתמשיך לכתוב, בלי תמלוגים". אוצרי מזכירה בצדק שזה לא מקרה ראשון שבו רוני מפעילה שיקולים פוליטיים על יצירתה. רק לפני שנתיים חתמה על מכתב הקורא לניו יורק טיימס להפסיק לפרסם מאמרים של ישראלים ששירתו בצה"ל - כלומר כמעט כל ישראלי-יהודי. "חופש הביטוי שלה - קדוש. של מי שנולד במדינה הלא נכונה? פחות", כתבה אוצרי.
גם בבריטניה, אגב, רוני לא זוכה לתמיכה אוטומטית. בטור עוקצני במיוחד שפרסם השבוע הסופר הבריטי ברנדן אוניל ב"טלגרף", הוא תקף בחריפות את ההתנהלות של רוני וטען שאחרי ההצהרה שלה בבית המשפט יש לעדכן את רשימת הדברים שניתן לראות מהחלל: החומה הסינית, איי הדקלים של דובאי - והאגו הענק של סאלי רוני.
אוניל טוען כי הפוזה המהפכנית של רוני - כולל תמיכתה ב"פעולה ישירה" וברעיון של "השחתת רכוש" למען מאבקים פוליטיים - היא לא יותר מאקט של פריבילגיה. דעות שמקנות מעמד מוסרי בשכבות הבורגניות הגבוהות, אך עולות לאחרים בביטחון אישי. הוא מזכיר את התקיפה של עסק יהודי בצפון לונדון על ידי פעילי פלסטין אקשן, ומדגיש שיהודים רבים רואים בפעילות הארגון סכנה ממשית לקהילותיהם. "סליחה", מסכם אוניל, "אבל הביטחון האישי של יהודים בבריטניה חשוב לי יותר מאשר הדאגה של רוני לתמלוגים שלה".
אלא שמעבר לענייני התמלוגים, יש כאן לקח אירוני במיוחד. לא מדובר בצעירה תמימה שהצטרפה להפגנות נגד ישראל ונעצרה על לא עוול בכפיה. מדובר בהצהרה מודעת, אידיאולוגית, שמגיעה עם מחיר. או כמו שכותבת אוצרי: "תמיכה בארגון טרור מגיעה עם עלות. מי שרואה בעצמה לוחמת חירות אמורה להבין שמאבקים אמיתיים לא תמיד משתלמים כלכלית".
וכאן עולה השאלה הבלתי נמנעת: האם רוני באמת נלחמת על חופש הביטוי ועל הזכות למחות? או שהיא פשוט רוצה ליהנות מכל העולמות - גם מהילת המהפכנית וגם מכסף הגדול של הקהל הבריטי?
מה שמעניין במקרה של רוני הוא שזו אינה "הפתעה". עוד הרבה לפני המלחמה בעזה, כשחלקים מהעולם התחילו לבלבל בין מחאה מוסרית לבין דה לגיטימציה של ישראל, כבר כתבתי עליה מאמר שבו כיניתי אותה במפורש - אנטישמית. זה קרה אחרי שבחרה לא לאפשר להוצאה לאור ישראלית לפרסם את ספריה בעברית, ובכך סימנה את ישראל כחריגה היחידה בעולם שראויה לחרם תרבותי. לא סין, לא רוסיה (שכבר אז הייתה במלחמה עם אוקראינה) - רק מדינת היהודים לא ראויה לקרוא את ספריה בשפה המקומית.
כבר אז היה ברור שהאידיאולוגיה של רוני אינה "מחאה מוסרית" אלא עוינות ממוקדת, שעוטפת את עצמה בשפה של זכויות אדם אך מופעלת באופן סלקטיבי להחריד. המלחמה בעזה לא הוסיפה לישראל הרבה תומכים בעולם, אבל רוני ניצלה את המלחמה רק כדי להקצין את דעותיה יותר - כולל תמיכה בארגון שקורא לפגיעה ישירה בישראל.
ולכן אין כאן דרמה על "סופרת שנרדפת על דעותיה", אלא המשך ישיר של דפוס: מי שמסמנת את ישראל ואת הישראלים כמי שאינם ראויים לנוכחות במרחב התרבותי, לא יכולה לטעון בתמימות מניפולטיבית שזכויותיה כאמנית נפגעו כשהחוק הבריטי מפעיל עליה את אותו מנגנון שהיא עצמה עודדה - רק בכיוון אחר. זו לא שירת ברבור של חופש הביטוי. זו פשוט הבחירה האידאולוגית שלה חוזרת אליה, בלי סיפורים ובלי רומנטיזציה - רק עם המון אירוניה.