כבר שני עשורים שאסף אבידן הוא האמן הכי גדול שיצא מישראל לעולם. איכותי, חכם, בלתי צפוי, יודע להמציא את עצמו כל פעם מחדש, הזמר-נטו הטוב ביותר, מוזיקאי מעולה, פרפורמר כובש ומבריק, שתענוג לראות אותו מופיע בכל פעם בפורמט אחר. אבידן הוא הכותב הכי טוב של המאורעות של עצמו, בראי הסערות של חייו והעולם שמסביבו. רוקנ'רול, בלוז, רוק אמנותי, אלקטרוני, לופים, ועכשיו גם ג'אז, קולנוע ומחזמר. חתיך, כריזמטי, חי חיים של רוקנ'רול, באחוזה באיטליה, עם מערכות יחסים מורכבות, מסתורי, גידל זאב בר אמיתי וכמעט שילם על כך בחייו או בקריירה שלו, מגיח מספריו ומהאולפן שלו אחת לכמה שנים לאלבום ולסיבוב הופעות, שבכל פעם מרתק לחוות אותם.
האלבום החדש "unfurl" הוא הפקת ענק. אבידן הקליט אותו באולפן שבאחוזה של בראד פיט בצרפת. עם תמיר מוסקט האדיר, עם נגנים מישראל, עם מאסטרו תום כהן, עם התזמורת הסימפונית הלאומית הצ'כית, שהקליטה באולפן בפראג, עם עשרות טכנאים שעבדו כדי לחבר את הכול יחד ליצירת מופת.
כבר חודש פלוס שאני שומע את האלבום הזה הלוך וחזור. הוא כל כך מעולה שחששתי לכתוב עליו. למה לקלקל. אם היינו חיים בשנות השבעים או השמונים הייתי עוזב הכול וכותב על אבידן ספר. כי הוא ראוי לספר ביוגרפי שייכתב עליו, אבל אני די בטוח שהוא עצמו יעשה זאת טוב יותר ממני. למעשה, האלבומים שלו הם כמו פרקים בספר אוטוביוגרפי. האלבום החדש הוא הפרק שבו הספר הופך לסרט או למחזמר, או לסיוט.
"Unfurl" הוא, בחלקו, האלבום הכי פוליטי של אבידן מבלי להיות פוליטי. כתלמיד של לאונרד כהן, הוא התגובה שלו לעולם הכוחני והאכזרי שאנחנו חיים בו, ילידי סוף המאה העשרים, וכבר רבע מאה אל תוך ה-21. עולם שהתעורר מהחלום הסיקסטיזי של קץ ההיסטוריה ושלום עולמי, למציאות כאוטית שרק הולכת ומסלימה, ובתוך הכאוס הזה אבידן, כהרגלו, מוצא את התשובות בתוך עצמו. הוא עוסק במוות, בחלומות ותת-הכרה, נשען על רעיונות פילוסופיים של יונג, מנסה לפענח, נאחז, נפתח, נפרש, משלים עם רוע הגזרה, מבין שבסוף מה שנשאר זו האהבה והכמיהה. זה העולם, לא נשנה אותו. אלה החיים, בואו נחיה את השנים שניתנו לנו. מתוך עצמנו החוצה.
אבידן חי בחוץ לארץ, מחוץ לעולם הפופ המקומי, שהפך בעקבות המלחמה לתחרות בין שירי אמונה נוסח "תמיד אוהב אותי" לשירי גבורה נוסח "גיבורי-על" ו"סופרמן". כמי שלא חי את הסצנה המקומית וגם לא ממש טורח להתעדכן ולהגיב לה אמנותית, אלא יוצר בעולם משלו, הוא מעמיד בלי כוונה באלבום הזה עבור המאזין הישראלי אלטרנטיבה חילונית ואנטי-הירואית, יהיו שיאמרו חנוך-לוינית, לזרם המרכזי בישראל. "למה שאתה קורא אלוהים אני קורא אומללות", הוא שר ב"התהום הגדולה". והמסקנה שלו בסוף השיר האחרון שהוא גם שיר הנושא, היא שתוכו ריק, שאין בו כלום, כלומר שאין משמעות לקיום. זה לא ימין ושמאל, זה לא נגד המלחמה או בעדה. אלא זווית ראייה חיצונית לגמרי על המציאות.
בעורף הקיום האנושי
השיר הפותח "I Don't Know When, I Don't Know How, I Don't Know Why" הוא שיר נפלא על המוות. חנוך לוין היה מתגאה בו. משמיע אותו בהשתחוויה של "אשכבה". אבידן כבר השלים עם מותו ב"Sweet Babylon", הבלוז הקודר והענברי מלפני שמונה שנים. הפעם הוא חוגג אותו. בוואלס סוחף של קולנוע ומחזמר, בראפ ספידי, מבריק, מטלטל. כשמסביב העולם מלא במוות, הוא אומר: גם אני אמות, לא יודע מתי, לא יודע איך, לא יודע למה, אבל תנו לי לספר לכם על זה, עד שאמות. כי אני פוחד ולא פוחד. אבל זה יגיע. את מה ששלמה ארצי עשה בשורה קצרה שמהדהדת עד היום, "מחשב בזהירות, כמה עוד נשאר לבן אדם לחיות", אבידן עושה ביצירה מפעימה.
השיר השני "Unfurling Dream" הוא מדרגה אחת מעל. זה שיר ברמת זוכה גראמי באיזו קטגוריית ג'אז, עם קליפ תואם שהוא מחווה להיצ'קוק. זה ג'אז פילוסופי שיש בו גם מורכבות מוזיקלית וגם טקסטואלית, שמעיפה את הראש. שיר שהוא מלאכת מחשבת, נע בין מקצבים וסגנונות הגשה. רגע אחד מלטף, רגע אחד צולף. מתחיל עם פסנתר ומיתרים כמו שיר מסרט הוליוודי או מחזמר, עובר לבוסה נובה חתולית עליה הוא שר ומלהטט בראפ, עם ליווי ברקע שמזכיר שיר מסדרת סרטי ג'יימס בונד. והקצב יורד, ושוב בוסה נובה ושוב מתגבר למהירות מסחררת, ושוב נוחת ומלטף ומענג. טקסטואלית אבידן צולל אל תוך חלום שבו התודעה שלו נפרשת. "תת הכרה נפתחת כמו מניפה", קראה לזה יונה וולך. זהו ספק תיעוד של חלום, ספק חלום בהקיץ. וממנו הוא דולה פנינים קיומיות כמו "אני חכם יותר, אני האופק, אני האדמה, אני התולעת, אני הוורד, אני אלוהי, אבל עגל זהב עשוי להיות הכי קרוב שאני יכול להגיע כדי לסמל ולסנתז תחושה של עצמי בתוך העיניים האלה". משורר-פילוסוף אמיתי. וזה עוד לפני קטעי הראפ הווירטואוזיים, שיסחטו מכל קהל מחיאות כפיים סוערות בהופעות. זה שיר שבו אבידן הוא הג'יימס בונד של התודעה, הגבר האולטימטיבי, האלגנטי, שפועל בעורף האויב, בעורף הקיום האנושי, כדי לדלות מהחלום שלו, מתת ההכרה שלו, פיסות של שפיות להיאחז בהן.
"Haunted", השיר השלישי, נשמע גם הוא כלקוח מפסקול של ג'יימס בונד כלשהו. במקרה של אבידן אפשר לקרוא לסרט "האיש בעל קול הזהב" או "הזמר שאהב אותי", אולי אפילו "שעת הזאב". הפתיחה עם הגיטרה נשמעת סטנדרטית, אבל אז נכנסים כלי הנשיפה, המיתרים והפסנתר, וכל מה שבא לך זה מרטיני מנוער, לא מעורבב ואיזו ריהאנה עם אקדח שצמוד לירכית. וזה שוב אבידן בתפקיד הבונד של הנפש: "אם אשחרר את האגו הזה, אני שחף, אני זרימת הרוח, אבל אני לא יכול ללכת, אני צריך הדים לגבולות של עצמי". בשיר הזה הוא רדוף על ידי האהבה, מתפלל שהיא תמצא דרך אחרת ותגיע ביום אחר (כזכור, הוא סיפר בעבר על יחסים פוליאמוריים) וכהרגלו משורר אותה ואת תסבוכיו עמה הכי יפה שאפשר.
"Sixteen Hooves", "שש עשרה פרסות", נפתח כמו יצירה קלאסית בקול תרועה רמה, ואחריה מתפתח שיר במקצב מהיר, קצב דהירת הסוס, זה הרץ שנשלח להזהיר מפני המלחמה המתקרבת. הרץ הפנימי שהוא שולח לעצמו. הטקסט הוא כמו בלדה עתיקה. "חמישים פרסות מהעיר אברדין", תרגם אלתרמן ב"סר פטריק ספנס". אבידן שר על הפחד מהמלחמה, על ענני עשן שעולים מההר ומגיעים עם הרוח, על צללים שמשחקים, הוא יודע שהם באים, הם במרחק שש עשרה פרסות, שומע את השעון מתקתק, הוא חש בסכנה, היא נוקשת בחלונו. "נגיד שנעזוב את המקום הזה מחר, נגיד שלעולם לא נחזור שוב... אני רואה לאן זה הולך, תן לי לצאת!", הוא זועק, מודע לסוף הטראגי. הגשם מטפטף, השעון מתקתק, הוא שומע את הקליקים, את הבעיטה והדריכה וצועק "עצור!". כי זה מה שנותר למשורר לעשות.
התהום הגדולה
אם אפשר היה לצמצם תחושות שנותרו מ-7 באוקטובר ושנתיים של חטופים בשבי לפחות מדקה, התוצאה היתה "The Great Abyss", "התהום הגדולה". אבידן שומע אותה קוראת לו, למה שאחרים קוראים "אלוהים", הוא קורא "אומללות". "הם כולם עלי", הוא אומר, ושומע לחישות וחש נשיקת נחש, ומבקש עזרה, שיחזיקו אותו, שלא יתנו לו ליפול לתהום הגדולה שקוראת לו, לדיכאון, לדיפרסיה, לייאוש. "אני לא יכול לחזור אחורה למקום ההוא", הוא מסביר ומבקש שלא יפסיקו לאהוב אותו עכשיו.
בסוף ינואר אסף אבידן יעלה קונצרט עם המנצח תום כהן ונגנים מתזמורת מזרח-מערב שלו. אחד השירים שיככבו בו יהיה הבלוז "The Call Of The Flow", שיר ארס-פואטי שעוסק ביצירה עצמה, בפילוסופיה של חשבון נפש, ושוב במוות. "האמנתי שאוכל למצוא גן עדן, אבל רימיתי את עצמי, והתנהגתי כאילו אני זה שצריך הצלה... נהגתי לחשוב שאני קיים במישור שבו יש לי שליטה מסוימת, באמצעות הקלטת הרגש שלי ומחשבה על עצמי שקראתי לעצמי באמצעותה". בסיום חשבון הנפש אבידן מגיע למסקנה שאין גורל, יש רק דרך, ואין צורה, רק פורמה אינסופית. ולכן הוא משחרר, משחרר ושוב מדבר על המוות: "אלך אל החורפים שלפני האביב האחרון", וכל מה שנשאר לו זה לנגן שיר אורגים על מיתר שבור ולבקש שלא תבכי עליו כל עוד הוא יכול לשיר, כשהשמש יורדת נמוך. כל כך כהן. כל כך יפה. והתזמורת מריעה לו בקטע סיום מסחרר.
וכשנדמה שאין לאלבום הזה עוד לאן להתרומם מגיע "Serenity", יותר משש דקות של הכול חוץ משלווה. מיני-מחזמר שיש בו נפילה, אהבה, היפתחות, הפתעה, איבוד שליטה, ריחוף, צניחה, חזרה לקרקע, חזרה הביתה ושוב אהבה. שיר שמחבר מוטיבים משירים אחרים באלבום ומתכתב איתם. שמתכתב כמובן גם עם "the study of falling", אלבום הבלוז של אבידן מלפני שמונה שנים. גם שם הוא שר על גבר שנופל ומתחנן לאהובתו שתחזיק בו. עם אלמנטים של קלאסית, ג'אז, רית'ם נ' בלוז, בלוז, שאבידן ממשיך לפרוח איתם. זו לא יצירת המופת של האלבום, אבל זה שיר שטקסטואלית ומוזיקלית משלים את האחרים ובונה עולם יפה משל עצמו.
דווקא שיר הנושא "Unfurl" שמגיע בסוף האלבום הוא לכאורה שיר מפתח, אבל הוא נותן תחושה של האכלה בכפית. של יותר מדי. איכשהו, זה השיר הכי פחות טוב כאן, ביחס כמובן לאחרים שהם ברובם מבריקים. אבידן מביא בו את העיסוק בעצמו לגודש שמרגיש מוגזם אפילו לחולה-אבידן כמוני. כמה אדם יכול להתעסק בעצמו. בתחושותיו, בצרותיו, בהתלבטויותיו. כנראה שאין סוף. אבל יש פה גם אמירה מרתקת בסיום, שרק בשבילה השיר הזה שווה: "מרגיש כאילו יש חור בתוכי, משהו אוחז בי, מרגיש כאילו יש עולם בתוכי, אני מושיט יד למשהו", הוא מספר בשיא הדרמטי, "אני מושיט יד למשהו בתוכי, אבל משהו מכלום הוא תמיד אותו דבר". בום, חור שחור. ומיד אחרי זה מגיעה חצוצרה שמייבבת את הטרגדיה, ופסנתר ומיתרים ושריקה נוגה, שיוצרים מוזיקת רקוויאם עצובה, שמלווה את אבידן עם ההכרה הכואבת, הבלתי נמנעת, שתוכו חלול, ריק, לא כלום. כלומר אין משמעות לקיום. אין משמעות לחיים. למוות. לוין לא היה כותב את זה אחרת. מסך. סוף. The End.