שני אלמונים שמחקו את חייהם: קראו פרק ראשון מתוך "איש אחד"

הידיעה על מות בעלה של "רִיאֶה מחנות כלי הכתיבה" פשטה בין תושבי העיירה באמצע חודש ספטמבר 2011.
זו שנה שזכורה ביפן בשל רעידת האדמה הגדולה שפקדה את מזרח המדינה, אך בעיירה זו, שבמרכז מחוז מיאזָקי, אנשים זוכרים אותה בשל מקרה המוות הצנוע ההוא. רבים משלושים אלף התושבים בעיירה הקטנה שבאי הדרומי קיוּשוּ, כמו אימה של רִיאֶה, לא פגשו בחייהם מישהו ממקום אחר ביפן.
במבט במפה אפשר לראות שדרך מֶרָה העתיקה, החוצה את הרי קְיוּשוּ ומגיעה עד קוּמָמוֹטוֹ שבמרכז האי, חוצה גם את לב העיירה. המבקרים בה ימצאו עיירה פשוטה ושלֵווה, מרחק ארבעים דקות נסיעה ברכב מהעיר הגדולה מיאזקי, שמדרום.
יש כמה אתרים ייחודיים בעיירה. מי שמתעניין בהיסטוריה עתיקה עשוי להכיר אותה בזכות פארק גדול המאוכלס בצפיפות בקברים עתיקים. אוהדי בייסבול מכירים אותה כאתר מחנה אימונים של קבוצה מסוימת, וחובבי סכרים יודעים על אודותיה בזכות קרבתה לסכר הגדול ביותר בקיוּשוּ. רִיאֶה, בת המקום, לא התעניינה באף אחד מאלה. בשלב מסוים בחייה, עצי הסָקורה בפארק הקברים העתיקים היו לה מושא חיבה מיוחד.
אך האוכלוסייה באזור ההררי הידלדלה בשנות השמונים, בשל נטישת תושבים את הכפרים הקטנים. בשנות התשעים, בתקופת הבועה הכלכלית, העיירה ראתה שגשוג כלכלי, ורחוב המסחר שלה המה. אלא שאז הבועה התפוצצה. זה שנים שהילודה נמוכה, ואוכלוסיית המקום מזדקנת. רחוב החנויות שומם ומכונה בעצב "פארק הקברים החדשים". חנות כלי הכתיבה סֵייבּוּנְדוֹ, שבבעלות משפחתה של רִיאֶה, היא מהבודדות שנותרו פתוחות לאורך רחוב המסחר שעל דרך מֶרָה.
בשנת אלפיים יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי על אחד הכפרים שננטשו ומשך לעיירה סוג של תיירים "חובבי אסונות" שהמקומיים לא היו רגילים לראות עד אותה עת, אשר הפגינו יחס מזלזל כאילו באו לחזות בדעיכת המקום.

בעלה המנוח של רִיאֶה, דַאיסוּקֶה טַנִיגוּצִ'י, הגיע לגור בעיירה זמן קצר לפני שהסרט על הכפר הנטוש בהרים הוקרן והיה לשיחת היום. הוא רצה לעבוד בכריתת עצים, ואף שהיה כבר בן שלושים וחמש וללא ניסיון קודם, הוא התקבל לעבודה בחברה אזורית לכריתה ועיבוד של עצים 'איטוֹ רִינְסַן'. מסירותו לעבודה ויושרו הרשימו את מנכ"ל החברה, והוא הביע בכל הזדמנות את הערכתו הרבה כלפיו. לאחר ארבע שנים, כשהיה בן שלושים ותשע, דאיסוקה טניגוצ'י נהרג מנפילת עץ ארז בשעת כריתתו.
הוא היה אדם שקט, שלא הִרבה לדבּר מחוץ לתחום עבודתו ולא היו לו חברים קרובים. איש פרט לרִיאֶה לא ידע כמעט דבר על עברו. אפשר לומר שחייו כוסו במעטה של מסתורין, אולם לא אחת קרה שזרים שבאו להתיישב בעיירה כפרית כגון זו הסתירו משהו מעברם.
מה שהבדיל את דאיסוקה טניגוצ'י מפנים חדשות אחרות בעיירה הוא שבתוך פחות משנה הוא נשא לאישה את "רִיאֶה מחנות כלי הכתיבה", בת יחידה למשפחה שהייתה בבעלותה חנות ותיקה לכלי כתיבה שייסד סבהּ של ריאה, ושכל תושבי העיירה הכירו. אמת, הייתה ברִיאֶה מוזרות כלשהי, אך בסך הכול היא הייתה אישה צעירה עם רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים, ואנשים סמכו עליה.
לכן, אף שההחלטה להינשא לדאיסוקה טניגוצ'י הייתה מפתיעה, אנשים הניחו שהיא תהתה על קנקנו והגיעה למסקנה מושכלת שאין כל מניעה להינשא לו. בכך פסקו בבת-אחת החשדות הטבעיים של אנשי העיירה כלפי האיש שלא מכבר בא, והשערות לגבי עברו של דאיסוקה טניגוצ'י נותרו לוּטוֹת בערפל.
כיוון שנישא לבת המקום גברה הסבירות שדאיסוקה טניגוצ'י יישאר בעיירה לצמיתות. מנכ"ל החברה שבה עבד בירך על כך. התברר שעל אף שתקנותו, העובד שלו אינו אדם מתבודד שנחבא אל הכלים. עובדי העירייה שעיסוקם עידוד תושבים חדשים לעקור לאזור ראו בדאיסוקה טניגוצ'י דוגמה ומופת להתיישבות צעירה.

איש לא דיבר סרה בדאיסוקה טניגוצ'י, אולי מאחר שהיה בעלה של רִיאֶה. ניסיון ללבות רכילות מרושעת על אודותיו מאחורי גבו עורר התנגדות ונכשל. רוב האנשים נטו לצידו והגנו על שמו. במילים אחרות, הוא זכה להערכה רבה מהקהילה שאליה הצטרף.
הוא נתפס כאיש "שקט", לא כאיש "אפל". אמנם הוא לא חיפש מיוזמתו קשר עם אחרים, אך נענה תמיד ברצון בכל עת שפנו אליו והתגלה כאיש שיחה נעים. אווירה ייחודית של רוגע אפפה אותו. כאשר שמו הוזכר, המנכ"ל מר איטוֹ שילב את זרועותיו והנהן: "אדם משכמו ומעלה..."
כן, דאיסוקה טניגוצ'י היה איש נעים הליכות שמעולם לא כעס ולא התפרץ, אך לא היסס להביע דעה נחרצת בכל הקשור ברשלנות מקצועית או בחוסר בטיחות בעבודה. באתרי כריתת עצים תאונות הן דבר שבשגרה, וההתנהלות בין עובדים יכולה להיות מחוספסת ולעיתים גם מתוחה ועצבנית. אך אף על פי שהיה עובד חדש, נוכחותו של דאיסוקה התגלתה כגורם ממתן - מספר התקריות והבעיות פחת מאז העסקתו.
כריתה ועיבוד של עצים הם עבודות הדורשות מיומנויות מיוחדות, כגון תפעול של מסור חשמלי ושל ציוד כבד לגְדימה ועיבוד של עצים. בדרך כלל נדרשות בממוצע שלוש שנות עבודה כדי לרכוש מיומנות הולמת, אך דאיסוקה טניגוצ'י זכה לאמון מלא מכולם לאחר שנה וחצי בלבד על עבודה. הוא ניחן בכושר שיפוט מעולה, בנחישות, בחוסן פיזי ונפשי.
הוא עבד בשקט וללא לאוּת תחת שמש קופחת בימי הקיץ הלוהטים ובימי חורף קרים כששלג מסתחרר סביבו. מנהלי עבודה ותיקים בשטח עודדו אותו לומר להם אם העבודה קשה מדי, אבל הוא לא התלונן על דבר. בגיוס עובדים קיים תמיד יסוד של חוסר ודאות - עד שפותחים חבילה ומציצים לתוכה אי אפשר לדעת מה יש בפנים. אבל דאיסוקה טניגוצ'י היה הצלחה מסחררת. מנכ"ל החברה מר איטו נהג להתפאר בפני עמיתיו על ההחלטה להעסיק אותו. בינו לבינו הוא תהה אם אין זה כך משום שדאיסוקה טניגוצ'י היה בוגר אוניברסיטה.
כך או כך, בהיסטוריה בת שלושה דורות משפחתיים של חברת 'איטוֹ רינסן' לא היה להם עובד כזה.

לאחר מותו של דאיסוקה טניגוצ'י, השכנים שהכירו את רִיאֶה מילדות הביעו צער עמוק. "איזה ביש מזל יש לילדה," הם אמרו. הם השתמשו במונח "ביש מזל" בניב המקומי של קיושו הרווח במיוחד בקרב זקני המקום, שמביע אמפתיה שבאה מתוך ניסיון החיים. אין זה אומר כמובן שאנשי קיוּשוּ סובלים יותר מביש מזל או מגישה דטרמיניסטית לחיים מאנשים במקומות אחרים.
מזל רע יכול להכות בכל אחד, אבל קיימת אמונה שאסונות גדולים באמת פוקדים אדם פעם אחת בלבד בחייו, אם בכלל. אנשים מאושרים מאמינים שכך היא מתוך תמימות מסוימת. אלה שחוו אסון מתפללים שזה אכן יהיה האסון היחיד שיתרחש עליהם בחייהם. אולם יש אנשים שהגורל כמו מתעקש להכות בהם פעם אחר פעם, כמו כלב משוטט עיקש שנדבק אליך והולך אחריך ברחוב. כשמתרחש רצף של אסונות הם הולכים להיטהר, ויש שאפילו משנים את שמם.
רִיאֶה איבדה בטרם עת, בתוך שנים בודדות, שלושה מהאנשים היקרים לה ביותר. דאיסוקה טניגוצ'י היה אחד מהם.

רִיאֶה נולדה וגדלה בעיירה הזו. עם סיום לימודיה בתיכון עברה להתגורר במחוז קנָאגוָוה כדי ללמוד שם באוניברסיטה. בתום הלימודים היא מצאה עבודה באזור ונישאה בפעם הראשונה כשהייתה בת עשרים וחמש. בעלה עבד במשרד אדריכלים. מנישואים אלה נולד בנה הבכור יוּטוֹ, ולאחר זמן-מה נולד הבן השני, רְיוֹ.
כשהיה רְיוֹ בן שנתיים התגלה במוחו גידול סרטני. הטיפולים הרפואיים לא הועילו, והילד הלך לעולמו אחרי שישה חודשים. בחייה של רִיאֶה, שידעה עד אז חיים מאושרים, הִכה לראשונה אסון והותיר אותה הלומת כאב.
לאחר מותו של הבן התגלעו חילוקי דעות בין רִיאֶה ובעלה. הפצעים שנפערו במהלך התקופה בה ניסו להציל את בנם לא התאחו בקלות לאחר מות הילד. הבעל ניסה לעודד את אשתו לשקם את המשפחה ולהמשיך הלאה, אך רִיאֶה הנידה בראשה בסירוב. הליך הגירושים היה ארוך ומורכב ונמשך אחד-עשר חודשים עד שהגיעו להסכמה. בזכות שירותיו של עורך דין טוב, רִיאֶה זכתה במשמורת על יוּטוֹ למרות התנגדות בעלה. הורי הבעל, שאיתם הייתה ריאה ביחסים טובים עד אז, שלחו לה מכתב נאצה ובו גידפו אותה בחריפות. "אין בך טיפת אנושיות!" הם כתבו לה.
אביה מת במפתיע זמן לא רב אחר כך. רִיאֶה החליטה ללא היסוס לחזור עם יוּטוֹ אל בית אימה במיאזקי.
רִיאֶה הייתה אהובה על כולם ובת טובה להוריה מילדותה, והמקומיים חשו צער עמוק על הקורות אותה ועל נסיבות חזרתה הביתה.
היא הייתה קטנת קומה ועדינה למראה, עיניה הביטו לעיתים למרחק ומחשבותיה היו מובנות רק לה. היא הייתה שקטה ומאופקת, וחברותיה נהגו להתלוצץ איתה לעיתים קרובות ולומר, "איפה את עכשיו, ריאה הקטנה?"
בילדותה היא לא הצטיינה בלימודים, אבל ציוניה היו טובים דיים כדי שתתקבל לתיכון יוקרתי בעיר מיאזקי, מרחק שעת נסיעה באוטובוס, בשורה שחברותיה קיבלו בהבנה. היא בגרה והייתה לנערה שקטה, אך למרות זאת היו תמיד שניים או שלושה נערים בכל שכבה שהיו מאוהבים בה בסתר, מתבוננים בה ממרחק במסדרון, ובני המזל שביניהם, בכיתה.
הוריה של רִיאֶה היו מלאי גאווה על בתם היחידה, בוגרת אוניברסיטת יוקוהמה, הנשואה לאדריכל בעל עתיד מבטיח ואֵם לשני ילדים. אושרם ושמחתם לא עוררו קנאה או טינה אצל איש.
על פי כל תרחיש אפשרי, חייה של רִיאֶה היו אמורים להיות שונים לגמרי. איש מבין חבריה לכיתה או המבוגרים שהכירו אותה מילדות לא הטיל ספק באושרה. הידיעה על אובדן בנה הקטן, גירושיה והחזרה לבית אימה עוררו צער עמוק בלב כולם. לא מתוך רחמים בלבד, אלא גם מתוך תחושת אי נוחות בלתי מוסברת, אולי מתוך תהייה אם העולם שבו הם חיים הוא באמת מקום שבו אירועים כה אכזריים יכולים לקרות לאנשים טובים, מחשבה שמילאה את ליבם בחשש.
אחרי כל התלאות שעברה, בעלה השני נהרג לאחר פחות מארבע שנות נישואים. איש לא דיבר בגנותו של דאיסוקה טניגוצ'י לאחר מותו, במיוחד משום שהיה בעלה של רִיאֶה. זה טבעי.

כשהכירה את דאיסוקה, רִיאֶה ניהלה את החנות במקום אימה. היא עמדה ליד הקופה, היא נסעה אל ספקים, ביקרה בבתי עסק שונים, בעירייה, בבתי ספר (לרבות חטיבת הביניים שבה למדה בעבר), כדי להציע להם אספקה של ציוד משרדי. ימיה עברו עליה בשגרה, בתחושת ריחוף וריחוק. אנשים שהכירו אותה נהגו לומר לה מילות נחמה בכל עת שפגשו בה. החנות לכלי כתיבה הייתה גם סוכנות של חברה למסחר אלקטרוני שאביה ייסד, ולא חסרו לקוחות חדשים. ריאה מצאה בכך מעין נחמה.
עת הניחו לה לנפשה היא הייתה חושבת על בנה המת ובוכה לעיתים קרובות. היא לא הייתה מסוגלת לשכוח מקרה אחד שאירע כחודש לפני מותו של רְיוֹ. היא יצאה לכמה דקות מחדרו לשוחח עם הרופא, וכשחזרה מצאה אותו שוכב בשקט, בוהה בתקרה. מראה פניו של הילד נחרת בזיכרונה. מה הוא הרגיש? על מה חשב? מחשבות ותחושות שנועדו לשמש אותו בעשרות השנים הבאות התרכזו ברגע קצר אחד, ובו מודעות רק למוות הממשמש ובא. הוא לא הבין את חומרת מצבו עד מותו, אפילו ברגעיו האחרונים. זה היה ברור. אך דמותו המהורהרת לא הניחה לה. כשרִיאֶה נזכרה ברגע הזה היא נתקפה חולשה פתאומית, לא הצליחה לעמוד על רגליה וקרסה לרצפה, מתייפחת.
כשחשבה על בנה החי יוּטוֹ, שגדל בינתיים, היא הבינה שעליה להיות חזקה ולסגל לעצמה השקפת עולם חיובית ככל האפשר. יוּטוֹ עצמו היה ילד חיוני ושמח, כנראה בשל חוסר מודעות למוות מפאת גילו הצעיר, והפתיע אותה בקלילות שבה עשה את המעבר לעיירה. הוא היה מקור נחמתה.
היא נזכרה באביה, שהרעיף עליה אהבה ללא גבול, שלא הרים את קולו מעולם. הם לא היו אנשים דתיים, אך נהגו לערוך טקסי הלוויה על פי מסורת בודהיסטית. היא נהגה לדמיין את אביה בגן עדן, סב אוהב שדואג לנכדו. המחשבה הזו הביאה איתה מעט שלווה.
גם אימה אמרה לה יום אחד:
"אבא שלך מיהר להגיע לגן עדן כדי שרְיוֹ הקטן לא יהיה בודד שם. אני בטוחה שהוא הלך בעקבותיו משום שדאג לו כל כך. כאילו אמר: 'רִיאֶה עדיין לא יכולה ללכת, אז אבא שלה ילך במקומה'."

חיי השגרה השקטים בעיירה, אשר אליה שבה אחרי ארבע-עשרה שנים, הביאו עימם מידה של נחמה, אך לעיתים, כשישבה דוּמם ליד דלפק הקופה בחנות, תקפה אותה תחושת ריקנות כה עזה עד שהחלה לתהות אם באמת הכול כשורה. היא חשה כאילו החיבור בינה לבין העולם ניתק והזמן חולף על פניה וסביבה בלי שייגע בה. כמו פסולת שצפה לפתע מקרקעית האגם ועולה אל פני המים ללא סיבה נראית לעין עלתה בראשה פתאום המחשבה שאולי המוות לא מפחיד כל כך. אחרי הכול, אפילו רְיוֹ הקטן חוָוה אותו, והוא מחכה לה שם בחברת אביה. אֵימָה צוננת אחזה בליבה לנוכח המחשבות האלה.
בימים שלאחר חזרתה לעיירה קראה בקִנאה את הפוסטים שהעלו חברותיה מיוקוהמה ברשתות החברתיות, אך לאחר שנמנעה במשך שבוע אחד בלבד מלהציץ ברשת, היא הופתעה לגלות שאיבדה כל עניין במילים ובתמונות שפורסמו שם.
החנות הייתה ריקה על פי רוב. הלקוחות העסקיים קיימו את המשפחה בת שלוש הנפשות, אך העתיד לא נראה מבטיח.
מכיוון שנהגה לבקר בעיירה מדי שנה בקיץ ובראש השנה החדשה, היא התרגלה למראה רחוב החנויות השומם, אבל מגורי הקבע בעיירה השרו עליה תחושת בדידות, כאילו נותרה לבדה בבית גדול שננטש והוא מתפורר אט-אט.
הקומה השנייה של בניין מעברו השני של הרחוב הייתה בעבר משכנו של בית הספר לפסנתר שבו למדה שמונה שנים. כעת הבניין עמד נטוש ומוזנח. אפילו פרחחים לא טרחו לקשקש עליו בתרסיס צבע.
היא נזכרה איך הייתה חוצה את הכביש לשיעור השבועי ואחריו שבה לחנות ומכינה שיעורי בית עד שאביה יסיים את יום העבודה. עכשיו היא התגעגעה מאוד לאותם ימים, כשישבה במכונית ליד אביה בדרכם הביתה, נסיעה קצרה אך מלאה בנוכחותו האוהבת...
האם לשוב ליוקוהמה? אולי לעבור להַקַטָה ולחפש שם עבודה? מחשבות כאלה עלו לעיתים במוחה של רִיאֶה, אך היא הייתה עייפה מכדי לשקול אותן ברצינות. הן נמוגו לפני שהספיקה לגעת בהן.
דאיסוקה טניגוצ'י נכנס לראשונה לחנות כלי הכתיבה של המשפחה בפברואר, במלאות שנה לחזרתה של רִיאֶה לעיירה.
אף שהחורף בעיירה הדרומית חמים יותר מהחורף ביוקוהמה, בשנות חייה שם התרגלה רִיאֶה למגורים בדירה בבניין רב-קומות, וכעת נהייתה רגישה מאוד לקור בבית הוריה. במיוחד סבלה מקור בחדר הרחצה. באותו חורף היא ויוּטוֹ חלו בשפעת חריפה פעמיים, ואימה, שהייתה בריאה וחזקה, טיפלה בהם תוך שהיא מפגינה מורת רוח קלה.
זה היה בערב אחד כשרק החלימה מהמחלה.
בשעה שבה ילדים בדרך כלל באים לחנות לקנות מחברות ועטים בדרכם הביתה מבית הספר, נכנס לפתע לחנות דאיסוקה טניגוצ'י, בגפו. השעה כבר הייתה מאוחרת למדי, ורִיאֶה תהתה מתי תבוא אימה להחליף אותה, כדי שתוכל ללכת הביתה להכין את ארוחת הערב.
היו מעט לקוחות בחנות, ולכן גבר זר בן גילה משך את תשומת ליבה. נדיר שמישהו קונה בלוק ציור וערכה של צבעי מים, אלה היו רכישות לא אופייניות במקום הזה. הוא היה רזה וגבוה מרִיאֶה, שהייתה קטנת קומה, והיא נאלצה להרים את מבטה אליו.
לבושו היה פשוט, ז'קט כהה ומכנסי ג'ינס, אך מראהו הכללי היה שונה מזה של הגברים המקומיים.
בעודה מסירה את מדבקת המחיר מהמחברת שהושיט לה מצאה ריאֶה את עצמה מדמיינת כיצד יתחילו חייו החדשים של האיש הזה בעיירה, ואז תהתה מדוע היא מהרהרת בכך. היא הודתה לו על הקנייה, ובצאתו מהחנות קראה אחריו שוב, "תודה רבה!" בעודה מביטה בגבו המתרחק היא הרגישה שמסתתר שם סיפור חיים מלא בדברים שלא נאמרו.

בטרם חלף חודש הוא שב לחנות ושוב רכש בלוק ציור וכמה צבעים.
גשם זלעפות ירד באותו בוקר סוער. גברת אוֹקוּמוּרָה, ידידה ותיקה של אימה, באה לחנות להעביר בה את הזמן והביאה עימה נצרי במבוק טריים.
דאיסוקה טניגוצ'י ביקש בהיסוס להתקרב אל הדלפק. ריאֶה פנתה אליו ואמרה, "בבקשה." הגברת אוֹקוּמוּרָה התנצלה, "הו, סליחה בחור צעיר, אני מפריעה," וזזה הצידה. דאיסוקה קד קלות בראשו והניח את המוצרים על הדלפק.
"איזה גשם נורא, הא?" פנתה אליו גברת אוקומורה בניסיון לפתוח בשיחה. דאיסוקה חייך קלות והשיב: "אכן, כן." מחוץ לחנות חנתה בודדה המכונית שלו, קטנה ולבנה.
"תרצה קבלה?" שאלה רִיאֶה.
"לא תודה, אין צורך," הוא השיב והשפיל מבט. ניכר שהוא מודע לאופן שבו הוא נתפס בעיני אחרים. ואז הרים את מבטו ופגש במבטה של רִיאֶה. היא פקחה את עיניה לרווחה, כאילו מחכה שיגיד דבר-מה, אך דאיסוקה הסיט את מבטו בשתיקה, קד בראשו קלות ויצא מהחנות. לאחר רגע, מכוניתו נעלמה בגשם השוטף.

בחודשים הבאים הלקוח האלמוני פקד את החנות מדי חודש ורכש חומרי ציור ומחברות.
הוא נהג להגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות. בתחילה קנה בלוקים גדולים בגודל A3, אך לאחר זמן-מה החל לרכוש גם בלוקים קטנים בגודל A5. היה ביקוש למוצרים כאלה בעיקר בקרב תלמידי תיכון במגמת אמנות, ולכן רִיאֶה מצאה את עצמה נזכרת בו באופן טבעי בכל פעם שהזמינה מלאי חדש.
כחצי שנה חלפה, וחופשת הקיץ של יוטו קרבה אל קיצה.
גם ביום ההוא ירד גשם שוטף, אך למרות הגשם, הלקוח המסתורי הופיע בפתח החנות מעט אחרי השעה שלוש.
עננים כבדים עטפו את העיירה כולה מהבוקר והעניקו ליום אווירה מאיימת. רעמים הרעידו את האדמה והדהדו באיחור קל אחרי הברקים, מחרידים את רִיאֶה משלוותה.
כשפתח את דלת החנות חדר פנימה באחת צרצור ציקדות, שהתמקמו לזמר בין ענפי העצים בחוץ, ואיתו גל של אוויר לח וחם, אך אלה נותרו בחוץ מייד כשסגר את דלת החנות מאחוריו.
גברת אוקומורה הייתה שוב בחנות באותה עת, תופסת מחסה מהגשם ומנצלת את ההפוגה כדי לשוחח עם אימה של רִיאֶה ולאכול עוגת מאנג'וּ שהביאה עימה. דאיסוקה הניח ליד הקופה בלוק ציור וצבעים, כרגיל. גברת אוקומורה, שהייתה שקועה בשיחה עם חברתה, פנתה אליו ושאלה:
"זה ממש תחביב שלך, ציור, הא? בחור צעיר?"
הוא חייך מופתע ואמר: "כן..."
"מכר שלנו אמר שראה אותך מצייר, הא? על הדשא ליד נהר הִיטוֹצוּסֶה? בטח הצטברו לך כבר הרבה ציורים, הא?"
דאיסוקה רק הרחיב את חיוכו והנהן קלות.
"בפעם הבאה אולי תביא לנו משהו לראות, הא? גם רִיאֶה בטח סקרנית..."
היה ברור שלא סקרנות הניעה את הבקשה, אלא רצון לתהות על קנקנו של הלקוח הקבוע והמסתורי הזה, שזהותו אינה ידועה. ריאֶה נזכרה פתאום מדוע התאוותה בנעוריה לברוח מהעיירה הכפרית השקטה הזו.
היא חשה מבוכה במקום "הלקוח הקבוע" השקט שלה, שבא מיוזמתו להתגורר דווקא במקום הזה.
"את מביכה אותו, דודה," אמרה רִיאֶה בעדינות. "אני מצטערת," פנתה לדאיסוקה, "בבקשה, תרגיש חופשי לבוא שוב בכל עת."
"אה, זה לא זה... פשוט הציורים, זה לא משהו ששווה להראות," השיב דאיסוקה במבוכה. ואז קד קלות בראשו כתמיד ונחפז לצאת מהחנות.
גברת אוקומורה הביטה לסירוגין בפניהן של רִיאֶה ואימה, בחיוך רב-משמעות.

"איש אחד" / קייאיצ'ירו היראנו. מיפנית: עינת קופר. 280 עמודים. כתר ספרים.