אל:
yair.m@gmail.com
נושא: ליאיר
הוא עזב.
לא ישנתי כבר שבוע. הבוקר התעוררתי והרגשתי שאם לא אכתוב לך אתפוגג. פיסה אחר פיסה תתעופף ממני: אחת תחצה את החלון ותמשיך ללובן הפסגה, אחרת תדאה עד לשער של הקיבוץ, והגוש הנא המכונה נפש יסתחרר באוויר עד שינחת לך במטבח באמצע ארוחת הערב. אתה תמהר לאסוף אותו ובאגרוף קפוץ תתנצל בפני אשתך (הילדים שלך כבר גדולים, לא?), תיגש לקליניקה, תשחרר אצבעותיך מעל הכורסה ותנסה להחיות אותי.
כבר שבעה ימים שאני מתה.
זה לא פשוט למות ולהמשיך לנשום, בטח כשאת על אדמה זרה. למה אני כותבת "את?", מה זאת ההרחקה הזאת? אני. אני מתה, יאיר. התאהבתי. קוראים לו סלים. בן לאב תוניסאי ואם שוודית שמחלק את חייו בין אירופה להודו. הכרנו לפני חודש וחמישה ימים בדירה של ישראלי שגם הוא מדלג לו בין שתי זירות עולם. הישראלי ערך מסיבת פרידה בטרם עזב את בית הקבע שלו בוושישט לעונת חייו שבקופנגן. גם בך מתעוררת קנאה לנוכח אורח חייהם האקזוטי? לא היית רוצה לחלק את חייך בין הרים לחופים רחוקים במקום בין הכרמל לתל אביב?
במסיבה ישבתי ליד סלים, אבל לא החלפנו מילה. הוא סיפר ליושבים על התנסויותיו עם סמים ומפגשים עם המוות. עלילותיו סיפקו תשובה לקולות התוהים שבי: אין סיכוי שיתעניין בך. קטלגתי
אותו על פי מראהו ומילותיו כגבר שמסתובב רק עם פֵיות שיודעות להניע את האגן בתוך חישוק, לקחת אסיד בלי להתפַּלֵף, ולעטות על גופן הדק בדים שנדמים למפיות תחרה במקום בגדים.
בדרך חזרה מהמסיבה הלכנו צמודים בין סמטאות הכפר הצרות, וסלים שאל אותי בת כמה אני.
"28", עניתי.
הוא לא המשיך לשאול.
"And you"? שאלתי.
"Thirty-five"
ואני, עם האנגלית הקלוקלת שלי וההתרגשות שבמעבר מאין ליש, פתאום לא זכרתי מה זה ה־טרטי הזה ובמקום להמשיך את השיחה הייתי צריכה להריץ את כל המספרים מוואן עד טרטי בשביל להבין
שהוא בן 35 .
כשהגענו לבית המרחץ המבאיש ממי המעיין שמריח גופרית, סלים היה צריך לפנות לגסטהאוס שלו ואני לשלי. רגע לפני הגוד נייט, סלים אמר שאני וולקאם. הלב בער. פחדתי שיראה.
אבל מה אני בכלל גוללת בפניך את סיפור ההיכרות שלנו, במקום להריץ בטיים ליין חודש קדימה ולספר שבכפר הכי יפה וקסום שיש, שהוא הר הנדמה לאי בלב העמק, סלים הודיע לי שאני כבר לא עושה לו כלום בלב, ושהוא חוזר לאירופה שלו, הולך להתאחד עם אהובתו שבברלין. סליחה, לא ציינתי — סלים בקשר פתוח, מה שנקרא פוליאמוריה. אני יודעת, זה פרט שלא תאהב. אפילו בלי לראות אני כבר מזהה את מבטך המצקצק. כמובן שהייתי מעדיפה שיהיה רק שלי, יאיר, אבל הנה, גם אתה לא נאמן לי בלעדית, גם לך יש הרבה אחרות. ושלא תחשוב שהשליתי את עצמי, אני כאמור כבר רואה את הגלגלים שלך זזים.
ידעתי שלסלים יש חיים באירופה, שהוא לא בא להודו לחצי שנה כמוני, אבל קיוויתי שייקח אותי איתו, שלא יראה טעם לקיום שלו בלעדיי. אולי הטעות היתה שלא התפללתי, אלא רק נתליתי בסימנים המזדיינים האלה. כן, יאיר, הם חזרו, אתה כנראה לא פסיכולוג כזה טוב.
הסימנים לא הרפו ממני מהבוקר הראשון עם סלים בג'רמן בייקרי. ההודים ייחסו משום מה את המאפים לגרמנים, ואפשר לומר שאחד מכל חמישה כפרים מתוירים בוחר לקרוא כך לבית הקפה שלו. הזמנתי כריך עם גבינת יאק וסלים פאי תפוחים. התיישבנו באחד השולחנות הארוכים של הג'רמן והרגשתי שהגעתי הביתה. עוד לפני שפגשתי את סלים הג'רמן הזכיר לי משהו מהקן — כל בוקר מטייל אחרי מטייל תופס לו מקום בשולחן ומדבר עם מי שלמולו, כאילו היינו בחדר אוכל של קיבוץ ושישט. באותו בוקר לא היו הרבה מטיילים וישבנו רק שנינו בשולחן. בזווית העין ראיתי לידנו את אווה קילפי אהובת ליבי, כלומר את הספר שלה. אלוהים, כמה התרגשתי. ניגשתי לישראלית
שישבה לצד קילפי ובחיוך נצנוצים ביקשתי לרגע את הספר.
מיהרתי לפתוח בשיר: "טוב שנפגשנו זה עתה/ אילו נפגשנו קודם לכן/ עד עכשיו כבר הינו נפרדים". תרגמתי לסלים את השורות והרגשתי בכל נים בגוף ובנפש שזה סימן — כי מה הסיכוי שהמשוררת שאני הכי אוהבת תופיע לה אחרי ליל אוהבים שלא חוויתי כבר שבע שנים?
ומה הסבירות שאפגוש בן לעם התוניסאי כמו אבות אבותיי? הסנכרון החל להסתחרר בי יחד עם הספרה שבע: הנה הסתיימו להן שבע השנים הרעות שהחלו עם חזרתי ארצה מגלגול הודו הראשון, והבוקר מתחילות להן שבע השנים הטובות עם חזרתי לארץ המובטחת.
בטח תחשוב שהשתגעתי. אבל אני לא. אני רואה את הסימנים כמו קווי הבריאה אבל לא מטיבה לפרשם. תעיף כבר את המבט המודאג הזה. אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני רק מפלרטטת עם מה שאתה קורא לו פסיכוזה. ובכלל אתה זה ששאבת אותי לתוך עולמות הסימבוליזם שהסטתי לסימנים. אתה בעצמך אמרת שלא אשתגע, שהסכנה שלי היא דיכאון. אתה הרי מכיר אותי יותר טוב ממני, תגיד לי, זאת לא קצת חוצפה?
טוב, אני לא רוצה לסיים בנימה הזאת. בבוטות הזאת שלי. אולי עד שתקרא את המכתב אצליח סוף סוף לצאת מהחדר שעד לפני שבוע היה החדר של סלים ושלי, בכפר שעד לא מזמן היו בו מטיילים
רבים שבינתיים ברחו בשל הקור ורק אני קפאתי.
הלוואי שאצליח לאחוז ביש ולברר על אוטובוס שיוציא אותי מכאן. הלוואי שיכולת באמת להיות איתי.
נשיקות,
סתם
סהר
"מכתבים לפסיכולוג שלי" / שיר כהן. 164 עמודים. התחנה - בית הוצאה לאור.