אחרי שכבר ראינו הכול, תיעוד החטופים של "עובדה" הפך לנו את הבטן

אם צפיתם אמש ב"עובדה" הרגשתם את הצמרמורת בגב, את הבטן מתהפכת

שישה אנשים צעירים מחייכים למרות הקושי. שישה אנשים צעירים דואגים זה לחברו, זו לחברתה - למרות שנכפתה על כל אחד מהם מלחמת הישרדות אישית. שישה אנשים צעירים מדברים ביניהם - משיחות עמוקות, פילוסופיות כמעט - ועד לשטויות, למרות חומרת מצבם.

שישה אנשים צעירים, עולם ומלואו עבור חבריהם ומשפחתם. ששישה אנשים חיים, הו - כמה שהם חיים, שנרצחו בדם קר בידי חלאות אדם.

זה היה יכול להיות הסיפור של כל שישה קורבנות "מקריים" של יום הטבח והרצח. זה היה יכול להיות סיפורם של, נניח, שישה לוחמים שנפלו בקרב. ואם כך הוא: מה הופך דווקא את הסיפור הזה לכל כך מיוחד?

תכף נחזור לעסוק בשאלה מדוע דווקא האירוע הטראגי הזה הוא שהצליח לחדור לתודעה ולהיחרט בזיכרון, אפילו על רצף כמעט יום יומי - שנתיים ומעלה של כאב ושכול. ראשית נאמר כמה מילים על האכסנייה.

ברזומה של "עובדה" יש עשרות (!) שנות תיעוד, כבר מעל ל-30 שנה - עוד כשהייתה תכנית התעודה והתחקירים של הזכיינית "טלעד". רוצה לומר, חזקה על אילנה דיין וגלריית המתעדים המרשימה שנקבצה סביבה, שהם יודעים איך לספר סיפור.

והסיפור הפעם הופך את הבטן, גורם לאגרופים להיקפץ בזעם, מעלה דמעות בעיניים וזעקה חנוקה בגרון. לא על העובדה, המבעיתה לכשעצמה, ששישה אנשים מקסימים שכאלה נרצחו בדם קר, אלא בשל התחושה שלפרשה הזאת היה יכול להיות סוף אחר.

יכולנו לראות אותם עוברים לידי הצלב האדום. יכולנו לראות אותם נקלטים בידי כוחות צה"ל. יכולנו לצפות בחיבוק הראשון שלהם עם אמא ואבא, עם האחים והאחיות, עם האישה והילד. למה זה לא אירע כך? במילה אחת: פוליטיקה.

עוד מעט נטבול ידיים בסחי - ממנו יש מספיק ללא מעט מקבלי החלטות בחליפות ובמדים. אבל רגע אחרון של קדושה, של צמרמורת שעברה בגב כל מי שנחשף לתיעוד ב"עובדה" אמש.

השישה הללו היו יכולים להיות הילדים שלנו, השכנים שלנו, הבת, הבן, בת הדודה האהובה. הם היו יכולים להיות כאלה מפני שהגורל קיבץ למנהרה ההיא כמעט מכל תת-קבוצה בעם ישראל: מהקיבוץ ומהעיר, מהדתי והחילוני, אוהדי בית"ר עם אוהדי הפועל, אשכנזית ומזרחי, מזרחית ואשכנזי, עולה חדש ובת להתיישבות העובדת, חובבות יוגה ופילאטיס עם אוהבי מסיבות, משורר בפוטנציה עם בעל עסק בהתהוות.

המנהרה חיברה בין כולם, השבי חשף את פניהם היפות, למרות ואולי אף בגלל הרקע השונה. זהו החלום הישראלי, זהו הסיוט של הפוליטיקאים שלא יבחלו בשום אמצעי כדי לפלג, לסכסך, לפצוע ולרקוד על הדם.

נתחיל עם ההוא שבראש, ההוא שאשם. ההוא שהיה יכול להביא הסכם דומה מאוד לזה שנחתם לבסוף, כבר כשנה וחצי לפני שתם הטקס. למה הוא לא עשה זאת? מהסיבה היחידה שבגללה הוא עושה או לא עושה דברים: הישרדות פוליטית. ניצחונו המוחלט הוא תבוסתה של ישראל.

נמשיך עם השניים, קריוס ובקטוס של הפוליטיקה הישראלית, מסכלים עסקאות מצילות חיים - ורצים לספר לבייס. שניים שכל כוחם בלשונם והאחריות מהם והלאה. למי שלא זיהה את השניים שהיו יכולים להציל יהודים, אבל בחרו לברבר כל הדרך אל הסוף הרע.

בקצה ספסל הנאשמים יושבים שרים וחברי כנסת זוטרים יותר. "אני מאשים", זועק הירש גולדברג-פולין, "אני מאשימה", זועקות כרמל גת ועדן ירושלמי, "אנחנו מאשימים", זועקים אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי, "גם אני מאשים", אומר מן הקבר אורי דנינו.

"אנחנו מאשימים" אומרים אביה של כרמל, אלמנתו של אלכס, הוריו של אורי, משפחתה של עדן, אבא של אלמוג.

"אנחנו מאשימים", צריכים לומר כל אזרחי מדינת ישראל - וטוב שיש מי שלא נותנים להם לשכוח, כמו מערכת "עובדה" והקולגות שלה, שנמצאים כאן כדי להזכיר את מה שמפתה כל כך להדחיק, את הטראומה שכולנו רוצים לשכוח.

אנחנו מאשימים לא רק את הנדבקים לכיסאות בחליפותיהם הטובות, אלא גם כמה מלובשי המדים. אם תרצו (וגם אם לא), יש כאן דוגמה בקליפת אגוז לכל מחדל 7 באוקטובר: שילוב של יהירות ואנוכיות פוליטית עם רשלנות צבאית.

רק שיש הבדל גדול בין מי שניווט את הספינה לעבר השרטון, לבין מי שטעה במהלך ההצלה (ולקח אחריות על חלקו, כמו צה"ל, בעוד מי שאמורים להורות לו מה לעשות, ברחו כולם מאחריות ומאשמה. לא לעולם חוסן).

ובתוך הסיפור העצוב של השישה, בתוך הסיפור המרתיח של מי שיכלו להושיע, אבל בחרו להושיע את הקריירה הפוליטית שלהם, יש גם סיפור אחד שצריך לתת עליו את הדעת, מלווה וילווה כצל כל סיפור שתביא "עובדה", סיפור שהחל כדוקו חזק על "וידוא הריגה" והסתיים בהיאחזות בקרנות המזבח של "אמת לשעתה".

מי שסיפרה סיפור חזק על אחריות אישית והפנתה אצבע מאשימה, בצדק רב, לעבר מקבלי ההחלטות, היא מי שיכלה לומר "טעיתי" במקרה של סרן ר', אבל בחרה לנסות ולהתחמק מאחריות מוסרית ומשפטית, תמרון שצלח. הנה לכם כמה קווי דמיון בין המספרת למושא האשמותיה. הנה לכם הכוכבית שתלווה תמיד, כצל, כל תוצר של "עובדה".

כל זה אינו גורע מעוצמת סיפורם של שישה אנשים צעירים ששרדו שבי אכזרי במשך 11 חודשים. אנשים צעירים שניתן היה להציל בהסכם דומה מאוד לזה שנחתם יותר משנה אחר כך, יותר משנה מאוחר מדי. נזכור לדיראון עולם שנרצחו בידי אויב בן עוולה, אבל בה בעת לא נשכח את אחריותם של מי שחובתם הייתה להושיע.