כל המתופפים של "ספיינל טאפ" מתו בנסיבות ביזאריות. מדובר על לפחות 18 מקרים שונים, תלוי את מי שואלים. זה התחיל מהמתופף המקורי, ג'ון "סטאמפי" פיפס, שנהרג בתאונת גינון מוזרה. זה היה מסוג המקרים שהמשטרה הודיעה שעדיף לא לחקור אותם. הוא הוחלף באריק "סטאמפי ג'ו" צ'יילדס שמת בזמן שנחנק מקיא, ככל הנראה לא שלו - למרות שאין דרך אמיתית לדעת. אי אפשר לקחת טביעות אצבעות מקיא. שני המתופפים הבאים של הלהקה התלקחו באופן ספונטני בזמן הופעה, והשאירו רק פיסות של אפר ואבק על התופים. מתופפים נוספים מתו בנסיבות טראגיות - אחד הותקף על ידי דב גריזלי באנגליה, אחר התעטש למוות והיה גם את זה שניסה לעצור מאוורר תקרה עם הראש. הוא לא הצליח.
על פניו, מוות לא היה אלמנט מרכזי ביצירה של רוב ריינר - אבל הוא תמיד היה שם. לפעמים כבדיחה קורעת מצחוק, כמו קללת המתופפים של "ספיינל טאפ"; לפעמים כאלימות אכזרית ומערכתית, כמו ב"בחורים טובים"; ולפעמים כעובדה כמעט סתמית, כמו ב"אני והחבר'ה" - שבסופו של דבר הוא סיפור על חבורה של חברים שיוצאים לחפש גופה של ילד.
המוות הוא הבסיס גם ל"פסק דין" ו"השתלטות מהירה", והוא כלי סיפורי חשוב גם ב"מיזרי" הבלתי נשכח - אך אין סרט בו רוב ריינר צלל עמוק יותר למחשבות על החיים, המוות ומה שביניהם כמו ביצירת המופת, "נסיכה הקסומה". כן, דווקא שם.
אם במקרה לא הייתה לכם ילדות ולכן לא ראיתם את הסרט, נזכיר שאחד מקווי העלילה המרכזיים של הסרט מספר על אדם שנשבע להרוג את הרוצח של אביו. הוא מקדיש את כל חייו לנקמה. למוות. הוא יודע בדיוק מה הוא מתכוון להגיד כשהוא יפגוש את הרוצח בעל שש האצבעות: "קוראים לי איניגו מונטויה, אתה הרגת את אבי; היכון למות!". הוא עושה את זה בעזרתו של אדם שהוצא להורג בעינויים וכבר היה "מת ברובו".
הלילה, האיש שנתן לאיניגו מונטויה מטרה חדשה ואופטימית בחיים אחרי שפרש מעסקי הנקמה (בספר המקורי הסוף של איניגו קודר בהרבה) נרצח בביתו. גופתו של רוב ריינר נמצאה לצד גופת אשתו מישל סינגר. החשוד ברצח הוא בנם המשותף, ניק. חקירת האירוע ממשיכה בזמן כתיבת שורות אלה. איזו טרגדיה נוראית.
בעולם הפנטזיה רוב ריינר בנה עולם בו ילדים מקדישים את כל חייהם כדי לנקום את המוות של אביהם, במציאות הוא נרצח לכאורה על ידי בנו. איזה עולם אכזר. מה ההפך מצדק פואטי?
אנחנו לא זוכרים את רוב ריינר כבמאי של מוות, אלא של הומור, קסם ופנטזיה. ומצד שני, הוא אף פעם לא שיקר לנו. המוות אצלו תמיד היה חלק מהחיים - תמרור אזהרה יותר מאשר קליימקס דרמטי. ברוח הזאת נפתח גם "הנסיכה הקסומה": כסיפור שמבהיר כבר מההתחלה שאין צדק בעולם, ושלעיתים האנשים הלא נכונים הם אלה שמשלמים את המחיר. "החיים הם כאב", אומר ווסטלי לנסיכה בסרט, ומבהיר מיד: "מי שאומר אחרת - מוכר משהו".
רוב ריינר מעולם לא ניסה למכור לנו מציאות אלטרנטיבית. כבר בתפקידו כמיט-הד ("ראש כרוב", בתרגום העברי) בסדרת המופת "הכל נשאר במשפחה" של נורמן ליר, הוא היה חלק מתפיסה טלוויזיונית מהפכנית שסירבה לחלק את העולם לטובים ורעים כמו באגדות ילדים. מייק סטיביק היה תמונת המראה של ארצ'י באנקר השמרן והנבער - אבל גם בתור החתן הליברלי והאקטיביסטי, זה שאמור לייצג את "הצד הנכון של ההיסטוריה", היו לו לא מעט מגרעות.
הדמות שיצר ליר דרך ריינר הייתה לא פעם מתנשאת, מטיפה מוסר, בטוחה מדי בצדקת דרכה, ובעיקר עיוורת לעובדה שגם לארצ'י - על כל הגזענות, הבורות והכיעור שבו - יש לפעמים הבנה עמוקה יותר של החיים עצמם. לא פעם מצא את עצמו מייק מתנצל בפניו, אחרי שגילה שדווקא מי שהוא הכי מזלזל בו ראה את המציאות בצלילות גדולה יותר.
את המסקנה המורכבת על הדמות ה"היפית" של מיט־הד לקח רוב ריינר איתו גם לקולנוע. את הקריירה הקולנועית שלו הוא פתח בסערה עם "ספיינל טאפ" - ככל הנראה המוקומנטרי הטוב בכל הזמנים. ריינר עצמו מככב בסרט כמרטי די-ברגי, במאי דוקומנטרי שמצלם סרט על להקת הגלאם־מטאל הבריטית ספיינל טאפ.
מדובר באחד הסרטים הכי מצחיקים בכל הזמנים, למרות שלא כולם הבינו את הבדיחה. אוזי אוסבורן סיפר לימים שראה את הסרט בקולנוע ולא הבין למה כולם צוחקים - הוא פשוט היה משוכנע שמדובר בסרט תיעודי אמיתי על להקה אמיתית. זה בדיוק מה שהופך את הסרט לכל כך אגדי. הסרט עובד משום שלמרות שכל הסיפור בדיוני - המוזיקה אמיתית, והדיאלוגים מבוססים ברובם על אלתורים של הקאסט. השיטה הזאת, של שלד עלילתי פתוח ואלתור חופשי, תאומץ בהמשך על ידי הבמאי כריסטופר גאסט (אחד מכוכבי הסרט) וגם, בצורתה הטלוויזיונית, על ידי לארי דיוויד ב"תרגיע".
באחד הקטעים הזכורים ביותר מהסרט מסביר הגיטריסט נייג'ל טפנל (כריסטופר גאסט) שהם הלהקה הרועשת בעולם, משום שבעוד המגברים של שאר הלהקות מגיעים ל-10, שלהם מגיעים ל-11. ריינר שואל אותו למה שלא פשוט יהפכו את 10 לרועש יותר. נייג'ל שותק לרגע, ואז מצביע על מגבר המארשל שלו ואומר: "אלה מגיעים ל-11".
סצנת ה-11 לא נשארה בדיחה פנימית של סרט קאלט. הביטוי "Up to eleven" חצה מזמן את גבולות הקולנוע והפך למטבע לשון רשמי, כזה שנכנס אפילו למילון אוקספורד כהגדרה ל"מקסימום מוחלט". גם אתר הסרטים הפופולרים IMDB הצטרף לבדיחה, ומציג בעמוד הראשי של הסרט את הדירוג שלו כ־7.9 מתוך 11 - חריגה מודעת מהסקאלה הרגילה של האתר.
זה לא היה קורה בלי הרגישות ההומוריסטית של רוב ריינר. הסצנה הזאת מצולמת בלי שום קריצה. שום דבר לא "מסביר" לצופה למה זה מצחיק. הדמויות בסצנה מאמינות לחלוטין בשטויות שהן אומרות, ובכך ריינר מציג זרקור ענק אל האגו והיומרה האנושית.
אלא שסיפור ההצלחה של ריינר לא עצר שם. יש סיבה שכל בני ה-40 ומעלה בפיד שלכם מבכים את מותו היום. הסרטים שלו הפכו לשם נרדף לילדות בשבילנו. אם זה "הנסיכה הקסומה" הקלאסי, או "אני והחבר'ה", העיבוד שלו לנובלה "הגופה" של סטיבן קינג - אחד מסרטי ההתבגרות המדויקים שנעשו אי פעם. וכן, הוא עובד היום טוב בדיוק כפי שהוא עבד באייטיז.
המוות נמצא ברקע של הסרט כל הזמן, אבל בלי דרמה. הסיפור הוא הילדים החיים, והמסע שלהם, ולא על הילד המת שאת גופתו הם יוצאים לחפש. המוות האמיתי בסרט הוא של החברות. "לעולם לא יהיו לי חברים כמו שהיו לי בגיל 12", אומר המספר בסיום.
גם כאן ריינר מסרב לספק קתרזיס ברור של מוות. הקריינות (של ריצ'רד דרייפוס) מספרת כמעט בדרך אגב שאחד מגיבורי הסרט נרצח בדקירה, כשניסה להפריד קטטה. אין מוזיקה, אין קלוזאפ על דמעות, אין שיא רגשי. רק עובדה. כך, בשקט, נסגרת הילדות בלי סגירת מעגל - אלא עם שברון לב קטן בלתי נמנע. אלה החיים.
הסרט, כמו הספר, מתרחש בעיירה הדמיונית "קאסל רוק" שחוזרת בהרבה מספריו של סטיבן קינג. זה גם השם שריינר ייתן לחברת ההפקה שלו: "קאסל רוק אנטרטיימנט", שהפכה לחברת בת של וורנר בראדרס. היא הפיקה כמה סרטים וסדרות, בין השאר את "סיינפלד", אולי שמעתם עליה.
אלא שלמרות ההצלחות הגדולות עם סרטים שעיצבו לחלקנו את הילדות - רבים יחשיבו את "כשהארי פגש את סאלי" לפסגת יצירתו הקולנועית של רוב ריינר, ומעטים יתווכחו עם הטענה שלפחות מדובר באחת הקומדיות הרומנטיות הטובות בכל הזמנים. אלא שגם את סיפור האהבה הנהדר שכתבה נורה אפרון בחר ריינר למלא במיתות מסוג אחר: מוות של חברות, מוות של מיניות, מוות של רעיונות רומנטיים וכל מה שנגמר בדרך לפני שמתחילים מחדש.
זה לא מקרי שהסרט משובץ בראיונות עם זוגות קשישים, שמספרים איך הכירו. הם לא שם כדי לחזק את הפנטזיה, אלא כדי להביט לאחור על חיים שכבר נסגרו כמעט במלואם. כל סיפור כזה נשמע כמו מיני-הספד. במבטהסרט עוסק פחות בהתאהבות ויותר בפחד העמוק להישאר לבד, ובשאלה כמה דברים צריכים למות בדרך כדי שמשהו אחד יוכל להישאר חי.
כולם זוכרים מהסרט את סצנת זיוף האורגזמה, כולל השורה האלמותית "אני אקח את מה שהיא קיבלה", שנאמרת דווקא על ידי אסטל ריינר, אמו של הבמאי. אבל מה שהופך את הסרט לבלתי נשכח הוא לא הבדיחה, אלא הכנות: זה לא סרט על אהבה שנולדת, אלא על אהבה שמצליחה להופיע למרות הכל, ואחרי הכל.
השנה יצא לאקרנים "ספיינל טאפ 2: הסוף ממשיך". יש משהו פואטי בעובדה שהסרט האחרון של רוב ריינר הוא המשך לסרט הראשון שלו. קריירה של יותר מארבעה עשורים, שנפתחת ב"ספיינל טאפ" וננעלת שוב ב"ספיינל טאפ" - כאילו כל שאר הסרטים היו הדרך לסגירת המעגל שלו עם היותו הבן של אוצר לאומי. הבן של קארל ריינר האגדי ידע מגיל צעיר שכדי לבלוט הוא יצטרך להוכיח את עצמו יותר מכל אחד אחר בתחום. במילים אחרות: הוא היה צריך לקחת את הקריירה שלו ל-11.
בפריים האחרון, בסצנה האחרונה, בסרט האחרון שהוא צילם, ריינר עצמו מופיע על המסך ומנסה להציל אישה ממוות. הפריים קופא ברגע הזה, ואנחנו הצופים לא יודעים אם הוא הצליח או לא. אין פתרון, ואין הבטחה. וכך, באירוניה שקטה ומדויקת, המוות חוזר בפעם האחרונה לסרטים של רוב ריינר - לא כבדיחה, לא כטרגדיה גדולה, אלא כרגע אנושי אחד, שבו הבמאי שסיפר כל חייו על אהבה, חברות וזמן שעובר, עומד ראש בראש מול מלאך המוות, ומסרב להעמיד פנים שיש לו פאנץ' מנצח. לפעמים, גם מחוץ לקולנוע, הפריים פשוט קופא בלי סוף טוב.