אתמול זה סוף כל סוף קרה. "הכוכב הבא" הצליחה לרגש אותי עד דמעות. זה לא היה מסוג הרגעים שעליהם אומרים "העונה של 'הכוכב הבא לאירוויזיון' התחילה עכשיו!", אלא 'סתם' רגע אנושי שהצליח לחדור לתוכנית בין כל הקרנבל רווי הגימיקים שהתרגלנו לקבל.
זה לא היה אחד הרגעים המוזיקליים הגדולים של הערב. להיפך. הביצוע של איתן אהרון, המתמודד המוכשר בעל הצרכים המיוחדים, ל"שאריות מעצמי" של שיר לוי הושפע מאוד מהלחץ שההופעה מאחורי מסך האחוזים יצרה אצלו. ובכל זאת, ובעיקר בזכות אהבת הקהל, הוא עבר שלב. הרגע שבאמת כבש את הלב, שלי לפחות, היה השיחה בינו לבין אחיו, אורי, שהתמודד גם הוא בשלב הקודם. זה היה רגע מתוק, כנה וחשוף של אינטימיות משפחתית, שמבליט ערכים כמו חברות ואהבה שפורצים את כל התסריטים הציניים של ריאליטי מוזיקלי ואפילו לא היה זקוק למוזיקה דרמטית בשביל להעצים רגשות. מי היה מאמין שאסי עזר ואני יכולים לדמוע מאותו הדבר בדיוק.
בכלל, זאת הייתה תוכנית טובה יותר של "הכוכב הבא". אחרי שלב אודישנים שנמרח כמו מסטיק ושולחן שופטים שנראה משועמם מעצמו, נראה שמשהו מתחיל להתעורר. אמנם לא מספיק בשביל להגיע לשלב המרתק ביותר בכל עונה - כשהשופטים נלחמים זה בזה בחירוף נפש על המתמודד או המתמודדת שהכי חשובים להם - אבל כן, אפשר לומר שנראו סימני חיים בנווה אילן. כלומר, חוץ מאיתי לוי, שהביקורות שלו נותרו הדבר הכי רנדומלי, לא מנומק ולא מדויק שנראה על מסך הריאליטי. נדמה שהעונה הוא עדכן גרסה והבין שכשופט בריאליטי מוזיקלי הוא לא באמת כפוף לשום חוק מלבד אהבת הקהל, ולשם הוא מכוון. לבייס שלו.
צריך לסבול מחוסר ענווה קיצוני כדי לומר למתמודדת כמו גל דה פז, שביצעה את Cryin' של ארוסמית' יחד עם העבריות מדימונה, שהביצוע שלה "יכול לשעמם" ו"חזר על עצמו". דה פז היא ווקאליסטית טובה יותר מכל שולחן השופטים גם יחד, עם נוכחות בימתית שמאז ומעולם כיוונה לחו"ל. כמובן שמוזיקה היא עניין של טעם אישי, ואני מאמין ללוי שביצועים מהסוג הזה הם לא הג'חנון והחמאה שלו. אבל יש כל כך הרבה דרכים אחרות לבקר מתמודדת, בטח ברמתה של דה פז, מבלי להשתמש במילה "משעמם" - אחת המילים הפוגעניות ביותר שאפשר לומר לאמן.
זה לא ששאר שולחן השופטים יכול להעביר קורסים על אתיקה מקצועית. קחו למשל את קרן פלס, שלא מסתירה את האהדה שלה לשירה זלוף המהממת, ומיהרה להכריז בקול: "אני רוצה לשאול את ההפקה מתי מותר לי לארח אותה בהופעה לפי החוקים". בסדר, התרגלנו לחיות במדינת החוקים האפורים, אבל יש משהו בפייבוריטיזם הזה שגורם לכל התוכנית, שגם ככה בשלבים רבים ממנה מבוססת על ההצבעות המסתוריות של הקהל באולפן, להיראות כלא שקופה לגמרי מול הצופים לגבי מה באמת גורם לאמן לעבור לשלב הבא (או לא).
זלוף, שהשיר המקורי שביצעה בשלב הקודם היה מהרגעים היותר מוצלחים של העונה עד כה, דווקא אכזבה למדי עם ביצוע קצת חורק ל-Drivers License הנהדר של אוליביה רודריגו. הלוק שבו הולבשה, מחווה משעשעת לאבריל לאבין ולאלניס מוריסט גם יחד, היה הדבר הכי מעניין בביצוע, והקול שלה, שבדרך כלל שברירי ועוצמתי, לא עמד במתח.
דווקא הביצוע השני לשיר של רודריגו שהושמע אתמול היה מוצלח בהרבה. מנטמר טגניה העניקה גרסה יפהפייה ל-Traitor שהציגה סטאר קוואליטי שיכול להחזיק קריירה של ממש. אבל כריזמה לבדה לא יכולה להחזיק אירוויזיון, וחוסר הניסיון הבימתי שלה הורגש היטב וכמעט עלה לה בהדחה.
וזאת גם הזדמנות להזכיר את הביצוע של שקד סולומון ל"ואת" שכתבה קרן פלס, שהרעיד את שולחן השופטים ואפילו הכניס את אסי עזר למוד ה"מחמאות נטולות פרופורציה" שלו. הגרסה הים תיכונית של שקד הייתה יפה, ואין ספק שלבחור הצעיר הזה יש קול קטיפה עוצמתי. אבל לאורך רוב השיר הוא שר בנפרד מליווי הפסנתר, בעיה לאמן שאמור לתת ביצוע מושלם של שלוש דקות על הבמה הכי מלחיצה באירופה.
לפחות הביצוע הזה זיכה אותנו בהתעוררות רגעית של אסף אמדורסקי, שכמו הורה שקבור בטלפון ומתעלם מילדיו, לפעמים מבליח לרגע של צלילות וחוזר לענייניו. העקיצה שלו על השמיעה המוזיקלית (הלא קיימת) של עזר הייתה מדויקת ואחלה העמדת גבולות בתוכנית שבה כבר מזמן לא ברור מי השופטים ומי המנחים.
ואם כבר רגע לא ברור - דני לוי, הסטייליסטית של קים קרדשיאן, נמצאת בביקור בישראל. כן, גם אני לא מבין מה הקשר בין זה לבין "הכוכב הבא" ולמה היא תפסה את מקומה של רותם למשך ביצוע אחד, אבל צפיתי, והרצתי אחורה, וזה אכן קרה. אם בסוף לא נקבל נקודות מאף מדינה, תמיד נוכל להתנחם בכך שקים קיי בעדנו.