אם למדינות היו פנים אנושיות במקום דגלים, מדינת ישראל בוודאי הייתה נראית מבוגרת לגילה. כן, למרות הבוטוקס, החומצות והמתיחות שהפכו כאן לפריט חובה. עשרות שנים של חיים על החרב נותנות את אותותיהן. גם "ארץ נהדרת", התוכנית שמחזיקה בתואר "מדוברת השבט הסאטירית של ישראל" ולו בגלל הוותק, מרגישה זקנה הרבה יותר מגילה הביולוגי. פתיחת התוכנית אתמול, עם אחד הרגעים הכי פחות ציניים שהיו בה מעולם, רגע שנראה כאילו נלקח מאחת התוכניות שאיתן אוהבים בקשת למלא את לוח שידורי החגים, הראתה שכמו הרבה מבוגרים אחרים - גם ב"ארץ נהדרת" התחילו לאבד קשר עם המציאות.
הרב אלחנן דנינו, אביו של רס"ר אורי דנינו שנרצח במנהרות החמאס לצד כרמל גת, עדן ירושלמי, הירש גולדברג־פולין, אלכסנדר לובנוב ואלמוג סרוסי זכרונם לברכה, הוא איש אמיץ שמרבה להתבטא בתקשורת באמירות מאחדות אך גם ביקורתיות, מה שהופך אותו למושא ביקורת. הדלקת הנרות בחנוכייה המאולתרת, במחווה לתיעוד שנחשף בתוכנית "עובדה" מתקופת השבי, הייתה רגע שכולו צועק "אנחנו עם אחד", "פנינו לאחדות", שלא לומר "רק ביחד ננצח". אבל איפה זה פוגש את המציאות? מציאות שבה "ארץ נהדרת" וקשת 12 מסומנות כבר שנים כ"אל-ג'זירה", כגופים של בוגדים וקפלניסטים. השם ישמור. הקריאה לאחדות שיצאה אתמול מהאולפן של "ארץ נהדרת" הייתה חשובה וערכית, ובו בזמן נראתה קצת כמו אדם מבוגר שזכרונו הולך ואובד, ומחייך לכולם ברחוב במעין חיוך ספק שמח, ספק עצוב.
מי שסיימו להתרגש או להתכווץ והמשיכו הלאה, זכו לגרסה של הפאנל הפוליטי - בהובלת ביבי, איך לא - שגם הפעם, כמו לאורך העונה כולה, הרגישה כמו גרסת לייט, דלילה ולא מספיק בועטת של המציאות. עומר עציון ושני כהן הם שחקנים מצוינים, והגרסאות שלהם ליואב קיש וגילה גמליאל (בהתאמה) היו באמת דביליות ומגוחכות כמעט כמו האנשים עצמם. אבל שום דבר שנאמר באולפן לא הרגיש כמו הקצנה של המציאות. אולי להפך. סרטון "כל העיניים על סידני (סוויני)" של גילה גמליאל שעלה בתגובה לפיגוע הרצחני באוסטרליה לא הרגיש כמו טעות לא אפשרית. גם לא הכישלון של יואב קיש בבעיות חשבון פשוטות או ההתרפסות המוחלטת מול ראש הממשלה, הכול הרגיש כאילו נלקח מצ'אט הכתבים. איפה ההומור?
הפספוס הגדול של הפרק הגיע, כרגיל, בגזרת איתמר בן גביר (אוראל צברי), שממשיך להפוך את משטרת ישראל לגוף העברייני הגדול במדינה. הרמיסה הגסה והמזלזלת שלו את חופש הביטוי, עם "בדיקת האופנה" שעוברים אוהדי הפועל תל אביב במגרשי הכדורגל כדי לוודא שאין עליהם חולצות שמבקרות את השר או את המשטרה עצמה, הייתה צריכה לקחת נפח גדול יותר בתוכנית ולזכות לפרשנות קצת יותר מתוחכמת. המערכון שבו בן גביר והמפכ"ל (יניב ביטון) עורכים טקס חלוקת חבלי תלייה, סטייל חלוקת הדרקונים המיתולוגית של גיא פינס, היה פרווה וחסר כל אמירה - מלבד נרמול השיגעון וחיזוק מעמדו של בן גביר כגיבור תרבות. גם אם הגאג של "לא בקטע הומואי" היה חמוד.
אולי זה הרצון לאחד, אבל כבר תקופה ש"ארץ" פורחת בעיקר באזורי הנונסנס הרכים ותרבות הפופ. בהתאם, פאנל מופעי החנוכה סיפק כמה דקות של הדבר הנדיר הזה. נו, זה שפעם היינו צופים בתוכנית במיוחד בשבילו. כן, המילה היא צחוק. עומר אדם ואודיה, שניים מהזמרים הכי פופולריים בישראל, הגיעו למעמד הזה בחלקו בזכות העובדה שמעבר למוזיקה אין להם הרבה מאוד אישיות או נוכחות. גם הדמויות שלהם נותרו חביבות בלבד. אבל חנה לסלאו של רועי בר נתן? ובכן, זאת כבר הייתה עבודת משחק ברמה אחרת לגמרי. בר נתן מכיר את דמותה של לסלאו כל כך טוב עד שהוא יודע איך לעשות אותה תוך כדי שהיא עצמה נמצאת בדמות. זה, ביחד עם עבודת האיפור והתלבושת המדויקת להחריד, הפכו את המערכון - שהתכתב גם עם הרומן המדובר־מקריפ־מביך בין מיכל הקטנה ויהודה בוחבוט - למקום שבו "ארץ" צריכה להיות.
אם מישהו החליט שהמטרה של התוכנית היא לא להרגיז ולדבר ל"ביביסטים" ו"קפלניסטים" כאחד, אולי הכי נכון לה להישאר בעולמות תרבות הפופ והאקטואליה הרכה ביותר.