הדוקו של נטפליקס חושף את האמת ההיסטורית על עזה וישראל. הוא יגיע לאוסקר

הדוקו "Cover-Up" עולה בנטפליקס בסוף השבוע, וזה קורה בתזמון מושלם. קודם כל, בשבוע שעבר פרסמה האקדמיה את הרשימה המקוצרת של הסרטים מתוכם ייבחרו המועמדים לאוסקר בקטגוריית הדוקו, וגם הוא נכלל ברשימה. לפי כל ההערכות והתחזיות, הסרט גם ידלג שלב נוסף ויהיה בין המועמדים הסופיים לפסלון.

נוסף לכך, הסרט עוסק בחשיבותה של התקשורת ובחופש העיתונות, ובאמירת השפר, לפיה עיתונאים אמיתיים מפרסמים דברים שלאף אחד אין אינטרס שייצאו לאור. הוא שואל האם לאורך עשרות השנים האחרונות, אנשי תקשורת אמריקאים, כולל כאלה שעבדו בעיתונים היוקרתיים ביותר, עשו את עבודתם נאמנה או פשוט אכלו מידיהם של מי שתדרכו אותם - ומן הסתם, השאלה הזו רלוונטית כעת מתמיד, גם באמריקה וגם אצלנו. באמת שמיותר להסביר למה.

את הסרט ביימו לורה פיוטראס, מי שזכתה באוסקר הודות ל"אזרח מספר 4" על אדוארד סנודן, יחד עם מרק הובנאוס. הוא עוסק באדם שהשניים מכירים היטב מזה שנים, וכבר שני עשורים מנסים לשכנע אותו להסכים להצטלם - סימור הרש, עיתונאי אגדי, זוכה פוליצר וחסר מורא, שמאז מלחמת וייטנאם ועד ימינו פוצץ סיפורים בלעדיים על פשעי מלחמה אמריקאים והניסיונות לטייח אותם, ועל פרשות שחיתות אחרות של הממשל. לא פחות מכך, זה גם סיפור על הקולגות שלו, שלפחות לפי המתואר כאן, לא פעם הלכו למסיבות עיתונאים ורשמו את כל מה שאמרו להם, ולא נקפו אצבע מעבר לכך. גיבור הדוקו, בניגוד לכך, אף פעם לא היה כזה.

למרות שהסרט שייך לנטפליקס ועלה שם בלעדית, הוא אנטי-תאגידי למדי ובז לכלי התקשורת הגדולים. לטענתו, הם התנהלו בקרנפות ובפחדנות עוד לפני שטראמפ השתלט על חלק מהם. היוצרים שלו רדיקלים וכך גם מסריו והבייס שלו - הדוקו הזה מיועד למי שכבר ביטלו את המנוי ל"ניו יורק טיימס" (או ל"הארץ") כי הם לא שמאלניים ואנטי-ממסדיים מספיק.

אך עד כמה שסימור הרש אוהב להתנגח בעמיתיו, גם הוא בסך הכל בן אדם וכמו כולנו, עשה טעויות. אחת מהן היתה כשבספר שכתב על הצד האפל של ג'ון קנדי, התבסס על מסמכים שהתגלו כזיוף. הדוקו נוגע בכך, אבל לא מספיק. בעיה נוספת שלו היא שמושא התיעוד שלו מתגלה כאדם לא נעים, שחוטא בפאסיב-אגרסיב. הוא רגיל לראיין, ופחות רגיל להיות בצד של המרואיין. כפי שקורה לעתים לאנשים כאלה, המעבר לצד האחר מוציא ממנו אנרגיות לא נוחות, שפוגעות באנרגיה של הסרט כולו. הדבר בולט ברגעים בהם מופיע כאן בוב וודוורד, מי שפוצץ בזמנו את פרשת ווטרגייט והיה השראה ל"כל אנשי הנשיא" העלילתי, הנחשב לסרט העיתונות הטוב אי פעם. הוא עובר מסך ויש לו הרבה יותר כריזמה מאשר סימור הרש, שלפחות פה מתגלה כאיש של מילים.

ובכל זאת, הסרט מרתק, לפחות לכל מי שמתעניין בעיתונות. בשעה שרוב הסרטים בנושא בדרך כלל מתמקדים בפרשות מוכרות, כמו ווטרגייט, "Cover-Up" חושף פרשיות נדושות פחות וגם לא מהסס לירות בתוך הנגמ"ש, מה שהופך אותו למעניין. פיוטראס והובנאוס הם יוצרים מיומנים, ואין ספק שעוד נשמע על הדוקו הזה רבות בעונת הפרסים.

צריך גם לציין כי הרש הוא לא רק עיתונאי ליברלי אלא גם יהודי-אמריקאי, עם אובססיה למדינה היהודית. לאורך כל הקריירה שלו הוא מבקר כל צעד וכל אסטרטגיה שלה, ומחמיר איתה יותר מאשר עם מדינות אחרות. הוא גם פרסם בעבר את "ברירת שמשון", ספר ביקורתי על יכולות הגרעין של ישראל, וכיום מרבית הסיקור שלו מתמקד בעזה. גיבור "Cover-Up" טוען כי ישראל מבצעת רצח עם ונחושה להשמיד לחלוטין את עזה ואת האוכלוסייה שלה. וכך, למרות שזה לא סרט על עזה, גם היא מוצאת את דרכה לדוקו הזה, בעיקר בתחילתו ובסופו. כך למשל אנחנו שומעים את העיתונאי הוותיק משוחח עם מקור אלמוני, המספרת לו כי עזה היא מקרה היסטורי יוצאת דופן שכן גם העבר וגם ההווה שלה קורסים בו בזמן, ומדווחת לו על זוועות המתרחשות במקום בזמן אמת. כנראה שאי אפשר בימינו לעשות סרט תיעודי שלא ידבר על עזה, וגם אם הקהל הישראלי רוצה ומצליח להתחמק מהנושא כשהוא צופה בערוצי הטלוויזיה המקומיים, עזה תמצא אותו בנטפליקס.

בתזמון מושלם גם כן, "מרטי סופרים" עולה לאקרנים אצלנו וברחבי העולם בסוף השבוע. אולי זה רק בגלל שהוא הסרט הגדול האחרון שראיתי השנה, אבל בדקה התשעים הוא נכנס לרשימה מהדלת הקדמית והיישר למקום הראשון.

האפוס של ג'וש ספדי הוא מעין גרסה חוצפנית ל"הברוטליסט", עוד אחד מן הסרטים הגדולים של העת האחרונה. הוא מציג כאן את סיפורו של צעיר יהודי ניו-יורקי, בגילומו הפנומנלי של טימותי שאלאמה, שעף קרוב מדי לשמש בניסיונו להוכיח שהוא שחקן הפינג-פונג הגדול בעולם. זהו סיפור חניכה קלאסי, עם ניחוחות של בלזק ומופאסן אבל גם של פיליפ רות', על גיבור שלומד למחול על כבודו אבל גם לזכות בו מחדש. זה סרט על היבריס, על אמריקה שבונה את עצמה מחדש אחרי מלחמת העולם השנייה, ועל העם היהודי שבונה את עצמו מחדש אחרי השואה. מעל הכל, זה סרט על המשכיות, שמוכיח שהכל כאן כדי להישאר,כולל הקולנוע, האמנות האומללה הזו שתמיד אוהבים להספיד בטרם עת. הנה, שרדנו עוד שנה, אולי בכל זאת היא תחיה לנצח?

לא ברור למה, אבל לאחרונה הנחשים זוחלים לכל פינה בקולנוע. הם מככבים ב"זוטרופוליס 2", אחד הלהיטים הגדולים של הזמן האחרון, ועכשיו הם גם מככבים ב"אנקונדה", שעלה לאקרנים בסוף השבוע.

כזכור, המותג "אנקונדה" החל את דרכו ב-1997, עם סרט בכיכובם של ג'ון וויט, ג'ניפר לופז ואייס קיוב, כחברים במשלחת שיוצאת לאמזונס ונתקלת בנחש ענק בשמו נקרא מותחן האימה הזה. עם הזמן, הוא זכה למעמד פולחני בשל איכותיו הטראשיות, וגם לכמה המשכונים, שהמוצלח ביניהם משלב בקלחת גם קרוקודיל.

"אנקונדה" גרסת 2025 הוא לא המשכון, לא עיבוד מחודש וגם לא התנעה מחדש, אלא פארודיה בסגנון "רעם טרופי", וכמו בה, גם בו מככב ג'ק בלאק.

בלאק מככב בצד פול ראד. הם מגלמים שני חברי ילדות, שחלמו להיות קולנוענים ואף צילמו סרטים סטייל "אנקונדה" בהפקה ביתית. כיום, הם לוזרים שלא הצליחו להגשים את חלומות הילדות שלהם. האחד מצלם סרטי חתונות, האחר מגלם תפקידים זניחים בהפקות זניחות ומפוטר מהן. השניים בקשר עם שני חברי ילדות אחרים - האחד, בגילומו של סטיב זאן, הוא אלכוהליסט שנצמא בגמילה מ"ליקרים כבדים" אבל עדיין שותה בירה, יין ואת שאר הליקרים; השנייה, בגילומה של טנדי ניוטון, קיימת בעיקר כדי שבשלב מסוים תהיה כאן גם עלילת משנה רומנטית.

כיוון שזו קומדיה מטורפת, שאין בה שום היגיון, קורה משהו בלתי סביר: אחד מהחברים מודיע שרכש את הזכויות על סרטי "אנקונדה", שתמיד העריץ, והוא מזמין אותם לצאת איתו לג'ונגלים כדי לצלם סרט חדש בסדרה, עם משאביהם ויכולותיהם הדלות. כמובן שההפקה יוצאת משליטה, והחבורה נתקלת בנחש הענק, ובעוד שלל מכשולים, אך גם בעזרה לא צפויה.

במישור אחד זהו מותחן טראשי סטייל "אנקונדה" המקורי, שלוקח אותו לכיוונים אבסורדיים עוד יותר. במישורים אחרים זהו סרט על חברי ילדות ועל אהבתם הנצחית לקולנוע, וכמובן שזו גם סאטירה על הוליווד ועל אופיה העכשווי. הצרה היא שבדיחות על המשכונים ועיבודים מחודשים הן נדושות ומובנות מאליהן. העובדה שהקומדיה הזו חוזרת עליהן שוב ושוב בוודאי לא תורמת. אולי ב-2008, "אנקונדה" הזה היה נתפס כפרוע, חצוף ומקורי. אך במציאות שאחרי "רעם טרופי", הוא נראה קצת מיותר. מי כמו ג'ק בלאק היה צריך לדעת את זה.

מג'ק בלאק ופול ראד אפשר היה לצפות ליותר. רוב הזמן, יש לסרט בעיה: בתור קומדיה, הוא לא מספיק מצחיק. בתור זוועתון, הוא לא מספיק מזוויע, ובתור סיפור על אנדרדוגים וחלומות הילדות שלהם - הוא לא מספיק מחמם לב. ובכל זאת, התוצאה חביבה ולא מזיקה. במערכה האחרונה שלה, כשהיא מרשה לעצמה להתפרע באמת, היא אפילו מצליחה להתעלות מעל תחושת "את הסרט הזה כבר ראינו" עם שתיים-שלוש הברקות. לא נגלה במה מדובר, אבל נרמוז שאחת קשורה בחזיר בר והאחרת בג'ניפר לופז - ותודו שזה שילוב מבטיח.

הנה סרט שמיקי זוהר בטח לא היה רוצה בטקס הממלכתי שלו: "חמצן" של נטעלי בראון, שהוא ללא ספק מן הסרטים העלילתיים הרדיקלים ביותר שראינו כאן בשנים האחרונות. מי שבאמת טורח לצפות בקולנוע הישראלי יודע כי לטוב ולרע, הוא לא חתרני כמו שעושים ממנו, ונזהר לא לגעת בפרות קדושות. הדרמה הזו, המגיעה לאולמות בסוף השבוע לאחר שזכתה בפרס הראשי בפסטיבל ירושלים בקיץ האחרון, הולכת רחוק הרבה יותר. דרך סיפורה של אימא שמנסה למנוע מבנה "המורעל" לחזור לשדה הקרב, הוא חותר תחת המיליטריזם המקומי ושאר ערכים שבדרך כלל לא מעזים לערער עליהם, אלא אם זה במאמרי דעה ב"הארץ", וגם זה לא קורה הרבה. יש כאן, למשל, סצינה בה האימא מטיחה באביה, סבו של החייל - "מתאים לך שהוא יהיה שהיד", ושימו לב שהתסריט בוחר במילה המסוימת הזו. יש פה גם כמה וכמה סצינות מטלטלות נוספות, כל הדרך עד לסיום המבריק והמפתיע, שהוא בטח לא ממלכתי.

את האימא מגלמת דאנה איבגי, מצוינת כהרגלה אבל קצת צעירה מדי לגלם אימא של חייל. אותו מגלם בן סולטן, ובצידו תגלית נוספת - רומי אבירם. את הסבא מגלם מרק רוזנבאום, אבל הפנינה האמיתית של הסרט היא נורית גלרון, כזוגתו של הסבא. זו ההופעה הקולנועית הראשונה של הכוכבת מאז "דרך הנשר" של אורי ברבש מ-1990, אחד הסרטים הישראלים הכי לא מוערכים אי פעם, שגם כן היה פוליטי בצורה חריגה. כמו אז, גם הפעם מוכיחה הזמרת שהיא גם שחקנית נפלאה, והדמות שלה מאפשרת לסרט לנסח את מה שנדמה כאחת האמירות החשובות שלו - שרק נשים, עם ההבנה העיוורת ביניהן, החוטים הסמויים שהן קושרות, ובחירתן לקדש את החיים על פני המוות, יוכלו להציל את החברה הישראלית מכיליון וחנק, ולתת לה קצת חמצן.

"פדינגטון 2" יצא לפני שמונה שנים. הוא התעלה על ההצלחה הגדולה של הסרט הראשון והאהוב גם כן בסדרה, ונכנס להיסטוריה כסרט עם הדירוג הגבוה בהיסטוריה של רוטן טומטוז, המרכז ביקורות מרחבי העולם. למשך זמן מסוים, הלהיט עמד בצמרת עם מאזן מושלם - מאה אחוז מן הביקורות עליו היו חיוביות. בסופו של דבר, הרקורד נהרס כשהתפרסמה ביקורת שלילית נדירה, אבל כמובן שגם כך החיבה כלפיו היתה יוצאת דופן. אצלנו, הסרט התפרסם כאשר לא אחרת מאשר אשת הנשיא, נחמה ריבלין ז"ל, כל כך אהבה את הפרויקט עד שהסכימה לתרום את קולה לעבודת הדיבוב שלו.

"פדינגטון 2" גם הכניס מעל רבע מיליארד דולר ברחבי העולם, כך שאפשר היה לצפות כי הפרק השלישי יגיע במהרה - אבל זה לא קרה, אולי כי מדובר בהפקה אירופאית, כך שלא עומד מאחוריה פס ייצור מיומן ותאב בצע.

וכך, החלק השלישי בסדרה הגיע רק בשנה שעברה, ואחרי שדשדש באולמות, הוא הצטרף השבוע לקטלוג הישראלי של נטפליקס. במקור הוא נקרא "Paddington in Peru" ואצלנו שינו את השם ל"פדינגטון בג'ונגל". למה בעצם? האם חשבו שהשם "פרו" ירחיק משום מה משפחות, שהם קהל היעד של הסרט אצלנו? האם סברו ש"ג'ונגל" היא מילה מסחרית יותר מאשר המדינה הדרום-אמריקאית שישראלים רבים טיילו בה? לא ברור.

מיותר להזכיר זאת אם הגעתם עד לפה, אבל שני הסרטים הראשונים בסדרה עסקו בדב שמהגר מפרו לבריטניה, ומוצא מקלט אצל משפחה לונדונית. שני הפרקים הקודמים התרחשו בלונדון, על רקע כל האתרים האיקונים שלה. הפעם, כמשתמע משמו של הכותר, העלילה עוברת לפרו. פדינגטון הפך לאזרח לכל דבר של הממלכה המאוחדת, ומקבל דרכון בריטי שמאפשר לו להסתובב בעולם. הוא מנצל זאת כדי לנסוע לכור מחצבתו בעקבות דודתו האהובה, שנעלמה במפתיע. משפחתו המאמצת מתלווה אליו ויוצאת עמו להרפתקה. סאלי הוקינס, שגילמה בעבר את אם המשפחה, כבר לא פה, ואמילי מורטימר נכנסת לנעליה. לא מרגישים בהבדל.

אומרים שאפשר להוציא את הדב מלונדון אבל אי אפשר להוציא את לונדון מהדב, אבל זה לא נכון. עם המעבר לפרו, "פדינגטון" מאבד את העוקץ. כל הקסם בסרטים הקודמים היה הלונדוניות והבריטיות שלהם - ואנחנו, אנגלופילים שכמותנו, ליקקנו את האצבעות כמו שהדב מלקק מרמלדה. בלעדיהם, זה פשוט לא עובד.

בדרום אמריקה, הפרק השלישי בסדרת הסרטים הופך לסתם קומדיית הרפתקאות משפחתית מן השורה. ראינו כבר הרבה קומדיות כאלה בג'ונגל, ובאמת שלא צריך את פדינגטון בשביל זה. באופן אירוני, דווקא כשחזר הביתה, הדב לא מוצא את עצמו.

"פדינגטון בג'ונגל" היה זקוק לאיכויות יוצאות דופן כדי לעמוד במטרותיו. במקום זאת, הוא מציג תסריט מקושקש, בימוי חסר השראה, ערכי הפקה נמוכים ותצוגות משחק לא טובות. הילדים למשפחה המאמצת גדלו בין סרטים 2-1 לפרק השלישי, והפכו לבני תשחורת חסרי אופי. בג'ונגל, פדינגטון ומשפחתו פוגשים צייד אוצרות בגילומו של אנתוניו בנדרס, שמתבזה עוד יותר מאשר ב"בייביגירל", ונזירה בגילומה של אוליביה קולמן, שלא תזכה על הופעתה כאן באוסקר נוסף.

"פדינגטון בג'ונגל" מנסה להיות מעין גרסה דובית של "אינדיאנה ג'ונס", אבל אם הריסון פורד כבר לא מצליח לשחזר את ההצלחה של הסרטים הללו, למה שהדב יצליח? מזל שחנוכה כבר מאחורינו, ולא בוער לחפש סרטי ילדים בנטפליקס.