בין כל הבדיחות הצפויות, הופיע ב"ארץ נהדרת" חיקוי מבריק ומבהיל באמת

הפרק האחרון של ארץ נהדרת העלה בפעם המי יודע כמה את משבר הסאטירה: מה הטעם בלהצביע על המגוחך, המרושע והמטומטם כשהוא יודע שהוא כזה, לא אכפת לו מהביקורת ונבנה על תשומת הלב. עצם האמירה הזו היא בעצמה כבר סוג של קלישאה חסרת טעם, שהרי אין באמת אלטרנטיבה. אם בין כה ובין כה לא ניתן לשנות כך את המציאות, הזכות ללעוג לה היא האחרונה שנשארת (בינתיים).

אלא שנולד מכך קושי סגנוני, שבא לידי ביטוי בולט במערכונים הפוליטיים של ארץ נהדרת אתמול - מערכון ועדת החקירה שפתח אותה, וטקס פרסי הטרלול של מיקי זוהר (עומר עציון) וטלי גוטליב (ליאת הרלב), שחגג את הספינים הבולטים של השבוע. גלריית הדמויות - מיריב לוין ואורית סטרוק ועד ישראל כץ וכן זהר וגוטליב בעצמם - היא וולגרית, ולא רק בגלל המעשים וההתבטאויות הוולגריות של האנשים האמיתיים מאחוריהם. הן צועקות את הסאבטקסט שלהן בקול רם, כמעט ללא הסתרה. זו גישה לגיטימית, בטח בעידן הגזלייטינג הפוליטי, להציג את הטמטום והאיוולת כפי שהם - אבל לאו דווקא הכי מצחיקה, נוקבת ומתוחכמת. ככה זה.

לכן, בעוד הוולגריות של דמויות כמו איתמר בן גביר, מיקי זוהר וטלי גוטליב היא צפויה, גנב להם את ההצגה החיקוי של יו"ר ועדת החינוך הנכנס, ח"כ צבי סוכות, בגילומו של דור מוסקל, איש ערוץ הכיבוד (גילוי נאות: אנחנו מכירים). הדבר היפה כאן לא היה רק המופרכות בסיטואציה ששוכללה לידי שלמות, אלא האופן שבו הטרלול הזה נחשף. לא בקול רם כמו אצל חבריו, אלא כאמת נוראה שבורחת כמעט בטעות בסוף משפט מנומס כביכול והתייפיפות אין קץ.

"לא להתפרץ, זה לא שדה תימן פה" או "רק בהרמת יד על ערבי" - אלה דוגמאות טובות למה שמתחזה להיות דוגמה חינוכית ומתגלה כסיוט של כולנו. מה שרק מגדיל את הבדיחה הם החיוכים המוגזמים שלו, שממחישים עוד יותר את תחפושת נופת הצופים. זה מצחיק, יעיל ואפקטיבי הרבה יותר מהציניות הישירה של "איתמר בן גביר" או הבורות הישירה של "מיקי זוהר", וגם הרבה יותר מבהיל.

והייתה גם אכזבה: החיקוי של אוראל צברי לפאינה לזובסקי שהגיע בסוף התכנית. לזובסקי, אישה מבוגרת שעלתה לישראל, ששימשה כסדרנית במופעי חנוכה, הפכה לוויראלית אחרי שתועדה חוגגת ביציעים וגם סיפקה ריאיון משעשע בכאן 11. הרושם שלה הוא מקסים ואנושי. היא אדם פרטי, לא בעל כוח, בארץ נהדרת בחרו ללעוג לגוף שלה ("הטריבונה כמעט נשברה", "הווסט נפתחת"), לעברית הלא-מושלמת שלה ולתקוות שלה. חשבנו שהתקדמנו, אבל אפילו ללובה זה לא היה קורה.