אלוהים ברא את האדם כיצור מורכב. בריז'יט ברדו, כוכבת "ואלוהים ברא את האישה" שהלכה השבוע לעולמה, היתה המחשה מורכבת במיוחד לכך. היא חיה ומתה כדמות מלאת סתירות.
ברדו, כמו בן דורה ז'אן פול בלמונדו, נולדה בשנות השלושים כבת למעמד הגבוה. היא גדלה ברובע ה-16, הבורגני והעשיר בפריז, והיתה ילדה בזמן מלחמת העולם השנייה. בניגוד לאחרים בעולם הקולנוע המקומי, היא מן הסתם לא נטלה חלק בשיתוף הפעולה עם הכיבוש הנאצי, ולכן נכנסה לתעשייה בשנות החמישים כחלק מדור חדש ומשוחרר בכלל ובפרט מרגשות אשמה, שנשא עיניו אל העתיד ולא אל העבר. ברבות הימים, כשתהפוך מסמל מהפכני לתומכת של הימין הקיצוני והגזעני, היא תביע געגועים לצרפת הלבנה והקתולית של אחרי מלחמת העולם השנייה, לפני שההגירה ותנועות חברתיות אחרות שינו אותה ללא הכר.
ברדו כיכבה בקצת יותר מתריסר סרטים בשנות החמישים לפני שהגיעה הפריצה הגדולה שלה ב"ואלוהים ברא את האישה" מ-1956, אותו יצר בן זוגה בזמנו, רוז'ה ואדים. הסרט אמנם נכשל בצרפת, אבל זכה להצלחה מסחררת בארצות הברית, בתקופה שבה סרטים צרפתיים ובינלאומיים בכלל עוד לא נהנו מחשיפה באמריקה.
ההצלחה הזו פתחה את הדלת לסרטים צרפתיים אחרים, והפכה את הצרפתייה לכוכבת גלובלית ולסמל סקס בינלאומי. ברדו הגדירה מחדש את המושג סמל סקס. לא רק שהיתה כל כך פוטוגנית והרגישה כה בנוח עם הגוף שלה, אלא שהדמויות שגילמה, בסרט זה ובאחרים, לא היססו להביע יצר מיני וליהנות מתאוות בשרים. הן אמרו דברים כמו "בחורה צריכה לעשות מה שהיא רוצה" - וזה מה שהן עשו. אפילו הוגת הדעות הפמיניסטית פורצת הדרך סימון דה בובואר העריכה את ברדו ואמרה שבזכותה, לראשונה, ראינו סרטים שבהן האישה היא לא רק טרף, אלא גם הציידת. אם משווים אותה לפרסונה הקולנועית של מרילין מונרו, למשל, זו הנקודה שבה הדמויות של ברדו עשו את הצעד הנוסף.
גם בחיים האישיים ברדו היתה משוחררת מכבלי הפטריארכיה, ומן הציפיה שתנהג בצורה מסוימת. היא עזבה את ואדים בזמן צילומי "ואלוהים ברא את האישה" לטובת מי שכיכב בצידה, ז'אן לואי-טרינטיאן, ולאחר מכן ניהלה אינספור פרשיות אהבים, שחלקן היו סטוצים בלבד. היא לא רצתה להתחייב, ואף הכריזה בקול שאינה מעוניינת להיות אימא, בתקופה שהדבר עוד היה פחות מקובל מאשר היום. היא גם היתה מן האושיות המפורסמות הראשונות שעשו הפלה. אפשר כמובן להעריך אותה על עצמאותה, אלא שבסופו של דבר היא באה על חשבון אחרים והקרובים לה ביותר. למרות הכרזותיה, ברדו בכל זאת הביאה ילד לעולם, ניקולה, ולכל אורך הדרך טרחה להבהיר עד כמה היא לא מעוניינת בו, מה שפגע בו מאוד. היא אף כתבה על כך בספר הזיכרונות שלה, והוא ניסה למנוע את פרסום הדברים. ברדו חיה ומתה בנתק מבנה, שהביא לה נכדים ונינים, שיצטרכו לחיות עם המורשת המורכבת שלה.
ברדו שיתפה פעולה עם גדולי הבמאים בשנות השישים - למשל, עם גודאר ב"הבוז", עם קלוזו ב"האמת" ועם לואי מאל ב"ויוה מריה". על הסרטים הללו היתה מועמדת לפרסים בינלאומיים. היא פיתחה קריירה מוזיקלית איקונית גם כן, ובין השאר שרה עם סרז' גנסוברג את "בוני וקלייד". שלל מוזיקאים הזכירו אותה בשיריהם, מבוב דילן דרך עלי מוהר ויוני רכטר ועד אוליביה רודריגו. כשהיתה בשיאה, מגזינים אמריקאים כתבו עליה שהיא התרומה הצרפתית הכי משמעותית לאמריקה מאז פסל החירות ושכל הבנות רוצות להיות כמוה. אד סאליבן, מנחה הטלוויזיה הפופולרי ביותר של התקופה, פתח את הראיון איתה באמירה ש"המראות הכי מעלפים בפריז הם מגדל אייפל ובריז'ט ברדו".
למרות זאת, ברדו לא פיתחה קריירה הוליוודית. בכל הקשור לסרטים דוברי אנגלית, היא הסתפקה בכמה הופעות בסרטים שוליים. אולי הסיבה לכך היתה שכמו לצרפתים רבים, וכפי שניכר בריאיון שלה עם סאליבן, האנגלית שלה לא היתה טובה. ואולי זה בגלל שבאופן כללי, לא היתה לה אמביציה קולנועית מיוחדת - המצלמה אהבה אותה, אבל היא לא השתגעה על המצלמה, ולא רק שלא התאמצה כדי לנסות את מזלה מעבר לים, אלא שאפילו מהקולנוע הצרפתי היא פרשה די מהר.
אותו ריאיון עם סאליבן התקיים ב-1961. ברדו הבטיחה לפרוש תוך עשור, וטעתה רק בדבר אחד - היא פרשה בסופו של דבר 12 שנה אחר כך, ב-1973. המנחה אמר לה שגם אם זה יקרה, היא עוד תעשה קאמבק. הצרפתייה ענתה בתגובה שאין סיכוי, והפעם צדקה.
וכך, הקריירה הקולנועית של ברדו נמשכה רק קצת יותר מעשרים שנה. בזמן הזה הספיקה אמנם להופיע בעשרות כותרים, אבל הרבה מהם היו נשכחים. כמה מן הסרטים של ברדו קאנונים באמת? אולי חמישה, ובכל זאת היא אייקון שמותו תפס כותרות בכל העולם. חוסר פרופורציה כזה נדיר למצוא בתולדות הקולנוע - אולי רק במקרה של ג'יימס דין, אלא שהקריירה שלו נקטעה בגלל מוות בטרם עת, בשעה שהשחקנית הצרפתייה פרשה מרצון.
ברדו, שהפכה לצמחונית עוד ב-1964, בחרה לפרוש מן המסך ולהקדיש את חייה לתחום אחר - המאבק למען זכויות בעלי חיים. היא עשתה זאת בתקופה שהדבר לא היה נפוץ, והתקשורת הצרפתית חובבת הבשר הגיבה לכך בגיחוך וביטול, מתובלים במיזוגניה כמובן. למרות הבוז, המאבק של הכוכבת התגלה כמוצלח בחזיתות רבות - בעצם העלאת הנושא למרכז הבמה, בחקיקת חוקים וגם בשינוי נורמות חברתיות. לפני שהכוכבת נכנסה לתמונה, היה מקובל ללבוש מעילי פרווה אמיתית - וכיום זה כבר הרבה פחות נורמטיבי, לפחות בצרפת.
ברדו הקדישה את חייה לבעלי חיים גם משנאת המן, והסבירה שוב ושוב, במינזטרופיה עוקצנית מהסוג שבצרפתית נשמעת טוב יותר, עד כמה היא סולדת מבני אדם. עם השנים, הביעה זלזול בעיקר בקבוצות מוחלשות, למשל מהגרים, נכים וכיוצא בכך, הביעה תמיכה במנהיגת הימין הקיצוני מרין לה-פן כשעוד היתה בשיא אי הלגיטימיות שלה, והורשעה בהסתה בשל אמירותיה נגד האיסלם ומוסלמים. בסופו של דבר, הכוכבת שהיתה פעם סמל פמיניסטי גם יצאה באופן פומבי נגד פמיניסטיות. התנגדותה ל-MeToo אף עלתה לה בחיקוי נלעג ב"סטרדי נייט לייב" שבו דמותה קוראת לשחרר את הארווי וויינשטיין. מי שהחלה את דרכה כאייקון של מהפכנים, סיימה אותה כמושא לעג של ליברלים.
אז איך מסכמים את מורשתה של ברדו? אולי רק על דבר אחד אפשר להסכים - שזה סופו של עידן. כמעט כל מי שעבד איתה מת לפניה, וכמעט כל מי שספד לה השבוע היה צעיר ממנה. אלוהים ברא את בריז'יט ברדו ועכשיו אלוהים לקח אותה בחזרה אליו. בזמנו, בריאיון לברנר פיבו, ריטואל שכל אושיה צרפתית עברה עד שהמנחה מת בעצמו, הוא שאל את ברדו מה היתה מקווה שאלוהים יגיד לה כשייפגשו. ברדו ענתה - שיגיד לי שהוא אוהב אותי. הנה, בכל זאת היה לה אכפת ממישהו, ונותר רק לאחל לה שהיא באמת תשמע ממנו את מה שרצתה.